הכוחות המנוגדים שפעלו על ר' נחמן מברסלב על פי מודל פסיכואנליטי

בלב הספר שלפנינו עומדת גישה חדשנית ליצירתו של רבי נחמן מברסלב, המבקשת לקרוא את כתביו דרך הפריזמה של יחסיו עם הסבא־רבה שלו, ר' ישראל בעל שם טוב, שנתפס כמייסד תנועת החסידות. המחברת, ד"ר ציפי קויפמן, בוחנת תהליכי חידוש ותמורה כמתח בסיסי המצוי בכל התפתחות היסטורית, ובוודאי בזו של חברה מסורתית. אלא שלכך היא מוסיפה ממד רגיש ואישי, הנוגע למתחים ייחודים שהתקיימו בין ר' נחמן לסבו.

בבסיס דבריה נידונה התיאוריה של חוקר הספרות הרולד בלום, אשר בעקבות פרויד מציב דגם יסוד של "חרדת ההשפעה", שעוסק בדפוסים שונים של יחסי אבות ובנים בממד הפואטי והיצירתי. לדבריו, על כל יוצר פועלים שני כוחות: הדחף לחקות את קודמיו, והכוח להשתחרר מהם ולהיות עצמאי ומקורי. המאבק בין שני כוחות אלה הוא מאבק אדיפלי בין המשורר שרוצה להידמות לאבותיו, אך גם לנשל אותם ולנכס את בשורתם לעצמו.

התבנית האדיפלית של "רצח אב" מתבטאת במישור הספרותי בהפניית עורף של תלמידים להוריהם ומוריהם הרוחניים, כתנאי הכרחי שיאפשר את היצירה והכתיבה. קויפמן מיישמת תיאוריה זו באופן פורה בהתייחס למקרה הנדיר של סב ונינו, שהם גם מורה ותלמיד, וכל אחד מהם מייצג אישיות יוצאת דופן, יצירתית, מקורית ומעוררת השראה לרבים. המרחב שקויפמן משרטטת מאפשר להבין את הרקע לצמיחתן של מוטיבציות, עכבות ואספירציות ביצירתו של ר' נחמן כ"יורש", הממשיך את סבו־מבשרו מתוך ניכוס ושכתוב של תורתו והערצה עמוקה אליו, אך גם מתוך "התגברות" עליו, וזאת כחלק מובנה והכרחי מתהליכי היצירה של אחד מהוגיה הגדולים של החסידות.

מתוך סבך היחסים האישיים ודגם "חרדת ההשפעה", מתבארות תורות, אמירות והנהגות של ר' נחמן שנותרו סתומות עד כה, אך בו בזמן מוארת גם דמותו של הבעש"ט, הנקראת כעת מחדש. קויפמן מראה כיצד דרשותיו הארוכות והמורכבות של ר' נחמן מספקות לעיתים בסיס להבנת משפטים סתומים או אפוריזמים קצרים שנמסרו בשם הבעש"ט או סופרו עליו, ולא זכו עד כה לפענוח.

בין הדמות לדימוי

בספרה עושה קויפמן שימוש בתמות וברעיונות שנגע בהם הבעש"ט, ושנראה כי הנין מפתח אותם ביתר הרחבה. היא משתמשת במקורות מגוונים – החל בדרשות, שמועות וציטוטים משמו של הבעש"ט הפזורים בספרות החסידית, וכלה בספרות הגיוגרפית – ושוזרת ומעמתת אותם עם אמירות של ר' נחמן עצמו הנוגעות לסבו.

מעמד מיוחד ניתן לשורת סיפורים מהבחיבור "שבחי הבעש"ט". ספר זה נדפס אמנם כארבע שנים לאחר פטירת ר' נחמן, אך המחברת מניחה כי כמי שגדל בבית סבו, הוא הכיר את המסורות המובאות בו. סיפורים סתומים המופיעים בחיבור זה זוכים להנהרה מחודשת, זאת לצד עושר המקורות האחרים שהמחברת חושפת דרכם מאפיינים מפתיעים ופרשיות סתומות באישיותם ובדרכם של השניים.

באופן זה עוקפת קויפמן את אחת המחלוקות העמוקות ביותר ביחס לבעש"ט. מכיוון שידוע לנו על איגרות אחדות בלבד שכתב הבעש"ט ואשר נדפסו רק לאחר מותו, ומכיוון שהחסידות מצטיינת בכתיבה הגיוגרפית ענפה, העוסקת בהאדרת דמויותיה – ניטשת במחקר מחלוקת חריפה בין המתנגדים לייחס לבעש"ט מסורות שאין לנו עדות ישירה עליהן (גישה שמכונה "הבעש"ט הרזה") ובין המחייבים דמות בעש"ט עשירה יותר ("הבעש"ט השמן"). על פי האחרונה, הצלבתן של מסורות שונות יכולה לסייע לנו לשחזר יפה את תורותיו.

קויפמן אינה מתיימרת להציב בפנינו את הבעש"ט "כשלעצמו". תחת זאת, היא מציעה לנו דימוי שלו כפי שהוא עולה מעיני ממשיכיו; דימוי שלדעתה אחראי לא פחות מעובדות מוכחות ורישום בארכיונים, לאופן שבו נתפס הבעש"ט לאורך דורות רבים ונחקק בתודעה החסידית. קויפמן עומדת על טענתה היסודית כי היא מפענחת דימוי, ויותר מכך, כי היא עוסקת ב"הפנמה סובייקטיבית" של דימוי זה בתודעתו העצמית של הנין.

"חידוש כמוני לא היה בעולם"

הסטת הדיון מ"אמיתותו" הריאלית של דימוי "האב" (יש לזכור שר' נחמן נולד כשתים עשרה שנים לאחר פטירת הבעש"ט), מאפשרת להאיר תפיסות שמשקפות פרויקציה נפשית יותר מאשר מציאות היסטורית ממשית. נראה כי לפי קויפמן, האתוס שאותו מבסס הצדיק עשוי להיות עטוף באמירות אידיאולוגיות, תיאולוגיות, חברתיות ואחרות, אך לעיתים קרובות גרעינו העמוק הוא פנימי ונפשי, כאשר תודעתו העצמית של מחולל האתוס היא שעומדת במרכז. בפרפרזה על דבריו של ניטשה על אודות הגרעין הנפשי של הכתיבה, אפשר לומר כי לפי קויפמן הכתיבה החסידית איננה אלא "התוודות של מחוללה". כלומר, עיסוקו של ר' נחמן, ככל יוצר אחר, בתמות וברעיונות מסוימים, אינו מקרי. הוא משקף את נפש הכותב, הכרוך תמיד בדמויות שהוא נושא בתוכו ושעימן הוא מנהל דיאלוג ומקיים יחסי השפעה, מרד ונישול.

מחקרים רבים הדגישו את קריאתו החוזרת ונשנית של ר' נחמן להתחדשות ואת הגדרתו את עצמו כחידוש. אמירות כגון "חידוש כמוני לא היה בעולם" או הקריאה "לא טוב להיות זקן", נתפסו כמרכזיות בעולמו. אך יותר מעיקרון תיאולוגי אידיאי, קויפמן מבססת אותם על התיאוריה הפסיכואנליטית. כפי שהעיר בהקשר אחר פרופ' יהודה ליבס: "ר' נחמן אולי איננו 'מורד', אבל בלי ספק הוא חידוש מחודש". נראה כי המחברת מבקשת לצעוד צעד נוסף בהמשך לקביעה זו, ולהעמיד במוקד הגותו של ר' נחמן את המתח מול סבו, וזאת כרקע חיוני להבנת יסודות מרדניים מודעים ושאינם מודעים בהגותו.

מתוך הקריאה לחידוש מדגישה המחברת את החשיבות שמייחס ר' נחמן לבחירה החופשית, שהיא תמה יסודית בכתיבתו. כך למשל, עצתו "לאבד פתקים" שעליהם נכתב תירוץ לשאלת "הידיעה והבחירה" – שאלה שהעסיקה את ההגות היהודית מאז ימי הביניים – איננה רק תיאור של גיבור השוכח רשימות חשובות, אלא יש בה קריאה עמוקה לחידוש. ובלשונו של תלמידו ר' נתן, הצורך "להתחיל בכל יום מחדש".

בדיונה בסוגיה זו טוענת קויפמן כי יש להתבונן גם בנושא זה דרך הפריזמה האישית של ר' נחמן כיוצר אשר כמֵה לחופש זה, וזאת דווקא מתוך תחושה פנימית של חסך מול צילו של הבעש"ט הגדול. לדעתה, בתיאורי אחרית הימים של ר' נחמן – שבה יחדל האדם מספקותיו, וכל "מקיף", דהיינו מה שעבורו נתון בספק, יהפוך ל"פנימי", כלומר יתיישב על ליבו – נוהה ר' נחמן אחרי מצבים של אי ודאות. מצבים אלו נתפסים כפוריים ויצירתיים במיוחד.

עשן מקטרת ותיקון נשמות

ייחוסו המופלג של ר' נחמן, בנה של פייגל בת אדל, בתו של הבעש"ט, ביסס בוודאי את מעמדו בעיני הקהל החסידי. אך בעוד שצדיקים חסידיים אחרים נאחזו בשיוך משפחתי דומה או השתוקקו אליו בכל מאודם, בולטת התנגדותו של ר' נחמן להאדרת הייחוס הביוגרפי. בכך הוא מבקש להדגיש כי השיג כל דבר בחייו בדרך עצמאית ובלתי תלויה, כפי שעולה מהצהרתו כי "אפילו לא היה מזרע האלוקי הבעל שם טוב, רק אפילו אם היה ממשפחה הירודה שבישראל.. היה זוכה גם כן למה שזכה על ידי עוצם עבודתו ויגיעתו" (שבחי הר"ן, כה). לתפיסתה של קויפמן, הצהרה זו לא רק באה להאדיר את דרכו והישגיו אל מול המהמורות שעימן התמודד בחייו, אלא בראש ובראשונה להדגיש את התפתחותו העצמית כבלתי תלויה בסבו הגדול.

יחסו הייחודי של הנין אל סבו ניכר גם בהשוואתו אל מול צאצאיו האחרים של הבעש"ט. לעומת ר' ברוך ממז'יבוז' ור' אפרים מסדילקוב, המביאים את דברי סבם בצורה שמרנית, ר' נחמן הוא בעל נטיות לאינדיווידואליזם נועז. כידוע הוא ראה עצמו כמחולל "דרך חדשה", כצדיק הדור ואף כמשיח, כפי שעולה באופן בולט מ"מגילת סתרים", שפורסמה על ידי פרופ' צבי מרק. בהיותו יוצר מקורי בעל יומרות כה גדולות, ניתן להניח שחרדת השפעה זו והמלנכוליה "לגבי חוסר הראשוניות שלו", כפי שמצטטת קויפמן את תיאוריו של בלום, היא מוקד חשוב במיוחד לניתוח דבריו.

כך במנהג עישון המקטרת, הנתפס כחלק מן המסורת החשובה של הבעש"ט בדבר "עבודה בגשמיות" – נושא שלו הקדישה המחברת את ספרה הקודם. מניתוחה בפרק השלישי של ספרה הנוכחי עולה כי על פי ר' נחמן הוא הצליח במקום שסבו נכשל; תחת שהעלאת טבעות העשן יסייעו להעלאת מחשבות רוחניות, נכשל הבעש"ט ב"מחשבה זרה בתפילה".

במקום אחר, בפרק החמישי, חושפת קויפמן מסורות שמהן עולה כי הבעש"ט חטא פעם אחת בלבד בחטא מיני של ראיית קרי, וחלה במחלה קשה. את עצמו, לעומת זאת, תיאר ר' נחמן כ"נקי בתכלית השלמות". הזרע מסמל אצל ר' נחמן את כוחות החיות, הבריאה והיצירה. בהקשר זה, הקרי היחיד של הבעש"ט הוא גם פגימה ביכולת ההשפעה שלו, שכן חלק מכוחותיו החיוניים אבדו לבלי שוב. ר' נחמן מעגן את חטאו של הבעש"ט בהקשר דרשני מקיף ובכך "מכשיר" אותו והופכו לראוי או לרצוי מלכתחילה. עם זאת, תיאורו העצמי כמי שלא חטא מעולם, בוודאי כאשר אנו זוכרים את יחסו הייחודי של ר' נחמן לפגם הברית, מניח לו מקום להתעלות על סבו.

פרשת הנסיעה לארץ ישראל

מסורת אחרת, העוברת מהסב לנין, שלה מוקדש הפרק השביעי בספר, קשורה בתיקון נשמות. סגולתו של הבעש"ט כמתקן נשמות מופיעה בספר "שבחי הבעש"ט", ונתפסת כתפקידו המרכזי של הצדיק. את תודעת מתקן הנשמות של הבעש"ט משווה קויפמן לתודעתו העצמית של ר' נחמן כמתקן נשמות. אך בעוד שר' נחמן מספר על סבו כי נמנע מלתקן נשמות כשהדבר היה כרוך במסירות נפש ובמוות, מציג הוא את בחירתו המכוונת לעשות כן. ביודעו כי ימיו ספורים בשל מחלת השחפת, הוא מעתיק את ביתו לאומן על מנת לפעול בדבר ולהפוך עצמו לקורבן המת על קידוש השם, ובכך לגאול את נשמות המתים שם. בתודעתו משלים הנכד את המשימה שזקנו לא הצליח להביא לידי סיום.

כפי שמראה קויפמן, על בסיס תיאור מקביל בשבחי הבעש"ט, תפיסה זו אינה אלא השלכה של ר' נחמן על סבו, שראה בשליחותו לתיקון נשמות המתים חלק ממחויבותו הרוחנית והמיסטית כמנהיג, אך מעולם לא הביע רצון למות בשל כך על קידוש השם. לפי המחברת יש כאן דוגמה מיוחדת ל"קריאה שגויה של ר' נחמן במבשרו" (234).

במקרה זה שופכת התזה של קויפמן אור לא רק על פרשייה סבוכה זו, שבמסגרתה העתיק ר' נחמן את מעונו לאומן בסוף ימיו, אלא גם מעניקה פשר לתורת "בעל השדה" הידועה (ליקוטי מוהר"ן קמא, סה). היא מתבארת עתה לא רק מתוך תוכנה המשיחי או כביטוי לדבקות מיסטית בתפילה, אלא כחלק מתודעתו העצמית של מחברה כעולה על סבו. השלמת המשימה, שבה כביכול לא צלח הסב, יש בה תנועה כפולה. היא חושפת הזדהות עמוקה עם הסבא, אך בשל היותה פרויקציה שעושה הנין מנבכי נפשו, ניתן לעמוד דרכה על הצורך הפנימי של ר' נחמן להעניק פשר למותו המתקרב ולתת ביטוי לשאיפות המוות שלו, אך בה בעת גם להעצים את עצמו אל מול סבו.

פרשייה מרכזית נוספת מוארת מתוך פרספקטיבת המחקר של קויפמן, והיא נסיעתם של שני האישים לארץ ישראל. סיפור ביקורו המופלא של ר' נחמן בארץ ישראל, אשר נחשב על פי דבריו לרב־משמעות ואף מחלק את חייו לשניים – לפני העלייה לארץ בשנת 1778 ומה שהשיג שם, ולאחריה – מוצב מול נסיעתו של הבעש"ט. מסעו של הסב, שהיה כרוך בסכנות רבות, הסתיים במפח נפש, עצבות ונפילה רוחנית, שהביאה את הבעש"ט לחזור על עקבותיו. כישלון צורב זה מוצב מול ההארה הגדולה שלה זכה ר' נחמן בביקורו בארץ. לפי המחברת, שוב ניכרת כאן בחירתו המודעת של ר' נחמן לנקוט מהלך שישלים את קודמו, תוך הערצה גדולה אך גם תוך ניכוס מנשל.

קויפמן אינה מסתפקת בדגם אחד, ובהשראת ששת הדגמים של בלום, היא פורשת לאורך הספר סוגים שונים של יחסים: פרויקציה נפשית מדומיינת; מבט מיטיב ומסנגר על הסב לצד ניסיון בלתי פוסק "להתגבר" עליו ולומר את שלו; פיתוח דרשני ופואטי מצד ר' נחמן כאשר קיימת לקונה בדברי הסב המאפשרת לו יצירה עצמית; משיכה והערצה – שלעיתים מובאת דווקא כדי להכחיש אותה או להתנגח בה, ועוד. הספר מחדד בנו את ההכרה כי כל יצירה תרבותית הינה תמיד גם פרי עמידתם של יוצריה אל מול קודמיהם, שאותם הם קוראים "לאחור" בהעמקה ובהרחבה, אך גם בקריאות מוטעות, מנכסות, שגויות ומחלישות את הדמות שכלפיה הם פועלים.

בעקבות הספר שמציע זווית ייחודית אחת לדמותו של הבעש"ט, וזאת דרך עיני ר' נחמן, יש לקוות שספרים נוספים העוסקים בשמועות, מסורות וסיפורים ממנו, שעברו דרך המגיד ממזעריטש, ר' יעקב יוסף מפולנאה, ר' פנחס מקוריץ ועוד – יזכו להיחקר. בכך יוארו זוויות נוספות בחייה של דמות מרתקת זו, הנולדת מחדש גם על ידי צאצאיה וצאצאי צאצאיה, בתודעתם ובנפשם. אלה, כבספר שלפנינו, יפתחו את מחקר החסידות לנתיבים חדשים, שבהם תודעתם העצמית של מחולליה מתגלה כערוץ מחקרי חשוב להבנתה.

*

ציפי קויפמן ז"ל, מחוקרי החסידות המובילים בדורנו, נקטפה בדמי ימיה, אחרי מאבק של שנתיים וחצי במחלת הסרטן. ציפי זכתה להגיש ספר זה לפרסום, אך לא זכתה לערוך אותו לדפוס ולראותו יוצא לאור. כמו בספרה הקודם, וכמו במאמריה החדשניים הרבים שאמורים לראות אור בקרוב בקובץ נפרד, גם בספר זה ניכרת דרכה הייחודית, המציעה קריאה מעמיקה של כתבי החסידות לאור תיאוריות סוציולוגיות, מגדריות ופסיכואנליטיות. שילוב זה נעשה על ידה באופן זהיר ומאיר עיניים, הפורץ דרכים חדשות לחוקרים שיבואו אחריה. חבל על דאבדין.

ד"ר ביטי רואי מלמדת קבלה וחסידות בתוכנית לתואר שני במכון שכטר ועמיתת מחקר במכון שלום הרטמן