"יש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה מאכל כשר". מילים ספורות אלו, הכלולות במכתב הסטטוס־קוו ההיסטורי ששלח דוד בן־גוריון מטעם הסוכנות היהודית לתנועת אגודת ישראל ביוני 1947, מסדירות עד היום את תחום הכשרות במדינת ישראל. הסטטוס־קוו קובע בסך הכול שבמטבח ממלכתי יהיה אוכל כשר (ושימו לב לנוסח: לא בהכרח רק אוכל כשר). אבל היום, משום מה, מקובל להניח שהסכם הסטטוס־קוו מסדיר את כל תחום הכשרות במדינת ישראל, ובעיקר קובע שתחום הכשרות יהיה נתון באופן בלעדי בידי הרבנות הראשית לישראל, והיא תהיה הגוף היחיד שרשאי להנפיק תעודה שהמילה "כשר" מתנוססת על גביה.
אילו מערך הכשרות היה מתפקד באופן הולם, היה אפשר להסתפק במציאות הנתונה. אבל לא נדרשת בקיאות גדולה בתחום כדי לדעת שהדבר רחוק מלהתקיים. חדשות לבקרים אנו שומעים על שחיתויות במערך, על בעייתיות גדולה ביחסי משגיח־מושגח (כאשר המפוקח משלם את משכורתו את מי שאמור לפקח עליו), ועל שוחד ונטילת כספים שלא כדין. במקומות מסוימים הדברים אף הגיעו לידי חקירות פליליות.
אך העניין לא מסתיים בשחיתות. בעיה לא פחותה מכך היא שבסופו של דבר, במקומות רבים, האוכל המוכתר כ"כשר" איננו כזה. לא לחינם האשים לאחרונה השר לשירותי דת, מתן כהנא, את המפלגות החרדיות, שחבריהן אינם מוכנים אפילו לשתות כוס מים במקומות שהרבנים מטעם הרבנות הראשית, אלה שהפוליטיקאים החרדים מעורבים ללא הרף במינויים, מספקים להם כשרות. גם רבנים ידועים, שאינם חשודים בפתיחות וליברליות, מזהירים את ציבור שומעיהם לבל יאכלו מחוץ לבית, או שיצרכו רק את הכשרות שהם עצמם מספקים אך לא את זו של עמיתיהם.
וכבר שמעתי רב חרדי פופולרי מורה לאנשיו שאם הם באמת שואפים לאכול כשר, שיקנו כבש ויזמינו שוחט נאמן עליהם. אחרת, יש מקום גדול לחשוש שהם נכשלים באכילת טרף. זכורני עוד מימי נעוריי כיצד אחד ממכריי, שהיה משגיח כשרות בבית מלון, סיפר שבשבת נעל את התנורים כדי שלא יכינו בהם אוכל, אלא שגם לבעל המלון היה מפתח משלו לתנורים. אכן, כל מי שמכיר היכרות אישית בעלי עסקים ומשגיחים, יודע כמה המערך הזה פרוץ ובעייתי.
כך נולדה התעודה
כל זה, כך נראה, כמעט איננו מטריד את צרכן הכשרות מן השורה – ויהא זה מסורתי, דתי ואפילו חרדי. דומה שהתעודה שעל הקיר, שנמצאת במאות ואלפי עסקים ומסעדות, מהווה מבחינתו סוג של תעודת ביטוח, מעין סנגור שמעניק לו כתב הגנה על כך שבדק עד היכן שידו מגעת כי האוכל שהוא אוכל אכן כשר. כל השאר – באחריות המערכת. גם העוולות הממוניות ופרשיות השחיתות לא ממש מעניינות אותו. זהו מאבק חברתי, שהאדם הפשוט איננו מתגייס אליו בקלות.
ההרגל, כתב הרמב"ם במורה הנבוכים, הוא אחד הגורמים המשמעותיים שמונעים מן האדם להשיג את האמת ואת הטוב, "כי לאדם יש בטבעו אהבה ונטייה אל מה שהוא מורגל אליו". ולא זו בלבד, אלא ש"קורה לאדם שיאהב את הדעות שהוא מורגל אצלן ונתחנך עליהן, ויגן עליהן", עד שהוא "ירגיש זרות כלפי דעות אחרות ודחייה מפניהן" (א, לא).
הסטטוס־קוו קיבע בציבוריות הישראלית הרגל מגונה. הורגלנו לחשוב שאין הסדרה ליחסי דת ומדינה אלא במסגרתו, ושכל הסוטה ממנו מחריב את היהדות ומסכן את המרקם העדין שעליו מושתתת החברה הישראלית. העובדה שבפועל ענייני דת ומדינה השתנו רבות לאורך השנים באמצעות תקנות וחקיקה, איננה מפריעה לחברי כנסת מהצד החרדי לנופף בסטטוס־קוו כאילו היה תורה מסיני, וכל המרים יד עליו כמרים יד על תורת משה.
כל מי שזהותה היהודית של המדינה חשובה בעיניו, כל מי שבאמת דואג לאכול כשר גם מחוץ לבית – אסור לו ליפול למלכודת זו. איננו רשאים להתמסר להרגל. שאלות של דת ומדינה חשובות היום יותר מאי־פעם. הן שמעצבות את אופייה היהודי של המדינה, והן שמבטיחות את עתידנו כמדינת הלאום של העם היהודי. ואם אנו רואים שבסוגיית הכשרות קיימת בעייתיות גדולה במצב הקיים, עלינו לתור אחר פתרונות אחרים אשר יסדירו בצורה טובה יותר את הפיקוח על הכשרות במדינת ישראל. בעיניי זהו אתגר ציוני לא פחות מהקמת יישובים.
שורשיו ההיסטוריים של המסמך ששמו תעודת כשרות נעוצים כנראה בתקנותיו של "ועד ארבע הארצות", שפעל באירופה בין המאות ה־16 וה־18, ושימש גוף אוטונומי למחצה שניהל תחומים שונים בחיי היהודים כלפי פנים וכלפי חוץ. כך נאמר בתקנות הוועד משנת שס"ז (1606):
יכריזו בכל הקהלות שלא יעשה שום אדם גבינה וחמאה בכפרים למכור ליהודים עד שיבוא תחילה לפני האב"ד שלו, ואותו הרב יחקור אחר מעשהו אם הגון הוא, ויתן בידו כתוב וחתום. ומי שאינו ידוע ונכר להרב, לא יתן לו הרב רשות (פנקס ועד ארבע ארצות, ישראל היילפרין, עמ' 16).
כפי שעולה מלשון התקנה, אותו רב שהעניק אישור כשרות הכיר את היצרן ובעל העסק, ואף פיקח עליו בעצמו באופן כלשהו. אחרת, לא הייתה לעדותו כל תוקף. יש להניח גם שהרב בנה מערכת של אמון בינו ובין מקבל התעודה, שהרי לא ניתן לפקח באופן הרמטי על כל צעד של היצרן. מכאן צמח הנוהג שהרב המקומי הוא החותם על תעודות הכשרות של בעלי העסקים שבתחומו. בימינו אחריות זו הופקדה בידי רבני הערים, שלהם אוטונומיה יחסית בניהול ענייני הכשרות בעירם.
מה שהיה נכון בגלות
אך כאן מתחילה הבעיה. מה שהיה נכון לקהילות ישראל בארצות הגולה, לא בהכרח נכון למציאות של מדינה. רבני ערים בימינו אינם יכולים לספק את אותה השגחה שניתנה בעבר על ידי רבני קהילות מקומיים. הסיבה לכך כפולה: בארצות הגלות רוב האנשים התגוררו באותו מקום והשתייכו לאותה קהילה לאורך חייהם. כך הם הכירו את הרב המקומי וידעו לסמוך על חתימתו. כיום רבים מאוד בערים הגדולות והקטנות, ואפילו במועצות האזוריות, אינם מכירים בכלל את הרב המקומי. כך שההסתמכות שלהם עליו עיוורת, ולא באמת מגובה בביטחון שאכן מערך הכשרות שלו עובד.
אך זוהי הבעיה הקלה באופן יחסי. בעיה חמורה יותר היא הנתק בין הרב שחתום על תעודת הכשרות ובין בעל העסק. רבני ערים ומועצות אזוריות לא באמת מכירים את בעלי העסקים. הרבנים נדרשים לספק אישור כשרות למאות ואלפי עסקים, ואין להם אפשרות להכיר כל אחד מהם באופן אישי, ודאי שלא ללמוד את הצרכים המיוחדים של כל בעל עסק. ההתקשרות ביניהם נעשית על ידי משגיחים שנשלחים לשם תמורת אגרה, פעמים רבות שלא לשביעות רצונו של בעל העסק. כך שינתה הכשרות את פניה, ומעניין אישי, שמבוסס על קרבה ואמון בין הרב לבעל העסק, היא הפכה לעניין עסקי טהור, המשרת את האינטרסים הכלכליים של כל הצדדים. האמון והמטרה המשותפת, לספק אוכל כשר, נדחקו לשוליים.
אין אלה דברי ביקורת אלא תיאור מצב. זהו שינוי טבעי שחל במעבר מקיום יהודי־קהילתי למודל הממלכתי במדינת ישראל. דברים שנעשו באופן מקומי בתפוצות הפכו במדינת ישראל למערכות גדולות. וכשמדובר במערכת גדולה, המודל שמנהל אותן הוא מודל עסקי ולא אישי.
מפנה זה מחייב אותנו לחשיבה מחודשת על אופן אספקת הכשרות. במודל עסקי השחיתות קרובה לבוא, והכשרות, שהפכה לעניין המשני בסיפור, נפגמת. כדי לשנות זאת עלינו להשיב את האמון למערכת. עלינו לגרום לבעלי העסקים ולספקי הכשרות להיות בעלי אינטרס בשימור איכות הכשרות שהם מקבלים. הדרך ליצור מציאות כזו היא באמצעות שבירת המונופול.
כיום אין לבעלי עסקים זכות בחירה ממי לקבל את הכשרות. אם ברצונם להשיג תעודת כשרות, הם מחויבים לקבל את השגחת הרב המקומי. לא רק שהם לא מכירים אותו אישית, כאמור, אלא שעשויים להיות הבדלים משמעותיים בנוהלי הכשרות בין מקומות שונים, כל רב עיר על פי מדיניותו. הדבר מוביל לכך שבעל עסק במקום מסוים יידרש לנהלים שחברו במקום אחר לא נדרש להם. מציאות כזו מגבירה עוד את הניכור בין בעל העסק לכשרות שהוא רוכש, ומרחיקה אותו מלהיות מעורב בה.
הפתרון שיש להציע הוא להפוך את בעלי העסקים לשחקנים מרכזיים בבחירת הכשרות. כאשר בפני בעל העסק יהיו כמה גופים שיוכלו לספק לו כשרות והוא יידרש לבחור ביניהם, מעורבותו בשירות שהוא מקבל תהיה גדולה יותר. כמו כל צרכן הוא ידרוש לקבל תמורה עבור האגרה, ושהשירות שהוצע לו יעשה עבודתו נאמנה. מן העבר השני, כאשר תהיה תחרות על הכשרות בין הגופים השונים, כל ספק שירות יצטרך לשפר ולשכלל את השירות שהוא מספק, כדי שהצרכנים יבחרו בו. וכדי למנוע את האפשרות שגופים לא מוסמכים ייכנסו לשוק או שנותני כשרות יזלזלו בקריטריונים, ניתן לקבוע שהרבנות הראשית תשמש כרגולטור ותפקח על ספקי הכשרות השונים. בדיוק, אגב, כפי שקורה היום במערך הרישום לנישואין.
במילים אחרות: הדרך לשפר את איכות הכשרות היא לפעול באותה דרך שבה פועל השוק החופשי כדי להשביח את השירות – ליצור תחרות בין הספקים השונים. ככל שיהיו אפשרויות בחירה גדולות יותר, כך השירות שמוצע יהפוך לאיכותי יותר, הצרכן יקפיד יותר על טיבו, לספקי הכשרות יהיה אינטרס לשפר את השירות שהם נותנים, העלויות יוזלו ויותר בעלי עסקים יוכלו לעמוד במעמסה הכלכלית שבכשרות. מי שייהנה מכל זה בסופו של דבר הוא הלקוח, אשר יוכל להיות בטוח יותר שהמקום המושגח אכן כשר.
כמו ברישום נישואין
שבירת המונופול על הכשרות יכולה להיעשות בשתי דרכים מרכזיות. האחת היא לקבוע שכל גוף מוסמך מהרבנות הראשית יוכל לספק תעודת כשרות. כיום החוק קובע שרק תעודה של הרבנות המקומית יכולה להשתמש בשורש כש"ר. כל תעודה אחרת – ותהיה זו תעודה של רבני צהר או של בד"ץ – אסור לה להשתמש בביטוי זה. אם נאפשר לכל גוף מוסמך לספק תעודה שכתוב עליה "כשר", ולא רק לרבנות המקומית, השוק ייפתח לתחרות והלקוח ירוויח.
דרך אחרת היא ליצור בתחום הכשרות את אותו שינוי שנעשה בתחום הרישום לנישואין. אם בעבר זוג שביקש להינשא יכול היה להירשם לנישואין רק ברבנות המקומית שלו, כיום אזורי הרישום נפתחו וכל זוג יכול להירשם לנישואין בכל רבנות בארץ. מהיכרות אישית אני יכול להעיד שמהלך זה שיפר מאד את השירות ברבנויות רבות בארץ. התחרות אילצה אותן לספק שירות איכותי ומוקפד יותר.
שינוי כזה ניתן לחולל גם בתחום הכשרות. על פי הצעה שהעלתה בעבר תנועת נאמני תורה ועבודה ונכנסה כעת להסכמים הקואליציוניים, יש לפתוח גם את אזורי הכשרות, כך שרב עיר אחד יוכל לספק כשרות לעיר אחרת. גם זו דרך יעילה לפתיחת השוק לתחרות. כך כמה רבנים יוכלו להתמודד על סיפוק שירותי כשרות לעיר אחת, והתחרות תיטיב עם הכשרות עצמה.
אמת, במודל כזה קשה לשער שרב מקומי יעניק כשרות למקום רחוק ממנו. אבל ככל שמדובר במקומות קרובים, הדבר אפשרי. למעשה, הדבר קורה כבר כיום במקומות שאין בהם רבני ערים באופן רשמי. על הכשרות ברמת־גן, למשל, חותם רב מעמק חפר, ועל הכשרות בחיפה חותם רב מהעיר נשר. אם מלכתחילה ניצור מצב שרבני ערים יוכלו לתת כשרות למקומות נוספים מלבד העיר שלהם, השוק ייפתח שוב לתחרות (אגב, אינני רואה מניעה לפתוח זאת גם לרבני שכונות; אולי זהו השלב הבא).
סוף דבר, ככל שתהיה יותר תחרות בתחום הכשרות, בכל דרך שהיא, כך ציבור שומרי הכשרות יצא נשכר. ביטול המונופול העירוני יביא לכך שבעלי העסקים והצרכנים יהיו מעורבים יותר בבחירת הכשרות שהם צורכים, יתעניינו בה ויקפידו יותר על יישומה. מנגד, ספקי ההשגחה יידרשו להקפיד יותר על איכות הכשרות ועל האטרקטיביות של השירות שהם מספקים. כך נחזיר מעט את המעורבות האישית ואת האמון לבעלי העסקים שמאכילים אותנו, וכך גם המזון שאנו מכניסים לפינו יהיה כשר יותר.
