פנקס קטן היה למשה, כך מלמדנו אור החיים הקדוש, ובו נצטווה לכתוב את מסעותיהם של עם ישראל במדבר לאורך ארבעים ושתיים תחנות – מצאתם מארץ מצרים, ועד התחנה האחרונה ערב הכניסה לארץ. היענותו של משה לדרישה כוללת את כתיבת מוצאותיהם – כלומר מה שאירע לבני ישראל, מה מצא אותם מבחינת תוכן האירועים; ואת מסעיהם – התנועה מאיפה ולאן. כך נותן משה מקום ביומן המסע שלו גם ליעד וגם לדרך, שהרי לא ייתכן רגע מיותר, לכל זמן ועת ואין דבר שאין לו מקום.
מתוך כך אנו למדים שהתורה מייחסת חשיבות לא רק לתמונה הרחבה, אלא גם לפרטים הקטנים המרכיבים אותה. ההוויה כוללת שיאים דרמטיים, אך לצידם וביניהם אירועים פשוטים שלא תמיד אנו יודעים לאמוד את ערכם, אך גם שם מתרחשים החיים.
בתנועה מתמדת
מכיוון שבמובן מסוים פרשת מסעי מהווה מעין סיום של התורה כולה – שהרי ספר דברים שיתחיל מיד אחריה הוא כבר נאומו האחרון של משה, המסכם ומפרש את תקופת המדבר – ניתן ללמוד מכך על חשיבותו הגדולה של המסע כמושג מרכזי בחייו של האדם, ולנסות ולהתבונן על בשורתו. הנה, כך התורה מסכמת זאת בפתיחת פרשת מסעי:
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם (במדבר לג)
כל מסע מתחיל בבחירה ממשית לצאת לדרך. ומרגע שיוצאים לדרך, הקיבעונות מתערערים ונפתח פתח חדש לבירור סוגיות המהות. התנועה מהווה מעין חוט הקושר בין נקודת המוצא של המסע אל היעד המיוחל, כאשר במקרה שלנו מדובר על חוט שתחילתו במצרים וסופו בארץ ישראל. אם כך, המרכיב הראשון שתנועת המסע מבקשת לגלות בנפשו של האדם הוא היכולת לצאת ממצרים, "אשר יצאו מארץ מצרים". אמנם ברמה הפיזית תהליך יציאת מצרים כלל מעבר בארבע תחנות בלבד מתוך ארבעים ושתיים התחנות המתוארות, ועדיין, אותה היציאה היא הכותרת אשר מחוברת למסעות כולם.
המלבי"ם מתייחס לנקודה זו ומסביר בתחילת פרשתנו:
שהטעם מה שהניע הקב"ה את ישראל במדבר ארבעים שנה ולא הכניסם לארץ ישראל תיכף, הוא כי יען שבמצרים השקעו מאד בטומאת מצרים ולא יכלו להטהר ממנה.
המלבי"ם מלמד שעניינו של המסע – בשונה מן התנועה הרגילה מיעד מסוים לאחר – הוא לחולל תהליך פנימי של שינוי ותיקון. תכלית התנועה לא הייתה רק להגיע אל הארץ המובטחת, שהרי אם זו הייתה התכלית לא היה צורך בארבעים שנה ודי היה בחודשים ספורים. תכליתה הבסיסית של התנועה היא ביכולת לעבור תהליך של שינוי עמוק, של יציאה מן המצָרים.
אם תנועת הנפש הראשונית המאפיינת את המסע היא ההשתוקקות לצאת ממצרים, לצאת מן המצָרים הכובלים את נפשו של האדם, בבחינת סור מרע, תנועת הנפש הבאה היא חיפוש הייעוד, בבחינת עשה טוב. זו כבר לא רק הכמיהה לצאת ממצרים, אלא התשוקה להיכנס פנימה, אל הארץ הטובה. תנועת נפש זו מזמינה את האדם ואת העם לעבור תהליך עמוק, שמבקש להציב לנגד עיניו תכלית אידיאלית אשר תמשוך מעלה את המציאות כולה. תנועת נפש זו איננה מסתפקת בהימנעות מנפילה אל הבור, אלא מבקשת למלא אותו במים. איננה מסתפקת בתנועת הבריחה מן הרע, אלא מבקשת להפוך אותו לטוב.
חניית ביניים
על שלושה דברים העולם עומד, וכך גם המסע. לאחר שהתבררו לנו שני העמודים הראשונים המגדירים אותו, נדרשים אנו אל העמוד השלישי, עמוד מפתיע מאוד שכן אין הוא קשור אל מצרים ואפילו לא אל ארץ ישראל. בסוף ספר שמות נאמר: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". רש"י מפרש: "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע". במילים אחרות, המסע איננו מכיל רק את התנועה, התיקון והחידוש, אלא גם את החניה והמנוחה.
אותה מנוחה איננה רק שלב של התמלאות בין התנועות, אלא עומדת בפני עצמה. חשיבותה איננה פחותה מרֵעותיה, ואולי אף עולה עליהן, שהרי מבט מעמיק ברשימת התחנות מגלה שהמנוחה הייתה הנדבך המרכזי במסעם של בני ישראל. רוב מוחלט של הזמן הייתה האומה בשהייה מתמשכת, שאפשרה לקיים תהליך של ריפוי והירגעות, צמיחה וגדילה.
את שני העמודים הראשונים של המסע ניתן להקביל למלאכת הבורר, המלמדת לסור מן הרע ולעשות טוב במהלך ששת ימי המעשה, ואילו העמוד השלישי במסע הוא כבר ההזדמנות לטעום מן השבת.
הבנה זו מחזירה אותנו אל הרגע שבו הוכנס האדם לגן העדן: "וַיִּקַּח ה' אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו). הווה אומר, עוד לפני שיוצאים לעבוד ולשמור יש ללמוד להיות מונחים, לחנות ולנוח. יש לזכור את השבת.
אם נסכם את שלושת העמודים המאפיינים את המסע נוכל לזהות מעגל שבמימושו השיטתי הופך למעין מעגל ספירלי, המייצר תנועה של קירוב בין חזון למימושו, בין ארץ לשמיים. זהו מסע המתחיל מן הרצון לצאת ממצרים, ממשיך עם הניסיון להגיע אל ארץ ישראל, ועובר דרך המוכנות להיפגש עם ההוויה ולהיזכר מחדש בתכלית השוכנת מבעד לפעולות. אם עשינו את כל זאת, סימן שאנחנו במסע רציני שמניע חיים שיש בהם משמעות. ואם יש לנו סבלנות לעשותו לאורך זמן, בסוף באמת מגיעים למקומות נפלאים.
