האם ניתן לפגוע בזכויותיהן של יצרניות החיסונים לקורונה?

מעשה שהיה כך היה, מספרת הגמרא במסכת יומא (פד, ע"א): רבי יוחנן חלה במחלת הצפדינה, ונאלץ לכתת את רגליו מדי יום לביתה של "מטרוניתא", גברת נוכרייה, כדי ללגום תרופה שרקחה. בערב שבת העלה רבי יוחנן בפניה את בעיית השבת, שבה לא יוכל להגיע. לאחר דין ודברים נאותה המטרוניתא לגלות לו את המרשם הסודי לתרופה שרקחה, ובתנאי שיישבע לה בא־לוהי ישראל שלא יגלה זאת לאחרים. בלית ברירה, נשבע רבי יוחנן בלשון זו: "לאלוהי ישראל לא אגלה את התרופה". המטרוניתא מצידה עמדה במילתה וגילתה לו את סודה. אך הוא, עוד בטרם נדמו צלילי שבועתו, הפר התחייבותו וגילה לכל באי דרשתו את מרכיבי התרופה.

כיצד הפר רבי יוחנן את שבועתו, שואלת מיד הגמרא, ומשיבה שהוא נקט תחבולה ולא נשבע "באלוהי ישראל", אלא שלא יגלה את התרופה "לאלוהי ישראל". ואכן, הוא גילה את הסוד לשומעיו ולא לאלוהי ישראל. ועדיין, ממשיכה הגמרא ושואלת, והלא היה כאן חילול השם, שהרי המטרוניתא סברה שהוא נשבע באלוהי ישראל ומבחינתה הוא הפר את שבועתו. על כך משיבה הגמרא שמיד לאחר שגילתה לו את סוד התרופה, אמר רבי יוחנן למטרוניתא שהוא לא כבול בשבועתו בשל האופן המתחכם שבו נשבע.

למקרא סיפור זה קשה שלא לחוש אי־נוחות כפולה: הן מהתנהגותו של רבי יוחנן, שלכאורה הוליך שולל את המטרוניתא ונהג שלא ביושר, והן מיחסם של חכמי הגמרא שדנו בהתנהגותו של רבי יוחנן ונחה דעתם במענה הפורמלי, אך לא הוטרדו מההיבט האתי.

אם לא די במבוכה שמותיר בנו הסיפור כפי שהוא מופיע בתלמוד הבבלי, גרסתו בתלמוד הירושלמי (שבת עו ע"ב) חידתית במיוחד. התלמוד הירושלמי מוסיף אחרית דבר מפתיעה בנוגע לגורלה של אותה מטרוניתא. לפי דעה אחת היא התאבדה, לפי דעה שנייה היא התגיירה. תוצאות כה קוטביות לאותו סיפור הן נדירות. מה פשר הדבר?

למעשה, סיפור קצר זה עוסק בדילמה שמעסיקה את האנושות מאז ועד ימינו: שאלת הבעלות על הידע.

לידתו של הפטנט

בסמוך לפסלו של אלברט איינשטיין בחצר האקדמיה הלאומית למדעים בוושינגטון, חקוק ציטוט מדבריו: "הזכות לחפש את האמת משמעה גם חובה; החובה שלא להסתיר חלק כלשהו ממה שהתגלה". במשפט זה גלומה הכרעה בין שתי תפיסות עולם מנוגדות: תפיסת ההסתרה, אשר מכירה בזכות לסודיות בנוגע לידע האנושי הנרכש, ולעומתה תפיסת הגילוי, הגורסת שמכלול הידע האנושי הנרכש הינו משאב ציבורי, וקיימת חובה מוסרית לגלותו לשם התקדמותה של האנושות.

ביוון העתיקה רווח אתוס של פתיחות וגילוי. אריסטו, סוקרטס ואפלטון, דיברו על חשיבות הגילוי ונחיצותו. אך היו גם מגמות הפוכות, שהרי, כדברי פרנסיס בייקון, ידע הוא כוח. בספרם "הסוציולוגיה של הבערות" סקרו הרב עדין שטיינזלץ ופרופ' עמוס פונקנשטיין את תולדות גישת ההסתרה לאורך ההיסטוריה. בחברות רבות קידשו את ההסתרה, והידע היה נחלתם של יחידים; אלה שאבו את כוחם ומעמדם מהידע, ונהגו בו כבסוד. כדברי חנוך לוין במחזהו "הקיסר גוֹק": "הקיסר יודע משהו שנתיניו אינם יודעים". בספרו "שם הוורד" ממחיש הפילוסוף והסופר האיטלקי אומברטו אקו את מדיניות ההסתרה ושמירת הידע, באמצעות סיפור אודות ספריית מנזר המצויה במבוך מסורבל שהכניסה אליה אסורה לזרים.

מיהו בעליו של הידע ושל הניסיון האנושי הנצבר? האם מוצדק שאדם או קבוצה יאצרו תחת ידם ידע לתועלתם, בעת שידע זה עשוי להועיל לאנושות כולה? נקודת המוצא לכל הסוגיה היא שהידע וההמצאות האנושיות מתרחשות בתהליך פרוגרסיבי של אריח על גבי לבנה. כלומר, כל פיתוח או ידע חדש נשען למעשה על ניצולו של ידע קודם, וההמצאה של היום היא הנדבך להמצאה של המחר. ומכיוון שהממציא של היום ניצל למעשה ידע והמצאות של קודמיו, יש מקום לדרוש ממנו הדדיות ולהעמיד את הידע החדש שהפיק או יצר לרשות הממציאים שיבואו אחריו. עוד ניתן לטעון שמכיוון שהקידמה האנושית כולה תלויה בניצולו של הידע, הרי שיש לראות בידע האנושי המצרפי רכושו של הכלל, ואל ליחיד לשלוט בו.

ככל שמדובר במחקרים אקדמיים, מוצדק לדבר על אתוס של גילוי ושיתוף, שהרי לשם כך נוצרה האוניברסיטה. עוד במאה הרביעית לפני הספירה, באקדמיה היוונית שיסד אפלטון, חרת המוסד על דגלו את ערך השיתוף והנחלת הידע לכלל. עד עצם ימינו משמש מוסד קדום זה דגם לאוניברסיטאות, המגשימות את האתוס של "ידע לכול". מנגד, אנו מעוניינים כמובן שאנשים ישקיעו מכספם וממרצם כדי לפתח ולהמציא דברים שיהיו לתועלת האנושות. אילו כל ידע וכל גילוי היו הופכים לנחלת הכלל, המוטיבציה לפעילות המצאתית הייתה נפגעת.

באופן היסטורי, ממציאים ומגלים שמרו לעצמם את סודם מתוך כוונה להפיק לעצמם רווחים. בתקופת בית שני, בית גרמו ובית אבטינס סירבו לגלות את סודות הכנת לחם הפנים והקטורת, שהם היו אמונים עליהם. בימי הביניים, גילדות בעלי המלאכה נצרו אף הן סודות מקצועיים. מציאות זו הביאה לתסיסה ולקריאה ציבורית לכפות על בעלי הסודות המסחריים לגלותם לציבור.

מתח זה הוביל למעין פשרה היסטורית, שהיא ערש לידתו של מושג ה"פטנט". בשנת 1449 העניק המלך הנרי השישי לג'ון מוטינאם אישור פטנט על טכניקה לייצור ויטראז'ים. בשנת 1641, המושבה של מפרץ מסצ'וסטס הוציאה את הפטנט הראשון על שיטה לייצור מלח. רעיון הפטנט הוא מעין עסקה בין הציבור לממציא: אתה הממציא תגלה לנו את סוד המצאתך, ואנו נעניק לך בתמורה זכות מוגבלת למספר שנים ליהנות באופן בלעדי מפרי עמלך וכישרונך. בעסקה זו מתוגמל הממציא על השקעתו ועל גילויו, אך הידע אינו נשאר ברשותו לעולמים.

עם זאת, מוסד הפטנט אינו מוסד כפוי, והממציא רשאי להחליט שהוא לא נענה לעסקה ובוחר לשמור את סודו לעצמו. כך למשל החליטה קוקה־קולה ביחס לנוסחת המשקה שלה. ממציא כזה, כולל קוקה־קולה, נוטל את הסיכון שאם פלוני יגלה בעצמו את הסוד, שלא באמצעות הפרת הסודיות, הוא יהיה זכאי לעשות בו שימוש ובעל הסוד המקורי לא יהיה מוגן. כל ממציא רשאי להחליט האם להיענות לעסקה עם הציבור ולזכות להגנה, או להותיר את סודו תוך סיכון שאחר יגלה אותו בעצמו.

אינטרס ציבורי מיוחד

מעבר לאינטרס הציבורי הכללי, שכל קניין רוחני יהיה נחלת הכלל, לעיתים קיים גם "אינטרס ציבורי מיוחד". מצב זה מתרחש במקרה שבו הפטנט שייך לתחום שקיים לגביו צורך דחוף ומיידי לאנושות. למשל, כאשר המדינה זקוקה לייצור המוני של טילי כיפת ברזל, ובעלת הפטנט איננה מסוגלת לעמוד בכמויות הנדרשות. במקרים מעין אלה, האינטרס הציבורי בהגבלת הפטנט, או אף בהפרתו, עולים עשרת מונים על אינטרס ההגנה על בעל הפטנט.

בחוקי הפטנטים ישנו מנגנון הקרוי "רישיון כפייה". כאשר מתקיים צורך ציבורי ממשי בשימוש בפטנט, רשם הפטנטים יכול להעניק ליצרנים רישיון לשימוש בפטנט, למגינת ליבו של בעל הפטנט. מדינת ישראל היא צד להסכמים בינלאומיים המגנים על פטנטים (הסכם TRIPS). בשנת 2000, נוכח מגפת האיידס, ניתנה הצהרה בינלאומית המכירה באפשרות פגיעה בפטנטים לשם התמודדות עם מצבי חירום.

בתחילת מגפת הקורונה, מדינת ישראל עשתה לראשונה שימוש בסמכות נוספת הקיימת למדינה בחוק הפטנטים, והמאפשרת פגיעה בבעל פטנט בשל צורך דחוף. המדינה התירה ייבוא של תרופה בשם KALETRA, המיועדת במקורה למחלת האיידס, לשם טיפול במגפת הקורונה – אף שמדובר בייצור מתחרה לזכויות של בעל הפטנט.

ד"ר יונה סאלק, ממציא חיסון הפוליו, כלל לא רשם פטנט על המצאתו. עמדתו המוסרית הייתה כי תרופות מצילות חיים אינן ראויות להירשם כפטנט, והן חייבות להיות נחלת הכלל. קיימות שיטות משפט שאימצו זאת. חוק הפטנטים הישראלי מקבל חלקית עמדה זאת, בקובעו שלא ניתן לרשום פטנט על "תהליך לטיפול רפואי בגוף האדם".

לאחרונה פורסם שנשיא ארה"ב ג'ו ביידן עומד "להשהות" את הפטנטים של מפתחי חיסון הקורונה, כדי לאפשר לחברות אחרות לייצר את החיסונים אף הן, ולהאיץ את יציאת האנושות מהמגפה. פדרציית יצרני התרופות פתחה בקמפיין אגרסיבי והעלתה שלל טענות בזכות הפטנטים ונגד השהייתם. מנגד, הכלכלן חתן פרס נובל ג'וזף שטיגליץ, פרסם מאמר השולל את טענותיהם ותומך בהשהיית זכויות הפטנט. ארגון הסחר העולמי תומך אף הוא בעמדה זו, וכך גם האפיפיור. מדובר בפולמוס חובק עולם, המתנהל בימים אלו בזירות רבות וממתין להכרעה.

כנזכר, לצד דיני הפטנטים קיימת סוגיית הסודות המסחריים. בעל סוד יכול לשתף אחרים בסודו ולהחתימם על התחייבות לסודיות, והחוק יאכוף התחייבות כזו. עם זאת, להגנה על הסוד המסחרי ישנם חריגים. אחד החריגים הוא במקרה שבו "השימוש בסוד המסחרי מוצדק בשל תקנת הציבור". קיימת מחלוקת מלומדים האם חריג זה עשוי להתפרש כמתיר הפרת סודות מסחריים בתרופות נחוצות, בדומה למצבים שבהם ניתן היה לפגוע בבעל פטנט.

ישנו הבדל בלוגיקה ובאיזונים הפנימיים בין דיני הפטנטים לדיני הסודות המסחריים. הפטנט הוא פרי הסכם בין הממציא לציבור. משכך, לאחר שהממציא עמד בחלקו וגילה לנו את הפטנט, יהיה זה בלתי הגון שאנו נפר את חלקנו בעסקה ולא נכבד את ההגנה שהובטחה לו. לעומת זאת, כפי שהובהר, בעל הסוד המסחרי לא נאות לגלות לנו את סודו. על כן, הנכונות שלנו להגן על סודו פחותה. מצד שני, במקרים שבהם מוצדק להפר את זכותו של בעל הפטנט למען אינטרס ציבורי דחוף, ישנו מנגנון של פיצוי כספי מסוים לבעל הפטנט (אם כי בסוגיית השהיית הפטנטים הנוכחית לנגיף קורונה לא מדובר בפיצוי), אך בדיני הסודות המסחריים לא קיים מנגנון פיצוי. מכאן הדילמה האם נכון להפר סוד מסחרי בשל אינטרס ציבורי דחוף, גם בהיעדר מנגנון פיצוי לבעל הסוד. יש הסבורים כי אינטרס הציבור יגבר על זכות בעל הסוד, חרף היעדרו של פיצוי כספי.

תאוות בצע או זכות קניין

לאור דברים אלו נוכל אולי להבין את פשר התנהגותו של רבי יוחנן עם המטרוניתא. מחלת הצפדינה התלמודית מתוארת כמחלה קטלנית. לפי רוב הדעות בגמרא, "תרופת" המטרוניתא הייתה לא יותר מתערובת של שעורים, שמן זית ומלח. אנשים מתו אפוא ממחלה קטלנית שניתן היה להינצל ממנה בקלות ובאמצעים פשוטים ביותר המצויים בביתם. אותה מטרוניתא פעלה אם כן מתוך תאוות בצע וערלות לב למותם הבנאלי של בני אדם. רבי יוחנן סבר כי אין זה ראוי שמידע על הרכבו של תוסף מזון כה פשוט וזמין, המציל חיים, יוחזק על ידי "בעלת סוד" ויימכר רק למי שהפרוטה מצויה בכיסו. לפיכך פעל בעורמה כדי לדעת את סודה ולהפיצו לציבור חינם אין כסף.

האופן שבו הוציא ממנה רבי יוחנן את סודה, בהתנהגות מבישה לכאורה, הובן לאחר מעשה על ידי המטרוניתא. היא הבינה שרבי יוחנן היה נכון להקריב את שמו הטוב על מזבח הסולידריות לכלל, ושהוא נאלץ לפעול בעורמה משום שבדרך אחרת הוא לא היה מצליח לחלץ את הסוד. בסולם ערכים זה, המעדיף את טובת הכלל על פני טובת הפרט, זיהתה המטרוניתא אתיקה יהודית המבטאת מוסריות נעלה יותר מהתנהגותה הפסולה. על פי הדעה הראשונה בתלמוד הירושלמי, הכרה זו הביאה אותה להתגייר.

מנגד, מעשה ההתאבדות, על פי הדעה השנייה, מוּנע מתפיסה אתית הפוכה. ההתאבדות מבטאת ביקורת על פעולתו של רבי יוחנן, שעל פיה אינטרס הציבור אינו מצדיק שלילת קניינו של אדם. כל אחת משתי התוצאות, התאבדות או התגיירות, משקפת עמדה אחרת בשאלת ההצדקה בפגיעה בקניין רוחני למען אינטרס הציבור.

התלמוד הירושלמי, שמציע באופן חריג שתי תוצאות קוטביות לאירוע אחד, מבטא בכך עמדה שלפיה מדובר בדילמה אתית לא מוכרעת. הפולמוס הנוכחי סביב השהיית הפטנטים לנגיף הקורונה, ממחיש עד כמה הדילמה הזו מורכבת וסבוכה, בתקופת חז"ל כמו בימינו אנו.