במאה השנים האחרונות, ובפרט לאחר נפילת בריה"מ, עליונותם של שווקים חופשיים על פני תכנון מרכזי הפכה לעובדה מוגמרת. רבים מכירים היום בכך שיוזמה פרטית, הסרת חסמים בפני סחר, קניין פרטי ושלטון חוק עונים טוב יותר על צרכינו מאשר שירותים מדינתיים. הדרך לשפע ושגשוג עוברת בקפיטליזם, לא בתכנון ריכוזי של הכלכלה על ידי המדינה. בכך מכירים גם סוציאל־דמוקרטים רבים, שדורשים אמנם את התערבות המדינה בחלוקת התוצר, אך מעדיפים להשאיר את יצירת העושר בידיים פרטיות.
ואולם נראה כי ישנו תחום אחד שבו שוררת הסכמה רחבה כי הקפיטליזם לא רק שאינו מקדם את הטוב הציבורי, אלא חותר תחתיו במרץ. בכל הנוגע לשימור הסביבה, קיימוּת אקולוגית ואקלים, גם תומכי הקפיטליזם מודים כי יש מקום לדאגה מפני השלכותיו, סיבה להצר את פועלו והצדקה להתערבויות מדינתיות נועזות. הקפיטליזם, כך גורס הטיעון השכיח, מדלדל את משאבי הטבע שלנו וסובל מ"כשלי שוק" אשר פוגעים בסביבה. מכך מסיקים רבים כי אם ברצוננו להשאיר לילדינו סביבה בת קיימא, עלינו לרסן את הקפיטליזם באמצעות מנגנוני המדינה, ויפה שעה אחת קודם.
אלא שלמרות היותה אינטואיטיבית, דרך החשיבה המסורתית הזו סובלת מבעיות וכשלים רבים. למעשה, יש סיבות טובות לחשוב שלא רק שהקפיטליזם אינו הבעיה לאתגר הסביבתי שמולו אנו ניצבים, אלא שבמובנים רבים הוא הפתרון לו.
נתחיל בעובדות. ראשית, קיים מִתאם מובהק בין מדדי חופש כלכלי למדדי סביבתנות. מדינות עשירות נהנות מכלכלות חופשיות, והן גם המדינות שבהן ניתנת הדעת על הגנת הסביבה. הקשר הזה לא צריך להפתיע אותנו. חופש כלכלי מאפשר ליוזמה פרטית לחולל עושר, וככל שמדינות עשירות יותר – כך הן יכולות להשקיע משאבים רבים יותר בסוגיות כגון שימור וטיפוח הסביבה. ככל שהצרכים הבסיסיים שלנו מסופקים יותר; ככל שהדרישות הדחופות יותר מתמלאות בזכות עושר הולך וגדל – כך אנו יכולים לתת את דעתנו לסוגיות שאומות עניות יותר אינן יכולות.
דאגה לסביבה היא פריווילגיה של עולם ראשון, המתאפשרת בזכות העושר שחולל הקפיטליזם. כיוון שטיפול באתגרי האקלים מצריך משאבים רבים, הרי שאם ברצוננו לטפל בבעיות סביבתיות, עלינו לתמוך במדיניות שמחוללת צמיחה. קפיטליזם הוא אפוא תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק, לשימור הסביבה.
הזיהום הנרחב של צה"ל
שנית, ההיסטוריה המודרנית מגלה כי למדינות יש רקורד גרוע מאוד בכל הנוגע לשימור הסביבה. רוסיה ומזרח אירופה תחת השלטון הקומוניסטי, כמו גם סין בת־זמננו, הן דוגמאות טובות להרס סביבתי רחב היקף שלו אחראיות מדינות. די להזכיר לא רק את אסון צ'רנוביל – ככל הנראה האסון הסביבתי הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית – אלא גם את הזיהום הנרחב שהיה מנת חלקן של מדינות כגון הונגריה ומזרח גרמניה, שגבה מחיר יקר בחיי אדם ושהותיר את אנשי המערב פעורי פה בשעה שנחשפו אליו.
ניתן כמובן לטעון שמדינות דמוקרטיות וחופשיות מזהמות פחות את הסביבה ממדינות קומוניסטיות, אך האמת היא שגם הרקורד שלהן רחוק מלהשביע רצון, בלשון המעטה. דוגמה מקומית טובה לכך, אשר רחוקה מלהיות היחידה, היא צבא ההגנה לישראל והזיהום הסביבתי הנרחב שהוא אחראי לו. משרד מבקר המדינה, שבדק בשנים 2017־2018 את פעילות מערכת הביטחון בתחום הגנת הסביבה, מצא כי משנת 2011 חלה ירידה בהיקף פעילותו של צה"ל לקידום נושא הגנת הסביבה, אף שהיקף מפגעי הסביבה שצה"ל נדרש לטפל בהם לא פחת ואולי אף גבר. צה"ל הוא לא הגוף המדינתי המזהם היחיד, הוא רק הגדול והבולט ביותר.
שלישית, רבים אינם ערים לכך שמקורם של מפגעים סביבתיים רבים הוא בהיעדרן של זכויות קניין פרטי מוגדרות ונאכפות היטב. אותם חלקים מהסביבה שיש כלפיהם זכויות קניין, הופכים לנכסים בעל ערך עבור בעליהם. ההיגיון ברור: אם ברצוננו לגרום לאנשים לשמר את הסביבה, עלינו להפוך אותה לשלהם ואף לאפשר להם להרוויח ממנה. לא צריך להיות כלכלן כדי להכיר בכך שאנשים נוטים לשמר, לטפח ולשכלל את מה שנמצא בבעלותם. לא בכדי "אנשים אינם שוטפים רכבים שכורים", כפי שטוען הכלכלן טרי אנדרסון, מחלוצי הזרם של סביבתנות מבוססת־שוק. הם אינם הבעלים של הרכב, אז מדוע שיטפחו אותו? איזה תמריץ יש להם לעשות זאת? בהתאם לכך, יש היגיון רב בלהעניק זכויות קניין פרטיות דווקא באותם חלקים של הסביבה שבשימורם אנו חושקים ביותר.
היעדר זכויות קניין מוגדרות בסביבה מוליד לא אחת את מה שמכונה "טרגדיית נחלת הכלל". כאשר משאב נמצא בבעלות משותפת, למשל מרעה או דגה באגם, לכל מי שנהנה מגישה חופשית למשאב יש אינטרס לנצלו כמה שיותר. מדוע? מפני שגם אם הוא עצמו יימנע מניצול יתר, מישהו אחר יעשה זאת. אחרי הכול, המשאב שייך לכולם. התוצאה היא שכל משתתף מנסה למקסם את האינטרס הפרטי שלו. זוהי טרגדיה, שכן המשאב מנוצל במהרה עד תום. לעומת זאת, הענקת זכויות קניין פרטיות במה שהיה משאב ציבורי משותף מאפשרת לכל משתתף לדאוג, לטפח ולשכלל את החלקה שנמצאת ברשותו, לכלכל את צעדיו בזהירות ואחריות, ולסחור עם אנשים אחרים.
דרך אחרת שבה שוק חופשי עשוי לתרום בסוגיה האקלימית היא חדשנות יזמית, המאפשרת לחברות אנושיות להסתגל לשינויים בסביבתם, גם מרחיקי לכת. טכנולוגיה מתקדמת עשויה להגן על עובדים בתנאים סביבתיים קיצוניים, וכך לא רק לשמור על שלומם אלא אף להבטיח שפריון העבודה שלהם לא ייפגע ואף יגדל. אותה חדשנות יזמית יכולה גם להחליף מוצרי צריכה מזהמים יותר במוצרים מזהמים פחות, כמו גם מקורות אנרגיה עתירים בפחמן דו־חמצני במקורות אנרגיה דלים בפחמן. זה מה שמנסה לעשות, למשל, חברת TerraPower שהקים ביל גייטס בתחום האנרגיה הגרעינית. ברוח זו, הכלכלן מרטין דיימונד טוען כי הפתרון הריאלי היחיד יגיע מ"הנדסת אקלים", תהליך שבו יזמים פרטיים יצליחו להביא לנחלת הכלל פריצות דרך מדעיות בזכות תמריץ הרווח.
זכויות קניין מוגדרות, שווקים חופשיים ויזמות חדשנית אינן תרופת קסם לאתגרים הסביבתיים. אך אחרי הכול, אין בנמצא תרופות קסם. בסופו של דבר, הברירה שניצבת בפנינו היא האם להעצים עוד את כוחה של המדינה ולסמוך על גופיה בטיפול בבעיות האקלים, או לאמץ – היכן שרק אפשר – גישה המבוססת על ההיגיון המסדר של השוק החופשי. אף אפשרות אינה מושלמת, ולא נכון לבטל כליל את תפקידה של המדינה בנושא, אך חשוב מאוד לקרוע את מסכת התמימות והנאיביות.
המחשבה שלפיה פוליטיקאים ופקידים יכולים "לתקן" את פגעי הסביבה באמצעות כוונות טובות וחוקים, היא לכל הפחות מוזרה, נוכח כישלונותיה החוזרים ונשנים של המדינה בתחומים גדולים כקטנים. מובילי דעת קהל מן השמאל, שניכסו לעצמם את סוגיית שימור הסביבה, נוטים לדמיין שהמדינה היא סוג של קוסם כול־יכול, בשעה שפוליטיקאים ופקידים אמיתיים מנסים למקסם את האינטרסים הפרטיים שלהם, כמו כל אחד מאיתנו. אלא שבניגוד אלינו הם פועלים תחת מערכת תמריצים בעייתית, מושפעים מקבוצות לחץ, לא נושאים באחריות לכישלונותיהם וסובלים מכל מגבלות וחסמי המידע שמהם סובלים שחקנים פרטיים.
גישה ריאליסטית יותר תכיר בחשיבותה של המדינה כמי שמגדירה ואוכפת זכויות קניין, מפעילה מערכת משפט שקופה ויעילה, ומייצרת תשתית רגולטורית נוחה לפועלם החופשי של יזמים מחפשי רווח, שתאפשר להם להביא את פירות החדשנות לקהל. עלינו לחשוב יותר במונחים של שווקים חופשיים וזכויות קניין פרטיות, תמריצים וסחר, ופחות במונחים של רגולציות חונקות וכושלות. הקפיטליזם, בסופו של דבר, טוב גם לסביבה
ד"ר שגיא ברמק הוא ראש תוכנית אדם סמית בקרן תקווה
