תשעה באב משתייך לסדרת ימים ואירועים שבהם ברור מאוד לשומרי המצוות מה עליהם לעשות, מתי, איך והיכן. ציון חורבן הבית נעשה באמצעות התכנסות לקריאת מגילה ואמירת קינות, וכן בהימנעות מאכילה ושתייה ושאר עינויי הגוף. לאלה קודמים ימי בין המצרים, שבהם הולך ונבנה המתח לקראת יום הצום באמצעות הלכות שונות. מנגד, במישור האזרחי, חוק "איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב" מאותגר בכל קיץ מחדש על ידי המוני בית ישראל, ומעורר את השאלה העקרונית: האם חורבן בית המקדש במאה הראשונה לספירה רלוונטי עדיין במאה העשרים ואחת?
שאלה זו נוגעת גם למי ששומרים תרי"ג מצוות על פרטיהן ודקדוקיהן, שהרי אנחנו רחוקים כל כך מהמציאות של עבודת המקדש. שנים ספורות לאחר חורבן הבית השני השכילו חז"ל למלא את החלל שנוצר בתחליפים חדשים, ההולכים אתנו כברת דרך ארוכה מאוד; למעשה, ארוכה בהרבה מימיהם של שני בתי המקדש גם יחד. השאלה על עצם משמעותו של צום תשעה באב היא אפוא קושיה מאתגרת בעבור יהודים בימינו באשר הם.
בספרו "בכייה לדורות", אליסף תל־אור מבקש להיענות לאתגר הזה. הספר נכתב תחת המטרייה של ארגון מיתרים, המוביל חזון לחיים משותפים של דתיים, חילוניים ומסורתיים בארץ, ולחיבור בין המסורת היהודית ארוכת השנים וכבדת המשקל ובין היהדות הישראלית המתחדשת. תוך שהוא עושה שימוש בקשת ענפה של מקורות – החל מפסוקי התורה וכלה במורשת של ראשי הציונות החילונית – הספר נע מן הזיכרון ההיסטורי הקיים כתכלית ראויה בפני עצמה, אל זיכרון שתפקידו לציין קריאת כיוון לעיצוב החיים בהווה ובעתיד. הוא פונה לליבם של יהודים המקיימים אמנם אורח חיים שונה אלו מאלו, אך חפצים כולם ב"רגש אהבה וכבוד לקנייני העם הרוחניים וחפץ התחיה הלאומית, על יסוד הקשר ההיסטורי שבין קוב"ה ואורייתא וישראל" (כך על פי תשובתו של אחד העם לחבר אגודת חובבי ציון, המצוטטת בעמוד 10 בספר).
בכך ממשיך תל־אור את התפיסה בדבר היהדות כנכס תרבותי, שהתוו דמויות דוגמת משה הס, ברל כצנלסון וחיים נחמן ביאליק, אך זאת מבלי לוותר כמלוא נימה על היצירה היהודית המתחילה בימי החורבן ונותנת קול לאסונות שפקדו את עם ישראל בשנות הגלות הארוכות, ומבלי להניח לאופיו הדתי של צום תשעה באב.
שואה באירופה ופרעות במרוקו
הספר מחולק לשלושה חלקים: בראשיתו מצוטטת מגילת איכה. כאן תרומתו של הספר היא בהפניית תשומת ליבנו לדיאלוג המתקיים במגילה בין הנביא המתבונן על האירועים מבחוץ, ובין בת ציון החווה רגשות שונים ואף סותרים לנוכח החורבן: ייאוש וכעס, אך בה בעת גם אמונה ותקווה. דיאלוג זה מונכח באמצעות כותרות משנה המוצמדות לפסוקים, וכן על ידי שאלות המלוות את הקריאה ופונות אל העבר וההווה, אל פשט הכתובים ואל התחושות שהם מעוררים בקרב הקוראים והקוראות.
החלק השני, הוא חלקו הארי של הספר, מביא בפנינו קינות שנאספו מתקופות ומקהילות רבות, שבהן מגוללים פייטני ישראל את צער הדורות הנובע מהחיים בגלות ומרדיפות היהודים. הקינות מסודרות באופן כרונולוגי ומתלווים אליהן תיאור ההקשר, הזמן והמקום של כל מאורע ומאורע, ומקורות נוספים המתייחסים לאירוע. לאלה נוסף סרגל זמן, הנועץ את הפורענות ברצף ההיסטורי מימי החורבן והמרידות שבאו בעקבותיו ועד למאורעות הדמים של העת החדשה, דוגמת הפרעות ביהודי מרוקו, קורות אנוסי משהד באיראן וכמובן שואת יהודי אירופה. אם עד עתה נאמרות הקינות בכל קהילה וקהילה המבכה את אסונותיה היא, הספר – המקבץ לתוכו מזרח ומערב וכן את פורענויות המאה הראשונה לספירה עם אירועי שמד מן המאות האחרונות – מבהיר כי הדמעות כולן שייכות להקשר אחד, הוא הצרות שפקדו את עם ישראל עם חורבן הבית והגלות שבאה בעקבותיו.
הספר חותם בשלוש הצעות לימוד המבוססות על אגדות החורבן. הידועה מכולן היא מעשה קמצא ובר קמצא, לצידה מעשה רבי עקיבא המצחק לנוכח חורבות הבית, ולבסוף אגדה מוכרת פחות בדבר רבי אלעזר בן שמוע והרומאי שעלה מן הים. הצעות אלו עומדות לשימושם הטוב של היחידים והקהילה, והן מביאות לתמציתה את בשורת הספר כולו. זאת באמצעות סדרת שאלות המבקשת לטלטל את האירועים ממקומם ההיסטורי, ולהפוך אותם לתובנות המשרטטות את פנינו כיחידים וכחברה כיום. סוגיות הנוגעות לאחריות ולמנהיגות, למתח בין אבל ונחמה או ללקח שאפשר לגזור מחורבן הבית, עומדות במוקד ההצעות לדיון שמניח תל־אור. אלה מקרינות מן העבר אל נפתולי חיינו בהווה, וקוראות לנו להוסיף את נדבך המשמעות של דורנו למסורת ארוכת השנים שעניינה צער החורבן הלאומי.
מטקסט לטקס
"בכייה לדורות" הוא יצירה חשובה וחלוצית, המייצרת חיבורים חשובים ועשויה לדבר אל רבים. בכך הוא עשוי להיות נדבך טקסטואלי ראשון ברלוונטיות של זיכרון החורבן לבני דורנו. לטעמי, על גבי המקורות והדיון הנלווה אליהם, יש לבנות קומה נוספת, הכרוכה בעיצוב טקס יהודי ישראלי חדש. שכן רעיונות ותכנים, נפלאים ככל שיהיו, צריכים להיות אחוזים בפרקטיקות טקסיות כדי שלא ללכת לאיבוד.
הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מעשה יציאת מצרים. סיפור שחרורם של בני ישראל מעבדות, הנושא על גבו את בשורת החירות, את חשיבות ההשתייכות לעם ולמשפחה ואת העברת המסורת מדור לדור, נוכח בחיינו שוב ושוב בערב ליל הסדר. ההסבה לשולחן מדי שנה עם חברים ובני משפחה, וקריאת ההגדה הנלווית אליה באופנים מגוונים, זוכות לפופולריות רחבה ומבטיחות כי רעיונות החירות, האחווה הלאומית ונס הגאולה יישארו אתנו וישמשו כנכסי צאן ברזל של התודעה היהודית.
לליל הסדר אפשר להוסיף כמובן שורה ארוכה של דוגמאות, כטקסי הזיכרון הלאומיים, הדלקת נרות החנוכה או אפילו מעמד ההשבעה בסיומה של הטירונות, המייצגים באופן פרקטי שלל אמונות ודעות שאנו מחזיקים בהם. עולה מכאן כי האתוס והטקס הולכים יד ביד. האחד גואל את חברו מהפיכתו לשורה של פעולות שאין להן משמעות מרוממת, דוגמת העברת טסט לרכב או הכנת חדר לניתוח, בעוד השני מבטיח כי הרוח לא תפליג למחוזות נידחים, אלא תגולם במנהג בעל כללים ברורים הנוכח בחיי הפרט והציבור.
הקומה הנוספת שיש לבנות אפוא מעל התוכן המשובח של "בכייה לדורות" היא קומת הטקס. החברה היהודית החיה בישראל השכילה לייצר טקסים בעבור אירועים אחרים החשובים בעיניה, דוגמת הענקת פרס ישראל כהוקרה לדמויות מובילות או מעמד השבעת הממשלה או הנשיא. גם ביחס לתשעה באב התפתחה בשנים האחרונות המסורת של "הלילה לא לומדים תורה", המתרחשת במרכזי הערים ובקרב הקהילות השונות. כעת יש להרחיב את היריעה, לצאת אל מעבר לכותלי בית המדרש ומעגלי השיח, ולחשוב אילו טקסים עשויים להשאיר את הבכייה אתנו לדורות. האם תהיינה אלה קינות מיוחדות, המנוסחות במיטב מטבעות הלשון העבריות בנות זמננו? ארוחות משותפות של שבירת הצום? הוספה של ביטויי אבלות מודרניים להלכות תשעה באב הוותיקות? המרחב גדול, וכמו תמיד ליצירתיות אין גבול. השאלה היא רק מי ירימו את הכפפה.
בכייה לדורות
אליסף תל־אור
ראובן מס ורשת מיתרים, תשפ"א
154 עמ'
