לו זכינו, העובדה שבראשות ממשלת ישראל עומד אדם הנאמן לברית המצוות הייתה מתסיסה את העיסוק בהלכות מדינת ישראל. מפני חטאינו גלינו מארצנו, ובמשך כאלפיים שנים לא הייתה לנו מדינה עצמאית. כיוון שכך, אין לנו מקורות של ממש לדרכה של תורה לניהול מדינה, ובעיקר אין לנו מסורת מתווכת בין פרקי המקרא ובין שורת ההלכה, כפי שמסורת כזו מתקיימת בנושאים ההלכתיים העיקריים.
רבות מאוד השאלות שמתעוררות בהקשרים אלה, ואפילו חלק מהדיונים המפלגתיים נוגעים בגופי תורה. כך למשל, היחס בין ההתחייבויות לבוחר לפני הבחירות (איני נכנס לשאלה אם אכן היו, מה היו וכדומה) והסמכות לסטות מהן אינה שאלה פוליטית, אלא שאלה הלכתית ומוסרית מהמדרגה הראשונה; סוגיית ההסתמכות על מי שאינו "מקרב אחיך" בהקמת ממשלה דמוקרטית שאיננה מלוכה אינה שאלה פוליטית, וכן הלאה. כל אלה ראויות להידון גם מנקודה הלכתית ומוסרית, לא רק כמשרתות את העמדות הפוליטיות אלא כאמירות נכונות כלפי כל מפלגה וכל שלטון, שכן הן יונקות מתורת אמת ולא מכותרות מהדורת הערב.
קומה גבוהה יותר היא אורחות השלטון עצמו. בראש ובראשונה היחס העקרוני לדמוקרטיה כצורת שלטון, ועד כמה אנו כפופים לחזון הלכות מלכים של הרמב"ם, או שמשמעותה לדורות של האמירה "אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" (דברים יז, יד) היא אימוץ של שיטת השלטון הראויה והנוהגת בעולם באותה עת.
עוד יש לשאול עד כמה מצווֹת המלך – באותה פרשה בספר דברים – שהן אמירה עמוקה של תורת ישראל, עשויות להוות מקור השראה בשלטון דמוקרטי. נכון, אנו לא רוכבים עוד על סוסים, חרם דרבנו גרשום מונע נישואים לאישה נוספת, וראש הממשלה מקבל משכורת מהמדינה. אך האם עובדות אלה הופכות את איסורי התורה על המלך – "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים… וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים… וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" – לבלתי רלוונטיים, או שזאת התורה לא תהיה מוחלפת, ויש לה משמעות נצחית; בין אם באמצעות תרגום מצוות אלו לאורחות חייו האישיים של ראש ממשלה בתחומי עושר וצניעות, ובין אם בגישה שלפיה מצוות אלה עוסקות בכלל במדיניות לאומית, ועניינן "לא ירבה" בשחצנות ביטחונית, בקשרי חוץ עם אומות זרות ובחברת שפע, והנהגת מדיניות מרסנת וצנועה.
נתניהו, לא "ביבי"
שאלת אורחות השלטון על פי התורה אינה מסתכמת בפרשת המלך. שאלה מרתקת היא היחס שבין "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" וחובת כבוד המלכות, הנובעת גם מ"שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך" (לא מתאים היה לקרוא לבנימין נתניהו "ביבי" באופן עקבי, שכן ראש ממשלה הוא וחובת כבודו מוטלת גם על מתנגדיו החריפים), ובין החובה לבקר את מעשיו ולהציע חלופות. ובמקביל, האם לתורת ישראל יש עמדה ביחס לתפקיד האופוזיציה? האם נכון לקבל את העמדה כי מטרתה למרר את חיי הממשלה ולהפיל אותה, ולשם צריכים להיות מכוונים כל מאמציה, או שבד בבד חובה עליה לתמוך בעניינים המשותפים לכולם והטובים לכולם, ולראות את תפקידה בביקורת מדויקת ומכוונת כלפי שגיאות הממשלה וחטאיה?
הנטייה הטבעית היא לחשוב על יום השבת כאתגר הגדול ביותר מבחינה דתית והלכתית של צמרת המדינה: מה מותר למופקדים על מדינת ישראל לעשות בשבת, ומה אסור. סוגיה זו נוגעת גם לפעולות ספציפיות, אך גם לשאלה כללית ורחבה הרבה יותר: מהו הבסיס ההלכתי המאפשר את אחריות ראש הממשלה ושריו לכל חילולי השבת הנעשים במדינת ישראל מכוח זכות אזרחיה לפעול כרצונם, וחובת הממשלה לשמור עליהם ולאפשר את פעילותם. העולם החרדי הכריע בחלקו שבלתי אפשרי שאדם המצהיר על עצמו כנאמן להלכה יהיה מופקד על חילולי שבת ועבירות אחרות הנעשות במדינת ישראל. עדיין לא ניצבה מולו עמדה הלכתית מנומקת ומבוארת שלא רק מתירה את הדבר, אלא רואה בכך משימה חשובה ביותר.
העולם החרדי הכריע שבלתי אפשרי שאדם המצהיר על עצמו כנאמן להלכה יהיה מופקד על חילולי שבת ועבירות אחרות הנעשות במדינת ישראל. מולו עדיין לא ניצבת עמדה הלכתית מנומקת ומבוארת שלא רק מתירה את הדבר, אלא רואה בכך משימה חשובה ביותר
אך מעבר לדיני שבת, יש לשאול: האם קיימת מדיניות כלכלית תורנית, בין כאשר מדובר בתפיסה רוחבית, ובין כאשר מדובר בסוגיות מקומיות (ריבית לדוגמה), ואם כן – עד כמה מוטל עלינו לשאוף למימושה; יחסי ישראל ואומות העולם, והסובלנות כלפי הדתות האחרות בארץ הקודש ובעיר הקודש, נוגעים באופן תדיר במסכת עבודה זרה, ולכל אלה יש צורך בהדרכה הלכתית, בהיתריה ובגבולותיה; סוגיות חשובות ביותר נוגעות לאיכות הסביבה ולקיימוּת – האם אלה יסודות הלכתיים מחייבים, מידות טובות, או עבודה זרה חדשה של "הירוקים"?
ובבסיס הכול, עצם החיים הפוליטיים. נביאי ישראל לימדו אותנו כי יסוד היסודות של הקיום הוא הצדק החברתי, מדיניות של חסד, הימנעות ממצב שבו "כָּל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ", ועוד. לא הכול מותר במאבקים הפוליטיים: ישנם מושגים של אמת ושקר, של איסור הלבנת פנים ולשון הרע. לוּ זכינו לנקיות הדעת ולנאמנות פנימית, היינו רואים עתה הזדמנות עצומה שיש בה גם סיכוי למימוש חלק מדיונים אלה. אחת הסיבות העיקריות לכך שהתסיסה התורנית הזו אינה מתרחשת היא היעדר היכולת להתנתק ממציאות פוליטית מסוימת, ולדון בסוגיות מעבר ל"מסך הבערות", לאמור: בלי לדעת איזה תפקיד יוטל על המתדיינים ובאיזו מציאות הם יחיו.
מותחים את פיקוח הנפש
בשעה שייפתחו שערי בית המדרש לסוגיות אלו, נחשוף את שתי הדרכים העיקריות העומדות בפנינו במציאות נטולת רצף הלכתי ומסורת של ממש. ראשונה בהן, שהיא גם המקובלת כיום, היא קיומו של הדיון במסגרת הלכות פיקוח נפש. הבחינה היחידה תהיה האם פיקוח נפש מתיר פעולה מסוימת או אוסר אותה. ואכן, רוב מוחלט של הפסיקות בנושאי מדינה, בעיקר במקומות שיש בהם צורך לפעולות חריגות מדרכה של ההלכה הפשוטה, יונק מענייני פיקוח נפש במובן הרחב של המילה, כולל "דרכי שלום" וכדומה. המעיין בדברי רבותינו עם הקמת המדינה יראה כי זהו המינוח השכיח בעיסוק ההלכתי בסוגיות שונות.
יש יתרון עצום בדיון בשפה ההלכתית הזו: פיקוח נפש הוא יסוד מוצק בהלכה, ומצוי מאוד בספרות ההלכתית. מאחוריו מסורת משמעותית, מאות ואולי אלפי דיונים בהיבטים שונים של פיקוח נפש, ובסיס רחב לדימוי מילתא למילתא. גם "מתיחת" פיקוח הנפש מקובלת מאוד על ידי הפוסקים, שהתירו דברים רבים בשל חששות רחוקים למדי, תוך טיעון שהדברים עלולים להביא לידי פיקוח נפש, הדוחה את רוב המצוות שבתורה.
ברם, לדרך זו גם חסרונות רבים. בראש ובראשונה – היקף הסוגיות הכרוכות בניהול המדינה מעלה שאלות רבות שאינן קשורות לפיקוח נפש דווקא. העובר על הרשימה לעיל ימצא רבות מהן שאינו נכנסות במסגרת הזו. לא זו בלבד, אלא שבשנת הקורונה נחשפה בפנינו העובדה כי תפקודה התקין וקיומה של מדינה מתנגש ופוגע לעיתים בעקרון פיקוח הנפש. ידענו זאת גם קודם לכן, בעצם פיקוח הנפש הקיים במצוות הורשת הארץ ויישובה.
אולם השנה התברר כי הדילמה המוסרית וההלכתית הזו מצויה גם בחיים הרגילים, שכן השאלה העיקרית שעמדה בפני החברה הישראלית הייתה עד כמה מותר לסכן את נפשות ישראל כדי לקיים אורח חיים תקין במדינה, או שחובה לנעול את כולנו בבתים כדי שלא יסתכן אף אחד מישראל. זו דוגמת יסוד לכך שלעיתים נימוק פיקוח הנפש דחה מפני דרך ארץ שקדמה לתורה, לאמור: הקיום היסודי והפשוט של החיים.
אך מעבר לכך, הניסיון לבחון הכול דרך הזווית הצרה של פיקוח נפש אינו משכנע. הלהטוטים ההלכתיים והחששות מפני העתיד גם באחוזי סיכון מזעריים יוצרים חוסר אמון עמוק בהלכה, ותחושה של חוסר ישרות. לפני שנים אמר לי הרב ישראל רוזן זצ"ל כי הרוב המוחלט של מדיניות מכון צומת מתבסס למעשה על סוגיה אחת (סוגיית גחלת, המתירה לכבות גחלת ברשות הרבים בשבת, בשל סכנה עתידית). הגבתי ואמרתי כי ניתן להבין היטב את המקום הבטוח שפועלים בו בשעה שהכול בנוי על "פיקוח נפש", ואף הרחבתו ל"דרכי שלום", אולם אליה וקוץ בה. חלק גדול מעזיבת התורה והמצוות כמצפן היסודי של הקיום עלול להיווצר בשל חוסר אמון הולך וגובר, ונימוקים הלכתיים העומדים בניגוד לתחושת היושרה הפנימית תורמים לכך.
לשאוב מן האגדה
הדרך השנייה העומדת בפנינו היא להתקדם אט אט ובזהירות בהכרה כי יש "הלכות מדינה", והם אינם יונקים מדיני פיקוח נפש ומהרחבתם, אלא מהיסוד ההלכתי של "דרך ארץ קדמה לתורה". חלק בלתי נפרד מגאולת ישראל הוא גם גאולת התורה, והשבתה למקומה הראשון: לא עוד התמקדות בחיי הפרט והקהילה, אלא בזווית כללית ורחבה של מדינה.
כאמור, אין לנו מסורת של ממש הממקדת את יסודות הדיון בהלכות מדינה, אך ישנם בסיסים מועטים שמהם ניתן להצמיח תפיסת עולם שלמה: סוגיות הלכתיות מסוימות שהתקיימו ברמת הקהילה, ו"גיורן" לסוגיות מדינה; פרשיות תורה שניתן ללמוד מהם על הכיוון הכללי; דברי אגדה ופרשנות, קווי מחשבה בסיסיים, הכרה ב"חכמה בגויים – תאמין", וכן הלאה.
ישנה רתיעה מובנת משימוש בכלים אלה, שלכאורה אין לנו מסורת של ממש לקבל הכרעות מחייבות מכוחם. הסיבה לכך היא שהאווריריות שלהם מאפשרת לכאורה לומר כל דבר, ויש מקום לטעון כי למעשה מדובר בעמדות אישיות בתחפושת של הסתמכות על המקורות. לא זו בלבד, אלא ש"אין למדים מדברי אגדה" הוא אחד היסודות העקביים והשיטתיים בעולם ההלכתי. החשש המוצדק הוא שאדם יעטוף את עמדותיו בציטוטים שאינם מחייבים, ויעשה את התורה קרדום לחפור בו.
ברם, בניגוד לתדמית, אין ולו פוסק אחד שלא השתמש בכלים אלה כאשר הוא נזקק לדון בסוגיות שאין בהן מסורת הלכתית. אין ספר שו"ת אחד שמקורות אלה אינם נמצאים בו בסוגיות כאלה, לעיתים כמקור עיקרי ולעיתים כ"חזי לאיצטרופי"; שאלות רחבות היקף של מדיניות עקרונית הוכרעו מכוחם. די לנו אם נזכיר את משקל "שלושת השבועות" במשנתם של מתנגדי הציונות, ואת משקל "הנהג בהם מידת דרך ארץ" כדברי רבי ישמעאל, כיסוד משנת תורה ועבודה. העובדה שיש מחלוקת על מה להתבסס אינה צריכה לגרום לנסיגה ממקורות אלה, שהלא אין היא שונה ממחלוקות בענייני הלכה. באותן דרכים שבהם מיישבים מחלוקות במקורות הלכתיים, ניתן להשתמש במקורות הללו.
שערי מחלוקת לא יינעלו
ככל דרך גדולה שיש בה אורות עצומים, גם לדרך זו אורבת סכנת צללים עמוקה. כך למשל החשש שכבר הזכרנו מפני פסיקה שתהיה דומה ליריית החץ ולאחר מכן סימון בעיגול של המקורות המתאימים לעמדת היסוד; חידוש תחום שייקרא "הלכות מדינה" לא רק ככותרת מארגנת, אלא כנימוק הלכתי, אינו פשוט כלל ועיקר; המדרון החלקלק והצורך לסמן גבול מסובכים ביותר, והטיעון כי אלה אורחות מדינה עלול להתיר כל עוול; אימוץ "דרך ארץ" של מדינות העולם עלולה לטשטש את ייחודה של תורת ישראל ואת בשורתה, ועוד ועוד.
כיצד מתמודדים עם סכנות אלו? אפשרות אחת היא להירתע, לסגת לאחור, ולשוב אל המוכר והנוח, לאמור: פסיקה מכוחו של טיעון פיקוח הנפש והרחבתו. ברם, למי שמשוכנע שאין בכוח הלכות פיקוח הנפש לשאת את משקל מדינת ישראל כולה על כתפיהן, כך שהדבר כלל אינו מהווה אפשרות, אין לו אלא לבחור בדרך של "הלכות מדינה" ולהציב את המסגרת הראויה להתמודד עם הסכנות.
כדי לבסס ולכונן דרך זו יש צורך בבית מדרש, ב"בעלי אסופות", בדרכים שבהן מתבררת הלכה מתוך דיון ומתוך הליכה אחר הרוב. שכן אין מדובר בהדרכות שנוצרות בעולמו של יוצר יחידי, כי אם בהתוועדות של תלמידי ותלמידות חכמים, בהצעת משנה מסודרת, במאבק בדרכה של תורה.
אני מאמין באמונה גדולה בחובה המוטלת עלינו להתעורר מתוך המציאות הקיימת, ולכונן בית מדרש ציבורי שעיקר משימתו תהיה להציף את האפשרויות הקיימות, את דעות האוסרים ודעות המתירים ונימוקיהן, ולאפשר למבקשים תורה ציבורית להכיר את המרחב הגדול של הדיון. תהיה זו נאיביות לחשוב שמבית מדרש זה יצא פסק הלכה מוסכם, ושערי מחלוקת לא יינעלו. אולם כדרכם של דברים – פעמים רבות שעצם הדיון והמקורות שיעלו יגרמו לנטיית הלב, להבנה הפנימית, ליושר הסברא ולהיגיון, ויסללו דרך להפוך את התורה למצפן בסוגיות היסודיות ביותר של הלכות מדינה.
האם נזכה להסיט את תשומת הלב מהאירועים המפלגתיים שהם לשעתם, ללימוד תורה ולחיפוש הבשורה של תורת ישראל לקיומה של מדינה יהודית? אין הדבר תלוי אלא בהכרעתנו במה להתמקד ובמה לעסוק.
