מעבר לגדר: פרשת תזריע־מצורע

 

שלושה פסוקים, שלושה עשר משפטים. שבע פעמים "טמא", ארבע "הוא", שלוש "נגע", פעמיים "בו". פסוקים שהם מבחן רורשאך.

מרד בסמכות

פסוקינו עוסקים בצרעת הגוף, המופיעה בפרשותינו לצד שאר סוגי הטמאים. בספר במדבר, העוסק בסדרי המחנה סביב המקדש, מוטלת על החברה החובה לשלח את הטמאים מהמחנה. ככל שהטומאה חמורה מנועה כניסת הטמאים ליותר מחנות, כשהמצורע מנוע מכולם, "ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" (במדבר ה, ג). בספר ויקרא, לעומת זאת, מדובר במפגש האישי שבין האדם והכהן. החושש שהצטרע פונה אל הכהן, שלו הידע והסמכות לקבוע טומאה וטהרה, ואילו הכהן מבחין בין נגע טהור שמתיר לאדם לבוא במחנה לבין הנגע המטמא, המרחיקו ממנו. הוא יוצא אליו אל מחוץ למחנה להסדיר את ההיטהרות, להחזירו לציוויליזציה ולכפר עליו, למען יטהר ויבוא אל הקודש.

בתורה נראה שהצרעת קשורה לאי־קבלת סמכות: משה כלפי ה', מרים כלפי משה, וכללית, כנגד סמכות הכהן (דברים כד, ח). לפי חז"ל, הצרעת נובעת מחטאים שיש בהם ניכור כלפי החברה ופגיעה בה, או גרימת חילול ה', ובראשם לשון הרע, המשתקפת גם במעשה מרים (בבלי ערכין טו־טז; תנחומא מצורע ד). עד שיעבור הנגע יעבור המצורע תהליכי השתנות, ומשייעלם הנגע – יעבור היטהרות והתקרבות הדרגתית, עד שיותר בכניסה למשכן. והיה "מחנך קדוש" – מחנה ישראל –  שלא יראה בך ערוות דבר בטומאת הגוף, בסדרי החברה ובמידות האישיות (דברים כג, טו).

כתובים בשני קולות

פסוקינו מצויים בנקודה שבה מתברר שהנגע טמא. הפסוק הראשון מעיד: א. שבבדיקת הכהן, האדם נמצא צרוע, ולכן טמא; ב. שהוא מוגדר טמא רק כאשר הכהן מטמא אותו. הפסוק השני מתאר את הכרזת המצורע על טומאתו: א. הופעתו בלבוש פרום, שיער פרוע ועטייה על שפם, שהם מדיני אבלות, להודיע שהוא מתאבל על עצמו כמת, ומתחרט על מעשיו;  ב. הצהרתו "טמא טמא" – כאזהרה לקרבים אליו שלא ייטמאו אף הם. הפסוק השלישי מוסיף מקום וזמן: המצורע טמא כל עוד יש בו הנגע. הוא יושב בדד, על שהפריד בין בני אדם ופגע במרקם החברתי; ויושב מחוץ למחנה, כדי שלא לפגוע בקדושתו.

ומכאן לרורשאך: הפסוקים מדברים בשני קולות. מצד תוכנם, הם מעידים שהצרעת זמנית ותכליתית. היא נגע הפוגע בעור האדם, ולא במהותו. הכהן המטמא יטהר באמצעות טקסי הטהרה (יד, יח־לא). ואכן, המצורעים היחידים שבתורה – משה ומרים – הם גדולי עולם שהמשיכו להנהיג אחרי שטהרו. אך מצד ניסוחם, הפסוקים מאיימים: במבנה שלהם, בקצב הפנימי ובביטויים החוזרים, המרמזים שיש בטומאה משהו מהותי, מפחיד, מרתיע: "טמא הוא"! המצורע מבויש בפומבי, מודר מהחברה. נורא!

התורה אומרת שהטיפול במצורע – טומאתו, הדרתו, טהרתו וחזרתו – הוא תהליך הכרחי כדי לתקן את שעיווה ולשמור על קדושת המחנה. אך לחברה ופרטיה אין זכות להכריז עליו "טמא טמא". ואנחנו, כיצד נקרא את הפסוקים? בכאב? ברווחה? בבעתה? בחמלה? כיצד אנחנו מתבוננים, מתוך מחננו המוגן, במצורע שמעבר לגדר? האם אנו מביטים בעיניו או מסיבים את עינינו? האם אנו רואים בו טמא, נגוע ומבהיל, או אדם שפגע ונטהר, שהוא חלק מ"גוי קדוש"? האם אנחנו חשים בבושתו? בבדידותו? בניתוקו ממשפחתו? בחששו מסטיגמה גם כשיטהר? האם אנחנו מכירים בו שהוא כמונו? או אולי אנו שמחים בחלקנו, טופחים על שכמנו – שלא חטאנו, שאיננו כמותו?

טהרה בדור חייב

הצרעת חלה עם הקמת המשכן, כשהחברה במעלה גבוהה, כשזכו בהשגחה פרטית מיידית. היא חסד לאדם שמעד ויכול לתקן, לשוב אל הקדושה (ספורנו יג, מז). והמצורע מטופל על ידי הכהן ש"שפתיו ישמרו דעת", שיורה לו לפשפש במעשיו ויתפלל עבורו (ספורנו יג, ה). הצרעת קוראת לחברה להיות ראויה לה.

אך מה קרה כשהחברה הידרדרה? הרי עדיין היו מצורעים או בעלי תסמינים דומים לצרעת. ומה כאשר "הכהנים לא אמרו איה ה' (ירמיהו ב, ה)"?! ואחרי החורבן, כשלא היה מקדש? לפי ההלכה הבתר־מקראית, המצורע מוּצא מכל עיר מוקפת חומה מימי יהושע. מה גורלם של החיים בערי הפרזות או אלו הנחשבים מצורעים עד מותם, האם ינודו? כל אלו שאלות קשות שלהן תשובות חלקיות בספרות ההלכה והאגדה, שלא יידונו כרגע.

אנו נציע להתבונן בהפטרה (מלכים ב, ז), המביאה תמונת תשליל של תיאור התורה: חברה קלוקלת, המגיעה כמעט עד לקרקעית. המלך יהורם פועל בדור שלישי של מלכים חוטאים. תנאי מצור ורעב כבד. האדם הופך לשורד. למוּסר ולעזרה לרֵע יש מקום קטן. בשומרון, עיר בצורה (ולא מימי יהושע), ללא מקדש, ללא כהן, הם מקפידים על מצווה אחת: נידוי המצורעים. ואני תוהה מי כאן באמת ה"מצורע". אנשי העיר או אלו שבחוץ.

מנגד, ארבעת המצורעים אינם יושבים בדד, אלא יוצרים חברה חלופית. חיים בצד החיצוני של השער, מתלבטים היכן יש סיכוי לחיות: בעולם ההפקר שבחוץ, בתוך השער, או במחנה האויבים. בהגיעם לאוהלי ארם הם חמדנים, ומתחילים לבזוז. אך אז הם מתעשתים ומבינים את שייכותם ל"מחנה" שדחה אותם. המצורעים הפכו באחת למופת מוסרי. ללא כהן ומקדש, היטהרו מתוך נפשם, והצילו את אחיהם מרעב. לאמור לנו: ואהבת למצורע כמוך.