באחד מימי חודש סיוון – אותו חודש שבו בשנת תש"ד הובלה יהדות הונגריה לתאי הגזים והמשרפות של אושוויץ בירקנאו – הפתיעה אותי ד"ר תמר אגמון וגילתה את אוזניי כי בקובץ שיריו של חיים גורי "מאוחרים" מופיע זר של שלושה שירים שגיבורתם היא העיירה קישוורדה שבהונגריה. גל של רגשות גאה בי ולא מצאתי מנוחה לנפשי עד שנטלתי לידיי את הספר, ושמה של עיירת הולדתם של הוריי זהר אליי שוב ושוב מבין שורות השירים.
סערת רוחי לא רק שלא פסקה אלא התגברה. אני חי בצילה של "קישוורדה" מהיום שבו יצאתי לאוויר העולם. רוחה ריחפה בחלל ביתנו ללא הרף, עטופה בדמעות אין קץ. מדי שנה בשנה בי' בסיוון קיים אבי מפגש של יוצאי קישוורדה, ניצולי השואה, שבמרכזו עמדה האזכרה לבני העיירה שנרצחו בשואה. לא פעם ולא פעמיים הגעתי כילד וכנער לאזכרה ואט אט היא נמסכה בעצמותיי.
שלושת אלפים וחמש מאות יהודים חיו בקישוורדה. יש שכינוה "ירושלים דהונגריה". בחג הפסח תש"ד נכנסו הנאצים לעיירה. בתוך ימים ספורים רוכזו היהודים בגטו, שלתוכו הוכנסו עוד שלושת אלפים וחמש מאות יהודים תושבי הכפרים הסמוכים. בחג השבועות הובלו מחצית היהודים אל תחנת הרכבת ומשם הוצאו למסע בן שלושה ימים למחנה ההשמדה באושוויץ. בתוך שעה מרגע הגיעם הומתו רובם בתאי הגזים. כעבור שלושה ימים, בט' בסיוון, הובלה המחצית השנייה של העיירה באותו המסלול. אבי איבד שם את שתי סבותיו, את הוריו ואת שש אחיותיו. אמי איבדה שם את סבה, את הוריה ושלושה מאחיה.
הפתעת גילוי השירים בקובץ שיריו של חיים גורי הייתה מושלמת. גורי מזוהה בתודעה הישראלית יותר מכל אדם אחר עם הצבר האולטימטיבי, הישראלי, יליד הארץ, פלמ"חניק יפה בלורית ותואר, כפי שכינה את עצמו ואת חבריו בשיר הרעות האלמותי. גורי נתן בשיריו את הביטוי העז ביותר לאתוס, למיתוס ולזיכרון של מלחמת העצמאות, והעניק ללוחמי מלחמת השחרור חיי נצח. "לנצח זכור נא את שמותינו", ביקש בשירו המכונן "באב אל ואד", ואמנם חיי הנצח של השיר הם שמעניקים חיי נצח לנופלים. גורי המריא לפסגות גבוהות של הנצחת הזיכרון כשכתב את השיר "הנה מוטלות גופותינו" כהספד לל"ה. הוא הפיח רוח חיים בחללים, כמעט העמידם על רגליהם.
מה לגורי ולקישוורדה? גורי וקישוורדה נשמע כמו אוקסימורון. האפשר לאחד את הניגודים הללו? מה לפלמ"חניק הגא והבטוח בעצמו ול"אבק האדם" אשר הלך "כצאן לטבח"?
נפילת חומת הזרוּת
אין לי אלא להודות באשמת הבורות, לא רק שלי. של התודעה הישראלית כולה. "אליק נולד מן הים", קבע משה שמיר, אבל גורי שנולד אמנם מן הים חצה את הים במאי 1947, פגש את שארית הפלֵטה, ומאז ביטא יותר מכל צבר אחר את החיבור בין הצבר יליד הארץ ובין העם היהודי שפגש באירופה שלאחר השואה.
מסתבר כי גורי נשלח להונגריה על ידי "ההגנה" לסייע לניצולים שנותרו באירופה "להיקהל ולעמוד על נפשם". כשלעצמו תהה גורי כששמע על התנכלות ליהודים שנתיים אחרי השואה: "לא הספיק להם?". היה זה מפגשו הראשון עם שרידי השואה. אם לדייק, מפגשו הראשון עם העם היהודי.
במהלך שהייתו באירופה הגיע גורי לבית החולים היהודי "רוטשילד" בוינה. בספרו "החקירה – סיפור רעואל" סיפר על המפגש הטעון עם שרידי השואה. בימים כתיקונם עמדו בבית החולים כארבע מאות מיטות. גורי סיפר כי כשהגיע לשם היו במקום כעשרת אלפים איש. גורי נכנס לאחד האולמות, חמישים על עשרים מטרים שטחו. היו שם מאות אנשים. ילדים וזקנים לא היו שם. בתגובה ראשונית הגדיר גורי את מה שראה כגיהנום ומיד התחרט. לא. הוא אינו יודע מה זה גיהנום. "הם בקיאים בו. לא אני".
אך יותר מהמראות הקשים שראה, היה גורי מזועזע מחומת הזרות שחצצה בינו לבינם. גורי גילה את אחיו היהודים. "אך אני נבהלתי מאוד בראותי שם את אחיי הלא ידועים, את היהודים האלה, ששרדו מן השרפה הגדולה. אני נבהלתי מאוד בראותי את המראה הזה כמו בפעם הראשונה, כמו אדם המגלה קרובי משפחה רחוקים". הפגישה ההיא – כך העיד על עצמו – שינתה את חייו. "מראה הפנים והעיניים בבניין הגדול ההוא, בבית החולים המהבהב באורו החלש". לכל אורך ביקורו מודע גורי יותר ויותר למרחק האדיר שנתהווה בין יפי הבלורית והתואר, ילידי הארץ, לבין האנשים שהוא רואה כאן "ואני הייתי שם בבית ההוא זר מאוד כמו לא מהם… ואני לא הייתי אחד מהם".
שתיקת הניצולים
בימים המקפיאים והמושלגים של ינואר 1948 הגיעה אל גורי בבודפשט ידיעה שיהודים הוכו בקישוורדה. גורי החליט להגיע לקישוורדה ולארגן את הנוער להגנה עצמית. כשהגיע למקום גילה שכיכר השוק ריקה מיהודיה וכי היהודים הבודדים שפגש מתכוונים לנטוש מהר ככל האפשר את העיירה. את חווית הביקור בעיירה הנטושה מיהודיה סיכם גורי בשירו "קטע הונגרי":
רוב היהודים אינם.
חיה רעה אכלה אותם.
טרוף טורף יוסף.
כמה שמועות, טובות כמו אולי, נפלו באמצע הדרך מערבה,
ציפורים מתות. הותירו דומייה.
באוזניי שמעתי בקישוורדה את השקט הנמשך, הממלא את החסר.
באתי כמו המאוחר מדי והמעט מדי.
אני לומד לראות, לשמוע ולשתוק.
מורדי חברי אומר לי שמי שלא הגיע עד עתה כנראה לא ישוב.
הוא הכיר פה את כולם.
זו עיר מולדתו.
רוח מעורבת בשלכת מזכירה לי חורף מתקרב.
ואני, שניגונה של קישוורדה היהודית נשתל בי על ידי הוריי, ששורשיו בעורקיי שלובים, אני שיודע היטב מיהם רוב היהודים שאינם – הלוא הם כל תפארת אילן יוחסיי שנגדע: סבים וסבות רבא, סבים וסבות, דודים ודודות – ויודע היטב כיצד נטרפו; אני ששבתי יחד עם הוריי לכיכר השוק הריקה של קישוורדה כעבור חמישים שנה ומצאתי שרק בית הקברות היהודי ובית הכנסת הגדול, מהיפים בהונגריה, הניצב מיותם ומביט על סביבותיו וזועק "את אחיי אני מבקש"; הם שיעידו כי פעם הייתה פה קהילה יהודית מפוארת. לא ידעתי את נפשי למקרא השיר ומיהרתי להתקשר לגורי, ששב וסיפר לי את חויית קישוורדה שלו, ולהודות לו.
גורי מבין שאין באוצר המילים האנושי מילה שיש בה כדי לבטא את מה שאירע. רק שתיקה. והשתיקה אינה רק נחלת השומעים. בשירו השלישי "כל שנודע אחר כך" מבטא גורי את עוצמת שתיקת הניצולים: "אתה יודע קצת ממה ששמעת אך בעיקר מה ששתקו לך". את ההבנה המועטת בזוועת השואה הוא רוכש משתיקת הניצולים.
שיבה אחרונה
ארבע עשרה שנה לאחר מפגשו עם העם היהודי באירופה סיקר גורי כעיתונאי את משפט אייכמן. בספרו "חותם הזיכרון" ניסה לעמוד על מהותה של השתיקה המעיקה שעמדה בין "הישראלים" לבין שרידי השואה, וראה במשפט אייכמן נקודת מפנה:
חייתי כשנה בקרב האנשים האלה ואט אט תפסתי במה מדובר. מהם שחשו כי אחיהם שהיו מחוץ למעגל הכיליון חירשים לדבר. אך לא רק חירשותנו, כביכול, קבעה את גבולות הנאמר; גם אילמותם של רבים מהשרידים תרמה לכך. משפט אייכמן איפשר לרבים מאלה לספר את מלוא סיפורם.
אצל אבי הנוסחה הזאת לא עבדה. אבי הוריש לי את האזכרה לקדושי קישוורדה, והאזכרה הזו לא חדלה מעולם. אנחנו, בני הדור השני, החלטנו להמשיכה. כשנתוודעתי לקובץ שיריו של גורי סיפרתי על כך באזכרה לניצולים וביקשתי לדעת מיהו אותו מורדי, חברו של גורי המוזכר בשירו. רבים ידעו.
מורדי הוא מרדכי פרנקל בן קישוורדה. עמיר בנו, איש קיבוץ מזרע, שלח לי את יומנו. אוצר בלום. ביומנו תיאר מורדי את שעותיהם האחרונות של יהודי קישוורדה בעיירתם: "בשעה שהכול בחוץ הוריק, הלילכים פרחו והחיטה נעה כגלים ברוח, הובלו כל יהודי קישוורדה והסביבה למחנה ההשמדה אושוויץ". ביולי 1945 שב מורדי לקישוורדה, שב על מנת לא לשוב עוד:
מרחוק שמתי לב שגגות העיירה, שבימים כתיקונם היו אפורים, השחירו. כל חורף היה הגשם שוטף את האבץ מגגות הפח, וכל קיץ היינו מורחים אותם מחדש באבץ. עתה הם היו מוזנחים ושחורים. נראה היה כאילו כל העיירה שקעה בקדרות.
תחילה הלכתי לבית הוריי. איש לא יצא לקראתי, איש לא קידם את פניי. הבית עמד נטוש, הרהיטים הוצאו ממנו, התריסים נתלשו, ולא היה כל זכר לארון הספרים של אבא. עברתי בין החדרים. הרצפה חרקה מתחת לרגליי, ועשבי-פרא שהגיעו כבר לגובה של חצי מטר המשיכו לפלוש מבין הסדקים של הרצפה אל תוך הבית. מיהרתי לעזוב והלכתי לחנות של אבא. מצאתי אותה פרוצה וריקה מסחורה. במקום שרר הרס רב. אני בטוח שאחרי הגירוש נכנסו לכאן הצוענים ולקחו מכל הבא ליד. אין לי ספק שהם ידעו בדיוק היכן לחפש. הרי נהגו לקנות אצלנו כינורות ומיתרים. לקחתי איתי למזכרת כמה שקיות נייר של טלק לתינוקות, ששמו של אבא מודפס עליהן לצד רשימת הסחורות שהחזיק בחנות. הלכתי. עתה ידעתי שלא נשאר אף אחד, שכל מה שהיה לי אבד.
אני קורא, ורואה בעיני רוחי את אבי ואמי השבים אל בתיהם הריקים בקישוורדה ממחנות העבודה וההשמדה, ודוק של דמעות עולה בעיניי.
שותפות בלחימה
מורדי עזב את קישוורדה אך נשאר בהונגריה כשליח תנועתו השומר הצעיר. במסגרת שליחותו נלווה לחיים גורי בנסיעתו לקישוורדה לארגן את הנוער היהודי להגנה עצמית, וגילה שהאחרונים, בודדים, שנשארו בעיירה הריקה עושים דרכם החוצה. בקישוורדה לא יהיה עוד נוער יהודי. אין יותר את מי להכות. אין עוד צורך בהגנה עצמית.
חצי שנה מאוחר יותר התקיים במחנה של הצבא הצ'כי קורס הצניחה הראשון של צה"ל. ליד המפקד הצ'כי של הקורס היה המפקד הישראלי סרן חיים גורי. אל הקורס נאספו לוחמים יהודים מישראל, הונגריה וצ'כיה. ושוב נפגש גורי בקישוורדה. הבולט בין החניכים ההונגרים היה יצחק גרינוולד מקישוורדה, החניך הדתי היחידי בקורס.
"גורי היה בעיני דמות של איש צבא ארצישראלי שאליו רציתי להידמות", כתב גרינוולד ביומנו. גורי שאב בוודאי קורת רוח גדולה מהנוער הקישוורדאי שעלה מבירא עמיקתא של מחנות ההשמדה אל איגרא רמא של המטוס המצניח צנחנים ישראלים, מהמעבר הנפשי מיהודי מושפל לצנחן ישראלי גאה. בפתח המטוס, שנייה לפני הזינוק החוצה, צעק לתוך אוזנו, מנסה להתגבר על רעש המנועים, המפקד הצ'כי: "גרינוולד תהיה גיבור כיאה להונגרי". "אני לא הונגרי" – שאג גרינוולד נגד הרוח – "אני יהודי!"
בתום שליחותו, שב גורי ארצה ליטול חלק במלחמת השחרור. איתו במלחמה ההיא לחמו כתף אל כתף בני הנוער יוצאי קישוורדה שנחלצו בעור שיניהם ממלתעות החיה הנאצית. ארבעה מתוכם נפלו במלחמה הזאת: דב גרונר עולה הגרדום, זאב מנדל בקסטל, יוסי פריד בגבעה 69 ודב גרוס בנגבה.
וזאת לדעת: המשורר חיים גורי שהלך השנה לעולמו לא היה רק הצבר האולטימטיבי. גורי היה בן נאמן של העם היהודי לכל זרמיו. איש יהודי היה.
