בספטמבר 1946, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, יצא לצרפת כרמי טשרני בן העשרים ואחת – שיוכר לימים לקורא העברי כמשורר הנשכח שלא בצדק ט. כרמי – כדי להדריך בבית ילדים יהודי ילדים שורדי שואה שטופלו ושוקמו במוסד שנוהל על ידי ארגון ה־OSE, ארגון צרפתי לעזרה יהודית.
"אין פרחים שחורים" הוא מחזור שירים העוסק בדמויות שפגש טשרני במהלך עבודתו. הספר יצא לראשונה בשנת 1953 והיה מהיצירות הספרותיות הראשונות בארץ שעסקו בשואה. הוא הוכר מיד כיצירת מופת ויוצא כעת לאור במהדורה חדשה, ערוכה ומוערת, עם אחרית דבר מאירת עיניים מאת רחל סטפק.
המחזור מורכב ממונולוגים פנימיים־דרמטיים, כאלה שלמרות שניתן להציגם על במה מתרחקים מכל פאתוס, ובו מדובב טשרני את קולם של החוסים בבית הילדים והמטפלים בו. ביניהם כמה ילדים בשנות העשרה המוקדמות, פעוט בן חמש, אם המגיעה לבקר את בנה במוסד במועד המותר לביקורים, מדריכה ו"לא אמי", מנהלת המוסד, אף היא ניצולת שואה. הדמות המרכזית ביצירה, רני, מבוססת על דמותו האמיתית של ילד רציני ומופנם בשם איז'ו רוזמנן בן השתים עשרה, ניצול המחנה בוכנוואלד, שלמד מחדש במהלך היכרותו עם טשרני להפוך לילד.
דמותו של איז'ו היא רק אחת מבין רבבות ילדים יהודים, שנשאו את חייהם, אשמתם והטראומה של השואה על גבם. כרמי המדריך מתבונן בילד, שפער נורא נפער בין מראהו המלאכי לבין גופו השבור, בין רכות שנותיו ואכזריות חוויותיו. בשיר המצורף מתואר הילד כפרח שחור, פרח שבסוף היצירה יפרח ויזהר בקריאה ש"אֵין פְּרָחִים שְׁחֹרִים!", אך דרך ארוכה ומרה תעבור עד שיגיע לשם.
זהו ספר קורע לב, דווקא משום שהוא כתוב בלשון חסכנית, מדויקת ומאופקת מאוד. כמו הילדים שצמצמו את כוחות חייהם להישרדות ולהתמודדות עם זוועות השואה, נזהר טשרני מאוד מהשתפכות רגשית או דרמטית, שנוכח הקטסטרופה מאבדת מערכה, וכך מציב את עצמו בין ראשוני המעצבים של הכתיבה האמנותית על השואה. בלשון נקייה ופיוטית בעת ובעונה אחת, גודר המשורר את החוויה שלו עצמו ומשתמש בה כשופר בעבור אלה שלא יכלו להגיד דבר, וכך עושה את הדבר הגדול ביותר שיכולה השירה לעשות: מעניק דיבור וקול לאלה שקולם ניטל מהם.
בְּהִיר שֵׂעָר, לְבֶן פָּנִים וָגֵו אֲנִי. / בָּהִיר כְּשַׁעֲרוֹת אִמִּי; / לָבָן כְּדוּמִיַת אָבִי / יוֹם בּוֹ עָלָה בּמַרְכְּבוֹת־עָשָׁן. / וְלָמָּה לָאֲטָה לִי לֹא־אִמִּי לְאוֹר הַכְּפוֹר: / 'רְנֵי, אַתָּה הַפֶּרַח הַשָּׁחוֹר'. // בְּרֵאָתִי אוֹרֵב הַדָּם / לְלֹבֶן כְּפוֹר, סָדִין, / וּבְשִׁנַּי כּוֹסֵס הַמַּק – / הֲמִשּׁוּם כָּךְ? // לַחְמִי אֵינוֹ עָבֵשׁ עַתָּה. / שׁוּב אֵין זוֹמֵם לְהַעֲרִים / עַל רַעֲבוֹנִי. / אַךְ לַיְלָה לַיְלָה לֶחֶם הַתִּירָס / עוֹד נֶעֱרָם מִתַּחַת מִזְרָנִי, / אוֹרֵב, / קְמוּר גַּב, / לְרַעֲבוֹן חֲצוֹת שֶׁלִּי – / הֲמִשּׁוּם כָּךְ? / …. מָה רָאֲתָה וּמַה שָּׁמְעָה לְאוֹר הַכְּפוֹר / שֶׁכָּךְ תִּלְאַט: / 'רְנֵי, אָתָּה הַפֶּרַח הַשָּׁחוֹר?'
אין פרחים שחורים, ט. כרמי, דביר, 109 עמ'
