בבוקר יום שני השבוע, י"ז אב, התכנסה חבורה קטנה סביב אחד הקברים בבית העלמין העתיק ביפו. חם ביפו בעונה הזו של השנה, והעמידה בשמש איננה קלה. אבל הנוכחים ביקשו לחלוק כבוד לאיש דגול ונשכח, שכבר שנים רבות לא התקיימה אזכרה לכבודו. חלק מהנוכחים הם באי בית הכנסת הסמוך "בית אהבה ותפילה" על שם אור החיים הקדוש, אחד מבתי הכנסת הרבים שקיימים ביפו. בשנים האחרונות החלו לפקוד אותו צעירים תושבי המקום – דת"לשים, מסורתיים וחילונים שיצרו יחד קהילה מיוחדת. כמה מהם יצאו מוקדם בבוקר, חצו את הכביש ונכנסו בשערי בית העלמין הציורי והעתיק הצופה לעבר הים.
רבים מהקבורים כאן הם יהודי יפו מהמאה ה־19; הם עלו ארצה מארצות המגרב, וקיוו שבזכות מעשיהם יזכו להחיש את הגאולה. את חייהם ביפו הקדישו לגאולת אדמות, לבניין הארץ, לחסד, למסחר וללימוד תורה. מי שעמד בראש הקהילה, הנהיג והוביל אותה במשך שנים רבות היה רבי יהודה הלוי מרגוזה, האיש שלשמו התכנסנו.
את שמו של רבי יהודה הלוי מרגוזה פגשתי לראשונה בעודי שותה קפה באחת המסעדות האהובות עליי ביפו. הרמתי את הראש והוא היה שם, מול עיניי, לבן על גבי כחול – רחוב יהודה מרגוזה. מאז למדתי לאהוב, להעריך ולהתפעל מהאיש הנמרץ הזה, שעלה לארץ ישראל בגיל 18, ועד מותו בגיל 96 פעל ללא לאות לקידום העלייה וההתיישבות היהודית ביפו ומחוצה לה. מהאיש הענק הזה נותר רק רחוב, וגם הוא לא ממש על שמו. כמה אנשים יודעים שמרגוזה איננו שם משפחה אלא שם של מקום ("רַגוּזָה")? אבל אם צוללים פנימה, לפרקים הנשכחים של תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה, מגלים שלרבי יהודה הלוי מרגוזה ולקהילתו – עולי ארצות המגרב שהתיישבו ביפו במאה ה־19, יש תפקיד משמעותי ורב ערך בסלילת הדרך להקמתה של מדינת ישראל.
המקום שבו הכול התחיל
במשך שנים, בתפקידי כדוברת מועצת בנימין, הובלתי סיורים להיכרות עם יהודה ושומרון. הקבוצות שפגשתי באו לדבר על 67', אבל מהר מאוד גלשנו ל־48'. הספקות ביחס לצדקת הדרך זלגו מזמן מערבית לקו הירוק. ניסיתי לבנות גשר שנמתח מהרי בנימין מערבה ומחבר את ההר לשפלה, שני אזורים שחייבים להזין זה את זה.
אך בשלב מסוים הרגשתי שהגיעה העת לעבור לצד השני ולבנות אותו מיפו מזרחה. למה מיפו? כי ביפו הכול התחיל. אל מול חופי יפו עגנו הספינות שהביאו את עם ישראל חזרה לארצו. בנקודת המפגש הזו התגשמו התפילות והכמיהות של דורות, ובה החל החזון הציוני לקרום עור וגידים. יפו הייתה הרבה יותר מעיר נמל; היא הייתה השער לציונות, שממנו יצאו לדרך – הדרך לירושלים, הדרך להקמת המושבות, וגם הדרך לתל־אביב, העיר העברית הראשונה שפרצה וצמחה מבין חומותיה של יפו.
התחושות והמחשבות האלה הובילו אותנו לעבוד ליפו לפני כמה חודשים. כאן התחלתי ללמוד את ההיסטוריה של העיר. וכך, דווקא בעיצומן של הפרעות בעיר שנקראת על ידי תושביה הערבים "כלת פלסטין", נגלה לי סיפורה של הקהילה היהודית ביפו והוא שבה את ליבי. הבנתי איזה תפקיד מכריע ומשמעותי היה לה ולאיש שהנהיג אותה במשך עשרות שנים, בהנחת התשתית להקמתה של מדינת ישראל.
דוד בן־גוריון אמר פעם שההחלטה להעניק לעלייה הראשונה את שמה, מתעלמת מהעובדה שלפניה היו עליות נוספות. בבתי הספר בישראל מלמדים בעיקר על מבשרי הציונות שצמחו בעקבות הפוגרומים באירופה בסוף המאה ה־19, אלה שחיפשו פתרון קיומי לעם היהודי, מקלט בטוח. בשיעורי ההיסטוריה כמעט לא מספרים על העליות שמקורן בתשוקה להגשים את חזון הנביאים, להחיש את הגאולה. עליות של תלמידי חכמים שרצו לעורר מלמטה את גאולתם של ישראל, עליות שלא כפרו בתורת ישראל אלא צמחו ממנה ושאפו לקיימה כאן בארץ הקודש.
כך היא עלייתם של תלמידי הגר"א בראשית המאה ה־19, וכך היא עלייתם של יהודי המגרב כמה עשרות שנים אחר כך. הם הגיעו לכאן בעקבות מבשר ציונות חשוב שגם לו ראוי להקדיש מקום משמעותי יותר על דפי ההיסטוריה – הרב יהודה ביבאס, שהאמין כי גאולת ישראל אינה תלויה בנס ושהיא צריכה להתבצע בדרך הטבע על ידי עלייה לארץ ישראל. הרב ביבאס יצא נגד רבני היישוב הישן בירושלים, אשר לדעתו "ממשיכים להרדים את העם ומטיפים לו לשבת בחיבוק ידיים". הרב ביבאס לא נח לרגע, ובמסעותיו הרבים עבר בכל רחבי אירופה וצפון אפריקה כדי לעורר יהודים לקום ולעלות ארצה. כאשר תלמידיו עלו לארץ ישראל, הם פגשו בנמל יפו את ר' יהודה הלוי מרגוזה.
התנגדות לכספי החלוקה
ר' יהודה הלוי נולד בשנת 1783 בעיר סרייבו שבבלקן, כיום בירת בוסניה והרצגובינה. בנעוריו למד בעיר רַגוּזָה (כיום דוברובניק), ומכאן כינויו. הוא למד בבית ספר ובמקביל בישיבה, והשילוב בין קודש וחול, שאפיין אותו כל חייו, לא בלבל אותו אלא בנה אותו. בשנת 1801 עלתה משפחתו לארץ ישראל והתיישבה בירושלים. כאן למד ר' יהודה בישיבת "שלום ירושלים" שנוסדה על ידי יוצאי ארצות הבלקן, והוסמך לרבנות. כמו שאר יוצאי הבלקן, גם הוא התנגד לכספי החלוקה. לפרנסתו עבד כגובה מיסים מטעם ועד הקהילה הספרדית בירושלים. שמו הולך לפניו והוא נחשב בקי בתורה, דרשן מבריק ומורה מוכשר.
בשנת 1819 נשלח ר' יהודה לגייס כספים כשד"ר (שליח דרבנן) בקושטא. שם נפגש עם ה"חכם באשי", רבן של הקהילות היהודיות באימפריה, ועם התרבות העשירה של בירת האימפריה. הוא שמע מראשי הקהילות היהודיות על תהליך ההתעוררות הלאומית שהחל ברחבי האימפריה, ונפגש עם צעירים יהודים שהחלו לדבר על עצמאות יהודית בארץ ישראל. שם גם שמע לראשונה על "הרב הקדוש, איש האלוקים המפורסם בגדלותו בתורה", הרב יהודה ביבאס, רבה של הישיבה הגדולה בגיברלטר. בקושטא התעצבה דמותו ומשנתו של ר' יהודה הלוי, שעל פיה יפעל עד יום מותו בשנת 1879.
במהלך שליחותו רכש ר' יהודה ידע וקשרים עם רבנים, מדינאים ונציגי מוסדות דתיים וחילונים ברחבי האימפריה. שמו הטוב הלך לפניו, וכאשר שב לירושלים לאחר שש שנים, בשנת 1825, הוא התקבל באהדה רבה. עם שובו לארץ ישראל התבקש לשמש כנציג ועד הקהילה הספרדית ביפו, ולפקח על גביית המיסים מסוחרים, נופשים ועולים חדשים. ביפו המתינו לו ולבני משפחתו נציגי שתי המשפחות היהודיות שחיו שם – ר' אהרן מטלון שעלה מטורקיה ב־1817, וסניור עוזיאל, היהודי האחרון שנותר ביפו לאחר כיבוש נפוליאון. השניים סייעו לו להשתקע ביפו, ויחד החלו שלושתם לפעול במלוא המרץ להקמת יישוב יהודי חדש ביפו.
הכניסה לארץ ישראל באותם ימים לא הייתה פשוטה. העולים, שעברו מסע מטלטל בלב ים, מצאו עצמם נתונים לחסדיהם של ספנים וסבלים ערבים שרימו אותם, גנבו מהם והתעללו בהם. כדי לפתור את הבעיה הזו ארגן ר' יהודה קבוצת ספנים בעלי כוח והשפעה, והעניק להם בלעדיות ותשלום כפול עבור הורדת הנוסעים היהודים והובלת חפציהם לאכסניה שנבנתה במיוחד עבורם. בכך לא תמו תלאותיהם של העולים: אלה מהם שהמשיכו לירושלים, הותקפו בדרך על ידי שודדים. לשם כך ארגן ר' יהודה קבוצות הובלה מיפו מלוות בשומרים.
בשני מהלכים מתבקשים וחשובים אלה, יצר למעשה ר' יהודה את התשתית המאורגנת ששינתה את רגע המפגש עם חופי ארץ ישראל, ושתאפשר בעתיד הקרוב לקלוט המוני עולים. הצעדים הללו ביססו את מעמדו בקרב נכבדי העיר ונציגי השלטון. גם התושבים הערבים גילו נאמנות והערכה רבה לאיש.
אבל פעילותו של ר' יהודה לא הסתכמה במישור הביטחוני והחומרי. באותן שנים הוא פתח את בית הכנסת הראשון ביפו, ולאחר מכן גם את התלמוד תורה הראשון. הוא היה מחונן בכישרון טבעי ליחסי ציבור, מצויד בהדרת פנים ובמאור פנים, מעורר כבוד וחולק כבוד. הוא טיפח קשרים ואירח בביתו נציגי שלטון וראשי דת מוסלמים ונוצרים, לצד קונסולים מרחבי האימפריה. את הקשרים שיצר עם ראשי הקהילות היהודיות בעת שהותו בקושטא הוא ניצל כדי לשכנע ולעודד משפחות לעלות לארץ ישראל ולהתיישב ביפו. שאיפתו הייתה להפוך את יפו מתחנת מעבר לעיר ואם בישראל. אף שפעל בניגוד לעמדתם של רבני היישוב הישן, שהתנגדו להתיישבות ביפו ותמכו בכספי החלוקה, הוא הצליח באופן יוצא דופן לא להסתכסך איתם ואף לזכות להערכתם.
הפרדס היהודי הראשון
בזמן שברחבי אירופה ובצפון אפריקה המשיך הרב ביבאס לקרוא ליהודים לקום ולעלות לארץ ישראל, הכשיר ר' יהודה הלוי את הקרקע ביפו לקליטתם של העולים. בשנים הבאות עלו והתיישבו ביפו עשרות תלמידי חכמים מארצות המגרב, ראשי ישיבות גדולות וחשובות, שהביאו איתם מאות תלמידים ובני משפחה. תלמידיו של הרב ביבאס עלו לארץ ישראל כדי לקיים בה חיים של תורה ועבודה. הם האמינו בעמל כפיים ופתחו ביפו בתי מלאכה, הרחיבו את המסחר, רכשו קרקעות מחוץ ליפו והיו שותפים להקמת המושבות הראשונות בארץ ישראל.
בין העולים הרבים היו ר' יעקב בן־שימול, ר' יהודה אלקלעי, ר' אברהם שלוש, ר' אהרן מויאל, ר' דוד בן־שמעון, ר' משה אלקיים, ר' יוסף אמזלג, ר' יוסף חזן ור' יצחק אלבז. אנשים אלו, שהיו גדולים בתורה וגם סוחרים ובעלי מלאכה עשירים, האמינו שהגיעה העת לעלות לארץ ישראל, ארזו את כל רכושם והגיעו ארצה עם בני משפחותיהם ומאות מתלמידיהם. כמעט כולם התיישבו ביפו, ויחד עם ר' יהודה הלוי ור' אהרן מטלון הקימו קהילה יהודית מפוארת שהקדישה את רוב מרצה לליווי וקליטה של העולים לארץ ישראל.
בשנת 1842 זכתה קהילת יפו להכרה רשמית מטעם השלטונות. נקבע כי בראשה יעמדו ר' אברהם שלוש ולצידו ר' יהודה הלוי, ר' אהרן מטלון, חכם חיים פרג'ון ור' יוסף מלמד. בתקופה זו נמל יפו הלך והתפתח, ועוד ועוד קבוצות של עולים הגיעו מהמגרב לארץ ישראל. קבוצות אלו כינו עצמן "בני יהודה", כהוקרה לשלושת הרבנים הגדולים שבזכותם עלו ארצה – ר' יהודה ביבאס ותלמידיו ר' יהודה אלקלעי ור' יהודה הלוי. מספרים על ר' אברהם שלוש, שראה חובה אישית לקבל את פניו של כל עולה ועולה.
השינוי במעמדם המשפטי של יהודי יפו, שנחשבו תחילה סניף של ועד הקהילה בירושלים אך הפכו לקהילה עצמאית, אפשר לקהילת יפו להתחזק ולהתפתח. ההכנסות מהמיסים שנגבו ביפו עברו לשימוש הקהילה, ור' יהודה הלוי מונה לרבה ומנהיגה הרוחני של קהילת יפו. החכם באשי אישר להקים ביפו גם בית כנסת כללי, תלמוד תורה, ישיבה ובית עלמין (עד אז נקברו מתי יפו בירושלים), כל זאת בתנאי שר' יהודה ימשיך לטפל בעולים ויסייע להביאם לירושלים. ר' אברהם שלוש היה גם הספרדי הראשון שהשיא את בתו לאשכנזי, ויפו הייתה הקהילה הראשונה שבה חיו, התפללו ולמדו יחד בני העדות השונות. יפו קיבלה את התואר "קהילת קודש", ועוד יהודים הגיעו להתיישב בעיר שתושביה חיים באחווה גדולה ואינם מוכנים לחיות מכספי החלוקה אלא מעמל כפיהם.
שתי מטרות עיקריות הציבו לעצמם ר' יהודה הלוי ור' אברהם שלוש: האחת, לרכוש כמה שיותר קרקעות באזור. שלוש נהג לומר בכל הזדמנות: "לא באנו לארץ ישראל לשבת ביפו בלבד. מוטלת עלינו חובה לקנות אדמה ולבנות עיר יהודית מחוץ לחומות העיר, כדי לקלוט בה את העולים שיבואו". והשנייה – הקמת יישוב יהודי חקלאי. מספרים על ר' יהודה שכבר בדרכו ליפו מירושלים התאהב במראה הפרדסים הירוקים, וחלם שיבוא יום ויהודים יעסקו בחקלאות.
השניים ניסו שוב ושוב, ללא הצלחה, לשכנע את משה מונטיפיורי לרכוש אדמות כדי להקים יישוב חקלאי, אך הנדבן היהודי לא האמין שבני עמו מסוגלים לעבוד בחקלאות. אחרי כל מפגש לא מוצלח שכזה נהגו לומר ביפו שעל מונטיפיורי נאמר "אל תבטחו בנדיבים". אך ר' יהודה הלוי לא היה אחד שמתייאש בקלות, והוא החליט לקנות בכספו אדמה שעליה ייטע פרדס. "הלא באנו לארץ לבנותה ולחיות בה", טען. "מהפרדס נוכל לחיות ולקיים מצוות 'וחי אחיך עמך'. פועלים יהודים מיפו יעבדו בו וילמדו לעבוד עבודת אדמה. אנחנו נהיה הראשונים ורבים יבואו אחרינו".
מסופר שכאשר עוברי אורח ערבים ראו את הפועלים היהודים נוטעים פרדס, הם לא האמינו למראה עיניהם. בעקבותיו נטעו תושבים נוספים מיפו פרדסים מחוץ לחומות העיר. יחלפו עוד כמה שנים טובות עד שיהודים יקימו מושבות חקלאיות בארץ ישראל, אבל הפרדס שנטע ר' יהודה הלוי יישאר הפרדס הראשון של יהודים בארץ ישראל בעת החדשה.
לא חשש מהחרם
העקשנות שגילה בעניין הפרדס ליוותה את ר' יהודה גם בכל הנוגע לרכישת הקרקעות מחוץ ליפו. בשנת 1862 זימן אליו את בני הדור הצעיר שהתעשרו, והציע להם לרכוש אדמות צפונית־מזרחית ליפו. "יש הרבה שטחים פנויים, אפשר לקנותם עתה בזול", נימק. "צריך להקים שם עיר עברית, רק שם תתאפשר קליטה של עלייה גדולה". בשנת 1863 התגשם החלום. יהודי יפו החלו לרכוש קרקעות, וכשהטורקים הרסו את החומות החלו לבנות שם בתים. הראשון שבנה בית מחוץ לחומות היה ר' אהרן מויאל, שהקים גם מקווה ובית כנסת ונטע פרדסים וכרמים. בעידודו של ר' יהודה הלוי הגיעו אחריו עוד רבים אחרים.
שאיפתו של ר' יהודה הייתה להפוך את יפו מתחנת מעבר לעיר ואם בישראל. אף שפעל בניגוד לעמדתם של רבני היישוב הישן, שהתנגדו להתיישבות ביפו ותמכו בכספי החלוקה, הוא הצליח באופן יוצא דופן לא להסתכסך איתם ואף לזכות להערכתם
בשנת 1870 קיבל קרל נטר אישור להקים בית ספר חקלאי. הוא נאלץ להתמודד עם התנכלויות של התושבים הערבים באזור, ועם התנגדותם של רבני ירושלים שאיימו בחרם על המשפחות שישלחו את ילדיהם לבית הספר. מי שהתגייס לעזרתו היה ר' יהודה הלוי. תחילה הוא ניגש לפתור את סכסוך הקרקעות, ואז גייס את בעלי המלאכה ביפו כדי שיסייעו ויזרזו את בניית בית הספר, ואת בעלי הפרדסים היהודים ביפו כדי לפקח על הנטיעות. בוגרי המחזורים הראשנים במקווה ישראל היו כמעט כולם מיפו. יפו, כך טען ר' יהודה הלוי, איננה חוששת מהחרם. רבני היישוב הישן רוצים להקפיא את המצב, אך הוא רצה לעוררו. בעידודו של ר' יהודה נשלחו ילדי יפו ללמוד במקווה ישראל.
בהתאם למשנתו המשלבת קודש וחול דחף ר' יהודה לבניית בתי ספר של חברת כי"ח, ופעל ללא לאות להקמת תלמודי תורה ביפו. בגיל תשעים נסע לאלכסנדריה כדי לגייס כספים מהברון פליקס דה־מנשה, מבכירי הקהילה היהודית במצרים. הברון התפעל מנכונותו לצאת למרחקים בגיל מופלג כל כך, והתחייב: "שוב לעירך ומצאת שם בית מתאים לתלמוד תורה, וקנית אותו ואני אשלם את מחירו". בדרכו חזרה למלון ראה ר' יהודה חנות של צלם. אחרי ששאל לפשר הדבר, ביקש להצטלם. תמונתו היחידה, זו שבה נראות פניו המאירות, השתמרה עד היום. קשה להאמין שהאיש החיוני המצולם בתמונה הוא בן תשעים.
בחזרתו ליפו העביר ר' יהודה את ניהול הקהילה לבנו ולעזיז אלקיים. למרות גילו המתקדם, המשיך ללמוד ולחקור. הוא ידע איזה שטח שייך למי ומה ניתן לרכוש, והמשיך להאיץ בתושבי יפו הצעירים לרכוש אדמות מסביב לעיר. הוא הקפיד להגיע למקווה ישראל לבקר את נטר, את התלמידים ואת השדות והמטעים. הוא פעל במרץ וקיווה שיזכה לראות במו עיניו את הגאולה. בסוף ימיו נהג לומר: "מי יודע אם לא נולדתי לפני הזמן שתגיע הגאולה".
ר' יהודה הלוי מעולם לא עזב את קהילת יפו. יהודים ושאינם יהודים ראו בו איש חכם ודגול וחלקו לו כבוד רב. מספרים שכאשר היה עובר ברחובות יפו, כולם היו קמים לכבודו ומנשקים את ידו.
ציוני מאהבה
בשנת 1877 נפל ר' יהודה הלוי למשכב. תושבי העיר נהגו להגיע אליו בקבלת שבת לקריאת שיר השירים, ולאחר התפילה קידשו איתו וקיבלו את ברכתו. גם אז נהג להזכיר להם שקהילת יפו יחידה בשליחותה, שמוטלת עליהם חובה לגאול את הארץ ושעליהם לרכוש קרקעות, לבנות בתים ולטעת פרדסים וכרמים. במשך כל התקופה הזו ועד יום מותו, כשנתיים לאחר מכן, קיימו אנשי יפו משמרות ליד מיטתו. בי"ז באב ביקש מהנוכחים לקרוא עמו קריאת שמע ונפטר. ביפו הוכרז יום אבל, חנויות ובתי מלאכה נסגרו. במסע הלווייתו צעדו קונסולים זרים, נציגי שלטון ודת, ערבים יהודים ונוצרים.
הוא נקבר בבית העלמין ביפו הצופה לעבר הים, ועל מצבתו נכתב:
יהודה עלה השמים/ הלילו וספדו בכפלים/ ויפנה זיו פנה הוד/ דוה לבנו כי נוטל כבוד/ הורם העטרה מורה צדק ומאיר עיניים/ הוסר הנזר שר ויועץ זקן וחכם חרשים/ לווית חן נשוא פנים ונבון לחשים/ ותרב בבית יודה תאניה ואניה/ יתלונן בצל ש־די עדי יקום לתחיה/ הרב הכולל מוהר"ר יהודה הלוי בן תשעים וששה שנים במותו…
ר' יהודה הלוי מרגוזה היה תלמיד חכם וגדול בתורה שחי את הקודש ולא פחד מהחול. הוא למד, חקר והיה בקי בצורכי הזמן והעת. הוא האמין שעם ישראל צריך לעלות לארץ ישראל, לגאול את אדמותיה, לבנות, לטעת ולהתפרנס מעמל כפיו. כמו שאר תלמידיו של ר' יהודה ביבאס, ר' יהודה הלוי היה ציוני מאהבה, שהאמין שהגאולה קרבה לבוא ורצה להיות חלק ממנה.
בימים של בלבול וערעור על מוסכמות יסוד, כאשר מונחים כמו שליחות, יישוב הארץ, ציונות וחבלי מולדת מוטלים בסימן שאלה ומציתים מהומות ברחובות, חשוב להיזכר לשם מה התכנסנו כאן ומאילו שורשים אנחנו יונקים. ר' יהודה הלוי וקהילת יפו יכולים לשמש לנו מורי דרך נפלאים.
המאמר מבוסס על הספר "יפו – נווה צדק: ראשיתה של תל אביב" מאת מרדכי אלקיים, והציטוטים לקוחים ממנו
