ב־1942 הוקמה הוצאת הספרים "עם עובד", שברל כצנלסון יזם והיה עורכה הראשון. ב־1943, בספריית "מן המוקד" של "עם עובד", שהתמקדה בגורל העם היהודי, ראה אור ספרון קטן ומטלטל בן כחמישים עמודים, שכותרתו: "מן המפולת". את הספרון כתב שלמה רוזן, איש "השומר הדתי", מניצולי השואה היחידים שעלו ארצה בסתיו 1941.
רוזן, יליד שדלץ שבפולין, סיפר בספרון את אחד הסיפורים הראשונים שפורסמו בארץ על זוועות הכיבוש הגרמני. הוא הביא עדויות אותנטיות ומצמררות על השנאה הפולנית ליהודים ועל פולנים בודדים שהצילו יהודים. בספרון דווח על מעשי חסד, וסופר ללא כחל וסרק על יהודים שנאבקו זה בזה בשעות הקשות ביותר של עם ישראל.
רוזן חווה מקרוב את האימה הנאצית רק תקופה קצרה. ארבעה חודשים אחרי כיבוש עירו הוא הצליח לברוח לליטא, כשהגרמנים עדיין לא היו שם. אחר כך הצטרף לפלוגת עבודה ליד קובנה, יצא עם קבוצת חברים למוסקבה, נסע ברכבת הטרנס־סיבירית לוולדיווסטוק שבקצה המזרחי של רוסיה, נכנס ליפן בזכות אחת מאלפי הוויזות שהנפיק חסיד אומות העולם הקונסול היפני סוגיהארא, המשיך לסין, יצא ממנה להודו, וב־7.9.41 נחת בנמל חיפה. חברתו, רחל, הגיעה גם היא לארץ בדרכי נס ועלתה לכאן שבעה חודשים לפניו. השניים התחתנו בכפר פינס, ונמנו על הקבוצה שהקימה את קיבוץ כפר עציון.
חנה (היום נוסבוים), בתם של שלמה ורחל רוזן, נולדה ערב תום מלחמת העולם. היא כמעט לא הכירה את אביה, שנפל במערכה על קיבוצו בהיותה בת שלוש. חנה, תושבת אלון שבות, ידועה כ"ציירת של גוש עציון". משך שנים טרחה וליקטה פרטים על משפחתה ולאחרונה הוציאה לאור את ספרה המופלא: "דרך האבות: מסע הוריי לכפר עציון" (בהוצאת המשפחה ובשיתוף בית ספר שדה כפר עציון). הספר, המכיל בתוכו גם את הספרון "מן המפולת" של אביה, אינו רק ספר משפחתי. הוא מספר בתמציתיות את סיפור האומה כולה וכולל פרקים רבי משמעות על תולדות גוש עציון. הספר כתוב היטב ומלווה בשלל תמונות ובציורים צבעוניים רבי השראה. תמונת הסיום שלו, שבה חנה ישובה לצד בעלה וסביבם עשרות ילדיה, נכדיה וניניה – היא ללא ספק תמונת־ניצחון לא רק של משפחה, אלא של כולנו.
לחזק את הרוח הציונית
אחזור לברל כצנלסון, ההוגה־המחנך הנערץ של תנועת הפועלים, שהלך לעולמו בתקופת השואה משברון לב. איך קרה שב־1942, בלב ימי האימה, הקים הוצאת ספרים? התשובה מרתקת, ואביא רק כמה פרטים הקשורים בה: ברל חזר וטען משנות העשרים כי במקביל למשימותיה הארגוניות־הכלכליות של ההסתדרות, יש לה גם משימות תרבותיות חינוכיות. עם עליית הנאצים לשלטון חש בריקות התרבותית־רוחנית בתנועתו, וקבל כי "המחנה הגדול ההולך ונוצר עכשיו בארץ… משמש כבר גשר להתבוללות חדשה בארץ ישראל, התבוללות מסוג זה של המתיוונים בימי הבית השני".
ב־1939, היה מהראשונים שהבינו שמלחמת העולם היא קו פרשת המים, שאחריה לא תהיה תקומה ליהדות אירופה. בדצמבר 1940 נשא משא קודר על עתיד המרכזים היהודיים בברלין, וינה ו־ורשה, ועל כך שאפסה תקוותם. ב־1941 היה כל כך מדוכא, עד שהוחלט לאשפזו להחלמה בבית ההבראה "ארזה" במוצא. הוא שהה שם כמאה ימים, עד ינואר 1942.
הוא לא חדל להתריע: "אנחנו שומעים אזעקות… שומעים, אבל איננו מאזינים… האם לא לקינו באיזה שיתוק מוחין?… אנחנו מדיינים זה עם זה על מה שיהיה לאחר המלחמה… אני רואה צורך לדבר על ההווה…. יש בו שלושה סעיפים: החורבן היהודי, שתיקתו של העולם והסכנה המתקרבת לארץ". באותה העת, אזר כוחות ותר אחר פתרון יצירתי שההיסטוריון יוסף גורני מכנהו: פתרונו של "ר' יוחנן בן זכאי הציוני". הוא קרא להקים הוצאת ספרים שתחזק את הרוח הציונית־יהודית־סוציאליסטית והכריז: "עלינו להניח נדבכים חדשים בבנייננו. אותו כוח המצווה עלינו את העמידה מול האויב… מצווה עלינו התגוננות והתבצרות רוחנית. בימים שיישובים יהודיים נחרבים וקיני תרבות עבריים נשמדים, אנו נדרשים לכך יותר מבכל זמן". כיוון שהייתה לו השפעה גדולה בהסתדרות העובדים, נענו לקריאתו והקציבו לכך את המשאבים שנדרשו.
אחרי שנה, ב־1943, ברל, לכאורה, היה צריך להיות מרוצה. היישוב בארץ מנה בסך הכול כ־450,000 יהודים, והוצאת הספרים בראשותו הפיצה תוך שנה כ־150,000 ספרים. אבל הוא חש שהשפעתו וההשפעה הרוחנית של הוצאתו דלות, והציבור לא קולט את המציאות. יתר על כן, בשעה שבאירופה נטבחו מיליוני יהודים, התרבו המריבות הפוליטיות בתוך תנועתו ומנהיגיה התנגחו זה בזה. מפא"י, התנועות הקיבוציות ותנועות הנוער התפלגו, וברל חזר לייאושו.
מקור היצירה המתחדשת
ב־1944 הוא כתב בהתרגשות על אחיו של הרבי מגור, שקרא ליהודים שעמדו להוציאם להורג ליטול את ידיהם במים המועטים שעמדו לרשותם, כדי שימותו טהורים. הוא ציין שידיעה על מעשה זה פורסמה ב"דבר", ביטאון ההסתדרות, ככרוניקה שולית, שהעידה כי העורכים כלל לא העריכו אותה, ואמר: "זהו המוות היהודי על קידוש השם, אבל זה בארץ לא הורגש… אנו לא חיים את העולם היהודי, אנחנו אחרים". ברל לא חדל לבקר את האווירה הרוחנית־תרבותית בארץ. הוא התקומם לא רק על אנשי תנועתו, אלא גם על רבים אחרים ובראשם על פרופסורים באוניברסיטה העברית. בנאום אחד טען: "אינני יודע אם האוניברסיטה תלך בראש או טירת צבי תלך בראש. אינני יודע איפה תתלקח יצירה יהודית חשובה שתיתן דחיפה לחיינו ושינויים בחיינו". האוניברסיטה לא הועמדה על ידו מול דגניה או משמר העמק, אלא מול קיבוץ דתי.
ביולי 1944, חודש לפני שהלך לעולמו, דיבר באשדות יעקב בזכות המגעים הפוליטיים עם הפועל המזרחי. הוא פנה למתנגדים לאותם מגעים ושוב הזכיר את טירת צבי, ואמר: "בשבילי טירת צבי זה שמאל שבשמאל… הביטוי האמיתי של המחשבה הסוציאליסטית המכוונת למעשה, ולמעשה רדיקלי מאוד, הוא בטירת צבי יותר מאשר בכמה דיבורים מעמדיים שאינם מלווים ביצירה אמיתית של כוח מעמדי".
ברל קיווה לתנועת פועלים ארץ ישראלית רחבה, מאוחדת ומגשימה, ששורשיה יהיו שורשי־אמת יהודיים. בשנות השלושים הצהיר בגאווה: "תנועתנו היא יורשת היהדות הקדומה, כמוה היא מחמירה במצוות והיא דורשת מאת חבריה: בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך". ערב מותו, באוגוסט 1944, חש שרבים מחבריו אינם חושבים כמוהו. יתר על כן, התברר לו כי לא מעטים מהם נוטים לקומוניזם האנטי־יהודי. טירת צבי – וכנראה גם קיבוץ כפר עציון, אם כי הוא לא הזכיר את הקיבוץ הזה מפורשות – היו עבורו המשכיות נכונה של דרך האבות שאליה חתר.
ד"ר צבי צמרת מלמד במכללת הרצוג באלון שבות, במכללת שערי מדע ומשפט בהוד השרון ובישיבת ההסדר אהבת ישראל בנתיבות
