חומש דברים הוא חומש מרתק, שיש בו גלוי ונסתר. קריאה מהירה של הפשט משדרת רושם של הבנה; המאורעות כאילו מוכרים לנו מהחומשים הקודמים. אבל תחושה אחת אינה מרפה מן הקורא: אמנם יש בספר דברים תיאור של מאורעות העבר, אבל הוא שונה באופן עקבי ממה שאנחנו מכירים. כלומר, התחושה הראשונית משדרת שיש פה חזרה על סיפור מוכר, וכאילו אין מה לצפות ולחדש, אך כשקוראים בדקדוק את הפסוקים מתבאר כי זה לא באמת אותו סיפור ויש כאן שינויים בעלילה. לא מדובר בסיפור זהה, רק בסגנון אחר. נראה שהסיפור לגמרי שונה.
נמחיש זאת בכמה דוגמאות: כאשר משה מתאר את מינויים של שרי האלפים, שרי המאות וכו', הוא חוזר על המתואר בפרשת יתרו. אלא שבספר דברים דמותו של יתרו נעלמת, והכול מתואר כנעשה על ידי משה רבנו. לא זו בלבד, על פי ספר דברים נראה כי העם הוא שבוחר את השרים. התורה מפרטת דו־שיח בין משה לעם, שאינו מוכר לנו מפרשת יתרו, עד שהעם משיב "וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת" (א, יד).
דוגמה שנייה: בתיאור מינוי ושליחת המרגלים לארץ, משה חוזר על האמור בספר במדבר. אלא שבעוד שבפרשת שלח־לך, שליחת המרגלים באה ביוזמת א־לוהים, בספר דברים הכול מתחיל מהעם, משה שמח על ההצעה, ולכאורה גם משבח את העם על הצעתם (א, כב־כג).
דוגמה שלישית: תיאור המלחמה בעוג מלך הבשן בפרשת חוקת בספר במדבר מנה שלושה פסוקים בלבד. אך בספר דברים סיפורו של עוג תופס נפח ענק, ולא זו בלבד אלא שדווקא כאן מצאה התורה לנכון לציין את המידות המפלצתיות של ערשו של עוג: "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ" (ג, יא).
מה פשר השינויים הללו בין הספרים?
מהיסטוריה להיסטוריוסופיה
דומני שהמפתח להסבר השינויים מצוי בהבחנה בין תיאור המאורעות בעת ההתרחשות שלהם, שם יש היצמדות מסוימת לפרטים שהתורה רואה צורך להדגיש, ובין התיאור שלהם בספר דברים, שהרי כאן נואם משה שלושה נאומים – הברית, התוכחה והמצוות – לדור חדש. הדור החדש צריך להתבונן במאורעות ההיסטוריים מתוך מצבו כיום – "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (לב, ז). המוקד הוא לא הסיפור אלא השומעים, ה"לך" הוא המשמעותי פה. לב הסיפור נותר על כנו, אבל העטיפה החדשה הכרחית, שכן המאורע החשוב מקבל כעת טעם ודגש עכשווי.
בפרספקטיבה של שנים, ההיסטוריה נעשית להיסטוריוסופיה. חשוב מאוד לדעת מה היה, אבל לא להתמקד רק בשאלת ה"מה", אלא גם בשאלת ה"לשם מה". על אותם מאורעות מוכרים, מתווספים בספר דברים מסרים נוספים מאת קורא הדורות מראש. הדבר הכרחי, שכן כעת אנו מכירים כבר גם את התוצאות רחבות ההיקף של אותם מעשים, ועלינו להתבונן בהם במבט הרבה יותר רחב, ולהדגיש את מה שמשמעותי כעת.
מתוך הבנה זו אין להיות מוטרדים מעצם השינויים, אלא בעיקר לנסות להבין מתוכם מה מנסים למסור לדור החדש, מה חשוב לתורה לציין כדי שדור באי הארץ ידע. לא הדיוק של הפרט עומד כאן בלב התיאור, כי אם המסר העכשווי של הסיפור היהודי, ולפעמים העולמי.
מבחינה זו, חומש דברים לא רק ללמד על עצמו יצא אלא גם עלינו. ספר דברים מראה לנו כיצד לקחת את המאורעות וללמוד מהם לימוד משמעותי עבורנו, המחייב ובונה את העם.
בלי שטיח אדום
אם נשוב לדוגמאות שהבאנו ונקרא אותם לאור עיקרון זה, נגלה את הפשר שמאחורי השינויים. בנוגע למינוי השרים, בשלב הזה שאנו מצויים בו, טרום כניסה לארץ, אין חשיבות לנותן העצה. הנושא הוא לא יתרו. החשיבות היא במנגנון העבודה, הסדר השלטוני, וגיבוש העם סביב מערכת אחת שכולם שמחים בה וכולם מעודדים את מי שמתאים לקחת בה חלק. שהרי השרים שמונו בידי משה לא יחיו לעולם, וללא המשך הצמחה ומינוי שרים חדשים, מערכת המשפט לא תמשיך להתקיים.
מבחינה זו גם לא משנה אם הייתה הסכמה בשתיקה, או פנייה של העם אל שרי האלפים ושרי המאות, שידונו דיניהם. העיקר הוא שיש פה מערכת שעובדת, וחשוב להבין ולשמר אותה. אכן, בבואם לארץ הוקמו בתי דין לכל עיר ולכל שבט, וזהו חלק מהמסר של משה – מינוי דיינים ואחריות ציבורית למערכת משפט הגונה ומתאימה, כפי שממבטאים זאת חז"ל: "בית דין אביהם של יתומים".
גם ביחס למינוי המרגלים אין צורך לחזור על הראשונות. את הסיפור כולם מכירים. מה שהתגלה בתוך הפרשייה הזו הוא כוח שאותו כן יש לשמר. יש כעת חובה להעצים את גילוי האחריות, את הרצון לתת למען הכלל, את ההבנה העמוקה שאז הייתה בוסרית ולא הבשילה, את הידיעה שארץ ישראל נקנית על ידי מאמצים. יש להעצים כעת עם של לוחמים שהולכים אל הארץ המובטחת, בידיעה שלא מחכים להם שם עם דגל לבן ושטיח אדום.
לאור זאת מובן גם הפירוט של התורה בתיאור מלחמת עוג. שכן גם עם העוצמות הנפשיות, הרצון העז, הלחימה הבלתי מתפשרת ומסירות הנפש למען הכלל, אין הדבר מספיק כדי לנצח במלחמות. דרושה סייעתא דשמיא. לכן דווקא לדור הזה מרחיב משה מיהו עוג ומהי עוצמתו, והנה גם אותו ניצחנו. לא בזכות העוצמה הצבאית, אלא הודות לסייעתא דשמיא. זהו פשר הסגירה החדה של פרשת דברים בפסוק עם מסר חד ללוחמים שעומדים לעזוב הכול: "לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם".
הרב יצחק נריה הוא ראש ישיבת ההסדר תורה בציון ויו"ר קרן אחד לאחד
