פרשת פנחס: שיעור במנהיגות

חיי משה קרבים אל סופם, והקריאה האלוהית אליו מטלטלת את הלב:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ ( כז, יב־יג)

משה עולה אל ההר, וזוכה לראות את הארץ הטובה נפרשת לפניו, את זיו יופייה ובשורת רוחה. הוא זוכה לראות את מה שלא יוכל לגעת בו לעולם. וכאשר הארץ קרובה כל כך אך המגע בה רחוק מתמיד, נולד השורש לגעגועים כולם. במובן הזה ניתן להציע שמשה אומנם לא זכה להכניס את האומה אל הארץ, אך זכה להכין אותה לאלפי שנות הגלות, בהשרישו בה מבט מתגעגע שאפילו הזמן והמרחק לא יכולים לו.

עבור משה, העלייה אל ההר מבטאת ניגודיות גדולה: הן את האפשרות להביט לעבר החלום הגדול המתקרב אל מימושו, הן את שבריו החדים. בנקודה זו היה אפשר לצפות שמשה יזעק וינסה לשנות את הגזרה, ומדרשי חז"ל אכן עושים זאת בשמו, אך מפשט הפסוקים נראה כי משה בוחר להגיב אחרת. דאגותיו נתונות אל המשכיות התפקיד, והוא בוחר ללמדנו שיעור באחריות עמוקה כלפי האומה בכללותה ולפרטיה. שיעור בענווה, הרואה בתפקיד את תכלית הקיום ולא בקיום את תכלית התפקיד.

חפיפה מסודרת

עם הכניסה אל הארץ, המציאות הולכת להשתנות: לא עוד מן, לא עוד ענני כבוד, לא עוד משה רבנו. הגילוי יתכסה, ויתפנה מקום רב יותר לבחירה. פני ה' יסתתרו ודבריו ייעשו יקרים בנדירותם, בבחינת "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (שמואל־א ג, א). זוהי מציאות בעלת פוטנציאל אדיר למימוש הברית בסיני, ויחד עם זאת סכנותיה בצידה. רוח החירות עלולה להפוך בקלות לרוח של שכחת השמיים. חשש זה מוליד את הדרישה הבאה:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה' אֱ־לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה (כז, טו).

ה' אינו נותר אדיש לתביעתו המוצדקת של משה, ונענה לה מיד: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו". יהושע בן נון הוא האדם שיכנס לנעליו הגדולות של משה, ועל משה להיות שותף מלא בהובלת תהליך החפיפה, בבחינת "קח לך" .

ומדוע דווקא יהושע? משום ש"רוח בו". זהו ביטוי ייחודי הקושר את יהושע עם סבו הצדיק יוסף: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ־לֹהִים בּוֹ" (בראשית מא, לח). רש"י, על סמך המדרש, מפרש את הביטוי: "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". כלומר, איש הרוח הוא המנהיג המסוגל לפעול לא רק ביחס לכלל אלא גם ביחס לפרט, לכל אחד ואחד לפי מקומו וצרכיו, לאהוב אותו ולהעצימו מבחינה רוחנית, להיות קשור וקרוב אליו על מנת להיות רלוונטי ולהפיח רוח חדשה בקרב המונהגים.

פירוש זה של רש"י נושא בשורה חדשה, שהרי לדידו איש הרוח איננו אינטלקטואל מורם מעם, אלא איש ציבור המתהלך כנגד כל אחד ואחד, ותפקידו לרומם את האומה דרך קידום הפרטים שבה.

מגדלור של רוח

פירוש אחר, מעברו השני של המתרס, הוא פירושו של הנצי"ב: "איש אשר רוח בו – רוחו היינו דעתו, עומד בפני עצמו ואינו נמשך אחר נטייה רצונית להנאת עצמו או לאחרים" ("העמק דבר"). הנצי"ב מלמדנו כי יש לדייק בביטוי "איש אשר רוח בו", וללמוד ממנו כי על המנהיג להיות אדם בעל שיעור קומה רוחני העומד בפני עצמו, ואינו נוטה לעבר כל רוח חיצונית שהוא פוגש. בקשר קרוב כל כך עם הציבור יש גם סכנה; המנהיג עלול להתבלבל, להיות מוסט. על כן עליו לבנות בעצמו עמוד שדרה רוחני איתן ויציב ולהוביל את האומה בנחישות מוסרית הרואה את ה' לנגד עיניה, כפי שמצאנו את יהושע עומד באופן נחוש מול עשרת המרגלים והעם כולו.

חיבור שני הפירושים יחד יוצר תמונה של דמות המנהיג השלם: עליו להיות רגיש וקרוב אל הפרטים ולחוש במצוקותיהם, כדברי רש"י, אך לא להישאב אל הקטנות עד הסוף, ולהישאר נאמן לרוח השואפת מעלה אשר בתוכו, כדי שיצליח להלך כנגדם כדברי הנצי"ב. עליו להיות קרוב אך גם אחר, המשמש מגדלור של רוח ומוסר.

בנקודת החיבור שבין שתי הגישות עוסקת המשנה באבות: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו" (משנה אבות ג, י). נראה שב"רוח נוחה" אין הכוונה לפופוליזם זול ולרדיפה אחר מחיאות כפיים שטחיות. לעיתים על המנהיג להלך מנגד ולהציב חלופה מאתגרת, כפי שמלמד אותנו הנצי"ב, ובתנאי שנקודת הרוח והגובה ממוקדת באדם שלנגד עיניו, כדברי רש"י, ואז יעשה נחת רוח גדולה בעולם.

בימינו, המושג "איש רוח" מבטא יכולת אינטלקטואלית מרשימה או נקודת מבט פילוסופית מעמיקה. פעמים רבות הוא צועד יד ביד עם עמדה של ניתוק, כביכול על איש הרוח להיות מורם מן "ההמון הנבער" כדי לשמר את אחרותו הגבוהה. לעומת זאת, פרשתנו מלמדת כי איש הרוח הוא קודם כול מאמין גדול בנקודת הרוח האינסופית השוכנת בכל אדם. הוא רואה בעצמו משרת הציבור, ומבקש להניע תהליכי עומק רוחניים שיגשימו את הפוטנציאל. זו הייתה דרישתו של משה בעומדו על הר העברים, וזוהי הסיבה לבחירתו של יהושע ממשיכו.