בפאתיה הותיקים של עפרה, בין מבנים ושבילים בהם הזמן נתן אותותיו, שוכנת מדרשת שובה. הדשא חי ומוריק, החלודה אוחזת במרזבים, הרצפות מבהיקות. בחלל האויר הפתוח, חדש וישן נארגים זה בזה ומטעימים אחד את השני בטעם יקר של פעם, של אמת רבת שנים. האויר שבחוץ זולג גם אל עבר בית המדרש, מבנה פשוט וצנוע שצופה אל המזרח. בית המדרש אוצר בין חלליו כסוד את רגעיו של כ"ה שנותיה של שובה: למידה, התכנסות, דיוק המילה ודיוק המחשבה, בניין הגעגוע. אפשר, אולי, לכנות רגעים אלו בשם מפגש. בשובה מטפחים מפגשים. מפגש עם הקב"ה, ומפגש עם אוצרות הספר היהודי, וקשה מכל, המפגש עם העצמי. שובה רחוקה מלהיות רק מקום של דעת ולימוד. הדעת ישנה והלימוד מצוי, אך אלו מהווים רק אמצעים לכינונה של המטרה, יצירת מפגשים של אמת. מפגשים וחיבורים הם הסוד אליו חותרים בשובה, כשמלל וניגון נקשרים כאחד לצליל חד פעמי, ועורקים פועמים מזרימים את החיות אל העיקר, אל הלב.
תשע שנים חלפו מאז חודש אלול בו דרכה לראשונה כף רגלי בבית המדרש. היום אקרא לזה – בית המפגש. אותם רגעים לא שיערתי בנפשי כובד משקלה של שנה זאת, וכיום, באלול תשס"ט, אני מהרהרת באותה שנה שיש בה משום בחינת אלול כל השנה כולה. לא אלול של יראה, פחד, דאגה, אלא אלול של ציפיה, של התמלאות, של געגוע וגילוי פני מלך. עבורי שובה היא מקום של חיים כוליים, ואולי זהו סודה: שאיפה לכוליות.
מיהי שובה, אותה דמות-מקום רוחשת רזים, בעלת קודים פנימיים של שפה ותודעה? מהו קסם המקום אשר בשעריו דרכו רגליהן של מאות בנות, וממנו יצאו כמוסות בסוד, בשלהבת תמיד שמשתיירת שנים ארוכות? מהי שובה, נשאל המשורר יונדב קפלון שלימד מעל 20 שנה במקום. הוא ענה: רזא דשובה. סודה של שובה היא עצמה שובה. מאחורי הסוד והמקום, מי שעומד ומטפח את שובה ורוחה הם הרבנית רבקה שפירא ובעלה הרב משה שפירא, שליוו את צעדיה הראשונים של המדרשה במקביל לצעדיהם הראשונים של ילדיהם הפרטיים, גדלו, התבגרו והתעצבו עם המקום ועם הרוח שהפיחו בו. הם האב והאם, הרב והרבנית, הגוף והנשמה של שובה.
על הקירות החיצוניים של המשרד תלויות שלוש מילים: לדעת, להרגיש, לחיות. יש מי שיקרא לזה מוטו, ואולי, זהו הביטוי הראשון שמרמז לאדם זר במשהו ממהותה של שובה.
"שובה זה שיבה" אומרת רבקה, "שיבה לשורש הקשר הראשוני שבין האדם לבורא דרך חוויות של חיים, שאלות, בירורים אמוניים ולימוד. השיבה היא גם אל הארץ ואל ההתיישבות. שובה יושבת בעפרה כחלק מתהליך של שיבה לארץ והרוח שלה קשורה במקום. במילים לדעת, להרגיש, לחיות מגולם הרצון לחזור ולחוש את התורה כתורת חיים – תורה שמתגלה מתוך כל פרט במציאות, לא תורה שמקבילה לחיים אלא תורה שהיא עצמה החיים". אותה שיבה קשורה גם בשנים הראשונות של המקום, בתחילתן הגיעו לשובה בעיקר בעלות תשובה. עם השנים באו יותר ויותר בנות שגדלו בבית דתי וחיפשו חיוּת בתורה שלהן.
אותה 'תורת חיים' עליה מדברת רבקה צמחה מתוך עולמה האישי שרקם בה חלומות על עבודת ה' מרוממת ועל כיסופים לחיים של גדלות. עוד בשנות ה- 50, כסטודנטית באוניברסיטה העברית, ליבה שוטט וחיפש מענה בקרב סטודנטים ומורים בעלי השתוקקות דומה. היא פגשה חבורה לומדת ששאפה לחבר חיים עם תורה. יואב, צריך כמה משפטי רקע על שלהבת-יה " בחבורת שלהבת-יה פגשתי מענה לחלומותי. הלכתי עם חלום גדול לקשר עם ה', להתחבר עם אנשים בשאיפה לעבודת השם, בין האנשים שהסתובבו בקמפוס. כשפגשתי את החבורה, היא היתה אש בוערת של אנשים מבקשי ה', וזה החיה אותי. באוניברסיטה יש מספיק דיבור על חסידות, אני חיפשתי את ה'את'. מה שהפגיש אותנו בחבורה זה כח שהניע אנשים לעשות בירורים אמוניים, לרקום חיים ולהקים ישוב, בין היתר. אחד הדברים שהכי עוררו אותנו אז, היתה התחושה שקיימת דיסהרמוניה בין התורה לחלקי חיים אחרים. בכל מקום היתה קיימת חלוקה: תורה ועבודה, תורה ומדע, תורה ואמנות. החלוקה הזאת יוצרת חלוקה בנפש, ומה שחיבר אותנו מאד בחבורה, זו התחושה שזה דבר לא נכון. יכול להיות שמישהו בא לחבר תורה ועבודה, כשהעבודה יונקת מהתורה – אבל העבודה היא-היא התורה. המדע, האמנות והמדינה – הם תורה.
רצינו לקחת חלק בכל ביטוי אמנותי, מדעי או חקלאי של החיים עם תשתית של תורה, שממנה מסתעפים חלקים כמו חברה, קהילה. רצינו חיים הרמוניים, ללא חלוקות. כל אחד מאיתנו בחבורה היה נשא של ה'מחלה הזאת' – החלום הזה של תורת חיים, והמטען היקר הזה נוכח גם בשובה. שובה רוצה להביא את הבנות לחיבורים. הלימוד הוא כלי מאד חזק והקשרים בין הבנות מדהימים. עד היום, יש מחזורים שסיימו לפני יותר מ-20 שנה, ויש גרעין קבוע של בוגרות שנפגש פעם בשבוע, בשביל לימוד ושבתות משותפות. יש פורומים פעילים ביניהן ויש מפגש משמעותי. זאת תוצאה של החבורה שנוצרה. באחד מסיפוריו של רבי נחמן "בעל תפילה" יש חבורה שהתפזרה ולכל אחד יש זכרון והזכרון נותן לכל אחד כח, מתוך הזכרון כל אחד מגלה את עצמו והם מתכנסים שוב, כשבעל התפילה מוצא את כולם ומאחד אותם. סגולתו של בעל התפילה היא לגלות את אנשי החבורה שהתפזרו בעקבות בריחה ולאחד אותם מחדש. החבורה היא הראשית אבל היא גם נותנת כח שכדי שהבנות יוכלו לשאת איתן את ההמשך. זה הכח של חבורה. העולם מפזר אותנו אבל יש צורות שונות איך לשמור על השלהבת, כששלהבת פוגשת שלהבת היא פוגשת הד לאור שלה"
בכל מדרשה לומדים היום תורות של רבי נחמן, מסילת ישרים, הרב קוק. היכן אותה תורת חיים מקבלת ביטוי בלימוד? מהו השוני?
"השוני טמון בלימוד ובאנשים. ישנן מדרשות שמלמדות חסידות כקישוט נספח ולא מתוך תפיסה שזה הדיבור של הדור שהוא המקור לחיות והתחדשות. אצלינו אין נספחים, אין 'דרך אחת'. בת אחת סיפרה לי שהיתה במספר מדרשות, ולתחושתה שובה היתה המדרשה הראשונה שבה היא הרגישה שמאפשרים לה ללמוד ולבחור את דרכה. הלימוד הוא ממקום אחר, של כוליות בלימוד. כל תורה וכל תנועה שמתבססת על תורת משה יש לה מקום. בתקופה הזאת חסידות הוא מרכיב מאד משמעותי ויש לזה ביקוש גדול, ומתוך מארג התורות אנחנו יוצרים חסידות ארץ ישראלית, חסידות שמדברת בשפה של היום. במורים של שובה יש משהו מהכוליות הזאת, יש בהם משהו מלוכד שיונק גם מהעולם הליטאי כמו שהוא יונק מהעולם החסידי, כתורה שלמה, ויותר ממה שהם מלמדים את החיבורים האלו הם חיים כך וזה עובר הלאה".
רבקה מתייחסת גם למטרות הלימוד העיוני. "לימוד התורה של נשים הוא חיוני, אבל יש מקום לעשות הבחנה בין לימוד תורה לנשים שמאפשר לגדל תלמידות חכמות לבין שנת לימודים שמטרתה להצמיח את האישיות מתוך לימוד אינטלקטואלי ולהפגיש את הבנות עם תורה רחבה. כדי להיות תלמיד חכם צריך הרבה שנות לימוד ויש מקומות שמוכנים להשקיע בזה שנים רבות. הרבה נשים שהולכות למסלולים הללו כבר גידלו את הילדים שלהן ויכולות להקדיש עצמן ללימוד אחרי שסיימו את פרק גידול הילדים. הדגש של השנה הזאת של המדרשה הוא לתת רקע לימודי רחב בתפילה, אמונה, מוסר, הבית היהודי, תנ"ך, מחשבה, לטעום מהרבה בצורה עמוקה כך שכל לימוד יתן משמעות לחיים שלהן. בשנה הזאת גלומות משמעויות גדולות שהן אמצעי ומטרה יחד, אבל הבחירה מה ואיך ללמוד קשורה במתן המשמעות, ולא עד כמה תלמידות חכמים יצאו מהן. השאלות שאני בוחנת ביחס ללימוד הם עד כמה הוא חודר לרבדים שונים באישיותנו. ארבעת הרבדים של פשט, רמז, דרש וסוד ניתנו כולם למשה. על מנת ללמוד את ארבעת הרבדים נטע בנו ה' מקבילה של ארבעה עומקים בנפש, שהם הכלים ללמוד את התורה ולייצר שייכות אליה. לא רק שאנחנו יכולים ללמוד, זה מתבקש מתוך ההד של התורה לנפש. כל רובד פותח צוהר לרובד עמוק יותר, מעשיר את הפשט, ועוד נדבך עמוק יותר מתגלה. יש התחדשות אינסופית בלימוד, והלימוד המתחדש משמח כמו הנתינה שהיתה בהר סיני. זה מחזיר אותנו לחוויות הראשוניות ולבארות מים צלולים".
הסוד הוא באמון
נקודת העוצמה של שובה, הוא בהיותה מקום של אמון. אמון מלא ושלם בנפש ובנשמה, בנקודת החיות שנודדת, מטפסת וצונחת, ומוצאת לבסוף את מקומה הראוי והנכון בעולם. "שאלה שחוזרת על עצמה הרבה היא 'מאיפה יש לכם כל כך הרבה יכולת של אמון'. הנקודה הכי חזקה בקבלה והכלה זה נתינת אמון. אמון שמביא בת להרגיש צימצום בפער בין הפנים שלה לחוץ שלה, לחבר בין שני החלקים שתהום פעורה ביניהם. המורים בשובה לא יצאו מאותה חבורה וגם הם חשים את הנקודה הזאת מאד חזק, של הביתיות, של האמון הגדול, והם משולבים בזה לחלוטין".
רבקה מספרת כי ביום העצמאות האחרון הרבה בנות החליט לנסוע הביתה. הוחלט שיתקיים מפגש בבית משפחת שפירא, ובן רגע בנות רבות החליטו להישאר. "למה הן נשארו? הן הרי לא החליטו להישאר בגלל העוגה. מבחינתן, לא היה צריך כלום, היה צריך רק בית. בית זה מקום שמקבל אותן, מאמין בהם, אוהב אותן. לאמון יש כח עצום לחולל שינויים.
יש לנו הרבה מאד חיבור אל החוץ ומעט מאד חיבור לחיים, מעט מאד. אחד הדברים שאני רואה אצל הבנות זה שיש להן מעט מאד אמון בעצמן, עד כדי כאב. זו אחת המצוקות הגדולות של הדור, חוסר באמון עצמי. כל אחת ואחת מהבנות מכילה אוצר בלום של כשרון, של יצירתיות, של עוצמה, אבל להן אין אמון בעצמן. מבפנים הן חשות ריקות וכל אחד מבחוץ נראה שווה ומלא יותר. עם השנים זה הולך ומחריף. כל מחזור מעמיד אותנו מחדש בצורך להכיר את המציאות. המחזור מלמד על הפרטים שלו אבל גם על הרוח הנושבת. אנחנו בחלומותינו היינו ברוח אחרת ואנחנו חייבים לקרוא את הרוח הנוכחית. אני נתקלת בכל כך הרבה יצירה שופעת לצד הרבה חוצפה, במושגים של הדור שלי. היום מישהו יכול לטלפן באחת עשרה או אפילו בחצות על שאלה קטנה. זאת המציאות. אני סלחנית לטעויות שלי כי אני מאמינה שה' סולח לי ואני משדרת להן, תסלחו לעצמיכן".
רבקה בטוחה שהגורם לחוסר באמון העצמי קשור ותלוי באותם חיבורים, בהרמוניה שבין הפנים לחוץ, בין מחשבה למעשה. "כשאין חיבורים בין חלקי החיים, האחיזה בחיים והאמון בהם מתרופפת. זה דבר שדור מתמודד איתו, לא רק ברובד הרוחני. ככל שהזמן מתקדם החיבורים כל כך משמעותיים כי הם הולכים ונעלמים – הנייד עובד ונראה שכולם מחוברים יותר מתמיד, אבל כולם מנותקים. נוצרת בועה ועוד בועה ואפשר לתקשר רק בין הבועות. כשקשר בין אנשים מתנהל כך, בין בועה לבועה, זה אפשרי אבל זה חסר את הלב. יצירת חיבורים חדשים מהווים מענה למצוקה הזו והיכולת לייצר את החיבורים מתקיימת באמצעות חבורה. כאשר המאווים והחלומות מוצאים שפה בחבורה זה מעצים את היכולות ואת המאווים. גם בשובה זה מורגש – הבנות משוועות שמישהו יגע להן בקליפה עמוקה יותר וגם יעשיר אותה. הבנות יוצרות את החבורה במטרה להגשים חלומות ומאווים למשהו גבוה. יש משהו בניגון של הבנות שעושה משהו, זעיר אנפין של חבורה. זה משהו שנותן הרבה עוצמה לשיח של עבודת ה'. אין יכולת לרקום חבורה של מניין ולימוד, יש יכולת לקיים חבורה מסוג אחר. אנחנו רוצים שהבנות הן אלה שיבנו את החבורות. אנחנו משמשים רק מעטפת".
המעטפת והמקום מקבלים ביטוי גם בנושא שנחשב תחום 'קשה', התפילה. "אנחנו לא מדברים על החיוב בתפילה כי השיח הוא זה שחיוני, לא ההכוונה. תפילה היא שיח וכך ראוי ללמוד אותה. תפילה זה דבר אישי מאד, ויחד עם זה גם קהילתי וציבורי ולכן מדובר בנושא רגיש. השיח והלימוד את התפילה מובילים את הבנות לתפילה. זה צומח עם הזמן, זה בא מהתעוררות הרצון והתעוררות החיבורים".
בעלת החלומות
אינני יודעת לומר כיצד עיצבה אותי שובה אך אוכל להעיד שהיא הותירה אותי אדם חולם. העניקה כר נח, השקתה בסמי חיים, ואיפשרה לחלום. חלומות על תורה חיה ונושמת, חלומות על האדם, האשה והיוצרת שבי, קורים קורים ניטוו במהלכה של שנה, ורקמו חלום.בדברים שכתבה לעצמה לקראת אירוע הכ"ה של שובה בחודש תמוז האחרון, סיימה רבקה את דבריה במילים "מזמור קכ"ו מסתיים בנושא אלומותיו. כתבתי לעצמי: נושא חלומותיו. האלומות הן חלומות". יוסף, נושא החלומות, גונז בחלומותיו את החלום של עמ"י בכל הדורות, חלום שנמשך ופושט, משלח זרועותיו ולוכד יחד חלומות של יחידים רבים בתוך עם.
בשנות ה-50 היתה יומרה למהפכה. האם המהפכה הוגשמה? הרבה דברים השתנו מאז.
"הרבה השתנה, ההשתנות גדולה יותר מהחלומות שלנו בחבורה. מה חלום עושה? הוא מוביל, מחדש. היה משהו בחלום שלנו שהיה כל כך טרם עת. זה היה חלום שהניע את הקמת שובה ובמקביל, מבלי לדעת אחד על השני, הוקמה ישיבת מקור חיים ע"י הרב שטיינזלץ באותה רוח, ובהמשך, החלום לבש צורות נוספות ובננו יהושוע הקים את ישיבת רמת גן. מקומות נוספים קמו והדברים החלו קצת לפרוץ. יש משהו במהפכה שמראה סימנים במציאות: לימוד חסידות ותורת הרב קוק מחייה את חיי התורה בדורינו".
אותם חלומות משנות ה-50 שנבטו והצמיחו תנועה חסידית ארץ-ישראלית, הם אותם חלומות שדוחפים את רבקה לעסוק בהם דרך הלימוד. בשנה החולפת הוקדש שיעור לחלומות של עמ"י, מהבור ועד למלכות. לצד החלומות רבקה עסקה גם בסוד השבת וברשב"י. "אלו נושאים שביטאו מאד חזק את הנקודה של מה מחבר אותנו לסוד האחד, לאין של המציאות שהמשקל שלו בחיינו הוא פי כמה מהיש. החלום הוא מגדלור שמאיר לאורך כל הדרך: כמו ששבת מאירה את השבוע, כמו שאירוסים מאירים את הנישואים, כמו ששבת ורשב"י מאירים את המציאות שלנו. לחלום יש מובנים שונים של ביטוי, והשאיפה לחלום מאחד את כל החלומות. החלום נפגש עם מציאויות שונות והשאלה איך קוראים אותה. יוסף חולם וקורא את המציאות נכון. לפעמים ה' יוצר הסתרות, שלא נוכל לראות את המציאות, כדי שזה יצא ממקום הרבה יותר מבורך. הבור חיבר את האחים. יעקב לא מקבל את הבשורה טרוף טורף וממאן להינחם, כי הוא יודע שהחלומות הן נבואות והן אמורות להתגשם. גם לנו יש נבואות, מעין בת קול יותר פנימית".
באיזה מידה שובה נותנת לבנות כלים שבאמת משמשים אותן בעתיד, לאו דווקא בחיים הרוחניים? האם לא מעלים אותן לפיסגה שאין לה כיסוי אחר כך?
"אכן, יש סכנה בזה. קשה עד בלתי אפשרי להחיל קודים פנימיים של חבורה בעולם בחוץ. אם לוקחים נקודות מסויימות ומחילים על המציאות אז זה אפשרי. אנחנו משתדלים לקחת נקודות שניתן להתיק אותן לחיים. אנחנו מעודדים פיתוח אישי של כל אחד, דרך חומרי לימוד, דרך אמנויות, ובמיוחד דרך שיחה אישיות. זה מאפשר גוונים שונים. אנחנו מאד מחזקים את הנקודה האישית של כל אחת, את חיפוש האות של כל אחת בתורה, את גוון האמונה שלה ומתוך זה המרקם של היחד וזה מחזק אותן, בונה הרבה סבלנות וסובלנות אחת כלפי השניה. בסוף השנה הבנות רוצות חשות שהן נגעו במציאות גבוהה והן רוצות להמשיך את מה שהן יצרו. בכל שנה מחדש דנו מחדש בשאלה האם נכון להמשיך את שובה, בגלל הקושי והחשש שלהן לחזור למעגל החיים הטבעי של לימודים ועבודה. בכל פעם הן עצמן עודדו אותנו שלמרות הקושי שלהן, חשוב בעיניהן להמשיך ולנשום חיים רוחניים שיקרינו על חיי היומיום. זה צמח מהם ונענינו".
שובה פתוחה לצבעוניות הרחובית אך יש בה גרעין אימהי ויציב שיודע לתת מקום בכל מצב, ובתוככי הבית מסדר ומעניק לצבעים מסגרת מתוקנת. בשובה מכילים את תופעות הרחוב ומביאים אותם לבית. בישיבת רמת גן, נושאים את בית המדרש אל הרחוב ומזרימים חיים מהבית אל החוץ. הקשר בין שובה לישיבת רמת גן הוא לא רק רעיוני אלא גם משפחתי. תורתם של שני המוסדות הללו יונקת מהחלום שקרם עור בבית משפחת שפירא, לחיים הרמוניים של התורה עם המציאות, יונק מתוך השורש שבבית. השורש הצמיח ענפים וזרועות, והרוח שיצאה מן הבית ממשיכה את בשורת החלום ומביאה אותו אל הכלל, החוצה. "להאיר את העיר", כינו את פעילותם אני הישיבה ברמת גן. ההבדל שבין המקומות מאיר גם על ההבדל בין לימודם של הבנים ללימודן של בנות. בישיבה העבודה היא להקרין החוצה, אומרת רבקה, ואצל הבנות העבודה היא להפנים. שנת המדרשה מהווה שנה של בניה מבפנים שבהמשכה התורות פורצות לחוץ.
חלק ניכר ויקר משובה נזקף לזכותו של הרב משה שפירא, אב המון חולמים שנמנה בעבר בחבורת שלהבת-יה. ממרומי שבעים שנותיו, בעיניים צוחקות ובדיבור חם, הוא יוצר מגע מיידי בנפש, מתוך עצם היותו. נוכחותו מייצרת בחלל עוצמות רכות, והוא מחנך גדול לאהבה לתפילה, לתורה ולבורא, בלי לקרוא להם בשם מופרש. למרות שרבקה עומדת בראש שובה, שניהם ניצבים שם בתפקיד הראש, כל אחד במקומו, אב ואם, יחד.
איך מנהלים מקום יחד, כזוג, כשהזוגיות כל הזמן על השולחן?
"שאלת העומד בראש היא סוגיה מורכבת. לא פשוט לאשה לעמוד לבד בראש מדרשה אם בן הזוג לא שותף, ולאיש לבדו גם לא קל, ואולי זאת בעיה יותר גדולה. הבנות מחפשות את המענה של החום הביתי, מקום שדורש את שני המרכיבים של בית. יש דברים שמקבלים ממורה-גבר: לימוד שהוא מוחלט, ברור, חותך, חד. היכולת הנשית היא של הכלה של מה שיש להן – ושני הדברים יחד משמעותיים. זוגות צעירים שמנהלים תוכנית כזאת זה גם דבר לא פשוט. אנחנו באנו קצת יותר בוגרים לזה. המקום של (תוספת לציטוט – הרב? בכלל, רבקה מוזכרת כל הזמן בשמה ללא כינוי של רבנית, כי כך קוראות לה הבנות, אך האם זה ראוי בעיתון?) משה היה תמיד בולט מבחינה רוחנית, וההיבט החינוכי והמעשי היה בידי, היתה חלוקה. לדעת לתת מקום לכל אחד זאת אמנות גדולה. אם זוג עובד יחד צריך להיות בעדינות, מה המקום הנכון לכל אחד, לעשות בתיאום ובהכרת הכוחות של כל אחד. אני יכולה לעשות הרבה דברים, אבל אני לא יכולה שמשה לא ישב שם, כי הכח המאחד שלו שווה את הכל".
אחד השינויים שהעסיקו אותי בראשית נישואי היה המעבר מעבודת ה' של יחיד לעבודת ה' זוגית. איש בא עם עולמו שנבנה בבית מדרשו שלו, אשה באה מבית מדרשה, עם עולמה ושפתה הרוחנית שלה. כל אחד לחוד מקיים את השיג ושיח עם הקב"ה בגווניו, צורותיו וצלליו שלו, והמודל הזוגי, הכפול, דורש להעביר את העולמות היחידאיים הללו דרך פריזמה כפולה. רובן המוחלט של הבנות בשובה מצויות בתקופת ההבשלה לנישואים, ובשובה מדברים על זוגיות ועל הבית היהודי בזיקה לרעיון האחד, ולא רק כהכנה. לדעתה של רבקה לא מטפלים מספיק במודל הזוג כיחידה עצמאית. "עבודת ה' היא של כל אחד וכשזוג מתחתן עבודת ה' היא זוגית, זאת עבודה משותפת. בעבר כשהייתי מלמדת זוגיות, התחלתי משני פרטים שהופכים לזוג. אחר כך התחלתי ללמד בצורה הפוכה, כמו שמתואר בספר בראשית. הציור הראשוני הוא לראות אחד שהתפצל לשניים. התורה מתחילה בציור של דמות זוג כאדם אחד, עם שני פנים של זכר ונקבה. פיזית, זוג מפוצל אך בנפש הוא יחידה אחת. התהודה הזאת לאחד מאפשרת את תחושת השייכות בין שני אנשים, שהיא פלא".
לטענתה של רבקה, לא לומדים את הייחוד ואת ההבדל שבין חיבור של זוג לבין חיבור של שני אנשים, ולא רק ביחס לעבודת ה', אלא בכלל. "זוג זה לכאורה שני אנשים שנפגשים ויש להם מאווים משותפים, אך הדבר הכי משמעותי והשוני ביניהם, טמון בכח שיש להם ליצור מצב של אחד, ומצב של אחד זה דבר שאין בשום קשר אחר. הפלא הוא שיש שנים שונים שמאפשרים אחד. לבנות מאד קשה לקבל את זה, עוד אין להן את הפלא בחיים שלהן. מישהי כתבה לי שנים אחרי שלמדה בשובה, שרק אחרי שהתחתנה התחילה להבין מה היה בשיעורים. אני מלמדת את הבנות את זה ככלי לזוגיות, זה אמצעי להבנת מאור גדול ומאור קטן, להבנת המקום שלהן ביחס לבן זוגן. המאורסות בשיעור מקשיבות בשקיקה, הן כבר מבינות שיש בו איזה צירוף מיוחד על ה'אחד'. השנה, דרך הלימוד של החלומות, רשב"י ושבת עבר חוט מאחד בכך שדרכם התגלה איך כל עבודת ה' היא להגיע לסוד האחד. אם אתה שומר שבת, אם אתה מקיים זוגיות – אתה מגיע לסוד האחד בעוצמה גדולה".
הסוד הונחל לכלל. התורה הוענקה, והיא כאן. כל הרוצה יבוא וייטול. כל אחד בדרכו, בשביליו, במילותיו. את הכח המאחד לקיומה של תורה חיה ונושמת תולים בשובה בחבורה כסם חיים, כתרופת מנע, ככח מלכד. דרך החבורה נפרמים חלומות, נשפכים ומתמזגים, ונאספים חזרה עם סודה של החבורה, סוד שלא ניתן לפרוט במילים.
