לחיות בתוך סיפור חסידי

בסתיו הקרוב ימלאו לו שמונים ותשע, אך פרופסור יואב אלשטיין – מחשובי חוקרי הסיפור החסידי, שלימד במשך שנים רבות במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן – הוא סקרן ותאב ידע כמי שזה עתה התחיל ללמוד. בשעת צהריים מאוחרת הוא מקבל את פניי בביתו הנעים שביהוד, כובע קסקט לראשו, ועל הקירות יצירות אמנות שיצרה אשתו, האמנית עדנה קונפינו־אלשטיין. פעם בחצי שעה, צלצולי אורלוגין מתערבים בעדינות בשיחתנו הנעה בין העולמות העשירים והמגוונים שאלשטיין מרגיש בהם בן בית: עברו כתלמיד בישיבת מרכז הרב, לימודי הדוקטורט בלוס־אנג'לס, עולם החסידות, והפילוסופיה הבודהיסטית שבה הוא עוסק בשנים האחרונות. בקרוב יראה אור קובץ שמרכז מאמרים שכתב לאורך השנים, ובכתובים נמצא גם ספר שירים, שחלקם פורסמו לאחרונה בכמה במות.

אלשטיין נולד בירושלים ב־1932 למשפחה שהתגוררה בעיר מאז אמצע המאה ה־19. הוא גדל ברמת־גן, בבית דתי־לאומי, ולפני הבר־מצווה התחיל ללמוד אצל הרב משה דורף, מלמד בגבעתיים, שהכיר לו את תורת הרב קוק. "יהודי קטן קומה, צדיק ממש, אישיות מופלאה", מתאר אלשטיין. "אצלו למדתי תלמוד ופרשת השבוע, ובסוף גם קטעים מכתבי הרב קוק. הרגשתי את הנשמה שלו, ולא יכולתי לעזוב אחרי הבר־מצווה, וכך המשכתי איתו עד גיל 17 וחצי. חמש פעמים בשבוע נסעתי מרמת־גן לגבעתיים. אחרי הלימוד האינטנסיבי הזה, טבעי היה שאמשיך לישיבה".

אחרי שירותו הצבאי למד דווקא בישיבת חברון, אך כעבור שנה עבר לישיבת מרכז הרב, אז ישיבה קטנה ושולית למדי, ששכנה בבית הרב קוק במרכז העיר. "היינו אולי שלושים או ארבעים תלמידים", מספר אלשטיין על התקופה ההיא, בשנות החמישים. "היו שיעורים בבית של הרב הנזיר בימי רביעי, ושיעורי תלמוד ושיחות מוסר אצל הרב צבי יהודה. ביחד עם חברי נחום אריאלי, שהיה אחר כך פרופסור בבר־אילן, הייתי מגיע לרב צבי יהודה בליל שבת, אחרי הארוחה, ללמוד יחד מדרש רבה על הפרשה. היו דברים מופלאים".

איך התרשמת מהרב צבי יהודה ומהרב הנזיר?

"הרב צבי יהודה היה אישיות מיוחדת במינה. אני זוכר בעיקר את השיחות שלו בתפילות הימים הנוראים. אבל היה בו משהו קצת נוקשה, אולי משום שהיה אלמן. אצל הנזיר הייתה חוויה אחרת לגמרי. היו זמנים שבהם הוא עסק בתענית דיבור, והיה אומר לנו שאנחנו יכולים לשאול כל דבר, ואם אלה יהיו דברי תורה – הוא יענה. וכך היינו שואלים משהו, והוא היה אומר 'בבא מציעא, דף לג ע"ב', וזו הייתה התשובה לשאלה.

"בקרב התלמידים היו אנשים שהתפרסמו אחר כך – דוב ליאור, צפניה דרורי, בנימין הרלינג. עוד קודם הייתי מדריך בבני עקיבא יחד עם חיים דרוקמן, ונעשינו חברים. אנחנו פחות בקשר היום, אבל תמיד כשהוא פוגש אותי הוא מחבק אותי. לפני חודשיים הוא צלצל ושאל לשלומי, ודיברנו כאילו לא נפרדנו מעולם. יש בינינו אהבה, למרות שאנחנו בעולמות אחרים. הוא באמת אדם מיוחד.

"השנים במרכז הרב היו טובות מבחינתי, אבל לקראת הסוף הרגשתי קצת לא שייך. ידעתי שאני לא עומד להיכנס למערכת של הנהגה רבנית, כתבתי שירים ופרסמתי, הנשמה שלי הייתה אחרת. אני זוכר שפעם אחת הרגשתי צורך לצאת החוצה, עזבתי אחר צהריים אחד את הישיבה, לקחתי אוטובוס מרחוב יפו ונסעתי למקום שהיום נקרא קריית־יובל. מול השכונה היה מגרש גדול, ואפשר היה לראות שם פס דקיק של הים. התחלתי לצרוח שם, לצעוק כל מיני דברים קיומיים. הרגשתי השראה מאוד גדולה דווקא בבדידות הזו. הבדידות הייתה ככל הנראה הדרך הנכונה לי".

היית אינדיווידואליסט.

"כן. כשסיימתי את התיכון ויצאתי לחופש, נסעתי לבית קפה ליד הים עם כרך של אפלטון, ומשעה עשר עד שעה שתיים קראתי מכריכה לכריכה את הדיאלוג 'גורגיאס'. נהניתי מזה מאוד. בשנים שהחבר'ה היו הולכים ויוצאים לבלות, אני התעסקתי בספרים ובשירים. קצת כאב לי שאני לא הולך עם כולם. מצד שני, זה היה הדבר שלי לעשות, עוד לפני הישיבה והאוניברסיטה".

 

העיף את הסטודנטים לשמיים

בתואר הראשון למד אלשטיין פילוסופיה יהודית, קבלה ופילוסופיה כללית אצל מורים כמו גרשם שלום ושלמה פינס. בתקופת הלימודים אף השתתף בחוג קריאה בכתבי אפלטון שארגנו כמה מחבריו, ושנכחה בו גם המשוררת זלדה ("היא ישבה בלי ספר, רק שמעה, וזה הספיק לה").

את המורים שלו הוא זוכר לטובה ובגעגוע. "שלום היה גאון", אומר אלשטיין על מייסד חקר הקבלה. "בהרצאות שלו הוא היה מעיף את התקרה, והסטודנטים היו נישאים השמיימה. שלמה פינס היה חד ומדויק, נכנס לכיתה ומרצה כאילו הוא כותב ספר תוך כדי דיבור. פעם אחת נעדרתי מהשיעור וביקשתי מחברת של מישהו, קראתי את המחברת וזה היה כמו לקרוא ספר. פינס אפילו הציע לי לעשות אצלו דוקטורט, אבל הלב שלי היה קשור בספרות".

אחרי נישואיו עבר עם משפחתו ללוס־אנג'לס, שם כתב עבודת דוקטורט באוניברסיטת קליפורניה. המחקר שלו עסק בניתוחים סטרוקטורליסטיים של הסיפור החסידי. הסטרוקטורליזם, הזרם התיאורטי שהתבסס באמצע המאה הקודמת, בעבודתו של האנתרופולוג קלוד לוי־שטראוס, גרס שניתן להבין את התרבות באמצעות התחקות אחרי מבנים שמשכפלים את עצמם בצורות שונות. אלשטיין אומר כי הגישה הסטרוקטורליסטית, שהשפיעה גם על חקר הספרות והדת, מתאימה לצורת החשיבה שלו.

"אני חושב בצורה הזו של ניתוח תבניתי", הוא אומר, "ראיתי שאפשר לנתח מדרשים וסיפורים חסידיים באמצעות ראייה סטרוקטורליסטית. אבל המשיכה שלי לסיפור החסידי התחילה עוד קודם, כשקראתי בגיל 17 את 'אור הגנוז' ומאוד התרגשתי. זה דיבר אליי. אני זוכר שהייתי מדריך בבני עקיבא והיה מחנה קיץ בניר־עציון, ובשבת אחר הצהריים ישבנו כולנו במעגל גדול, לפני השקיעה. התכוונתי לקרוא סיפור של בובר על הבעל שם טוב, אבל החשכה גברה ולא יכולתי לקרוא, ובסוף פשוט סיפרתי את הסיפור. אחרי הבדלה החניכים ניגשו אליי ושאלו איך קראתי, הלא היה חושך, ואמרתי 'הסיפור יצא לי, הוא בא מהנשמה'".

זה עצמו מין סיפור חסידי.

"כן, זה נכון".

בספריו, בהם "מעשה חושב: עיונים בסיפור החסידי" ו"פעמי בת מלך", שמוקדש כולו לסיפור הראשון ב"סיפורי מעשיות" של רבי נחמן מברסלב, טוען אלשטיין כי הסיפור החסידי הוא חלק בלתי נפרד מהתורות החסידיות עצמן, ואינו רק פולקלור עממי. "הסיפור החסידי הוא סיפור של דת, של אמונה, והוא קשור ומושפע בכל מיני נימים פנימיות מהתפיסה החסידית עצמה, או משורשי הקבלה", אומר אלשטיין.

בתחילת עיסוקו בסיפור החסידי שוחח אלשטיין על תחום העניין שלו עם מורו, גרשם שלום. "שלום כתב על הסיפור החסידי ש'אין בו יותר מאגדות שאר העמים'. אבל זה לא נכון. אחרי שכבר עסקתי בחסידות באתי אליו, הייתי אצלו בבית פעמיים, ואמרתי לו: 'פרופסור שלום, אני סבור אחרת. כמעט כל הסיפורים החסידיים הם חלק מתורת החסידות והקבלה, ויש להם מבנים פנימיים של התפיסה החסידית המיסטית'. שלום אמר לי, במילים האלה: 'הסיפור החסידי אינו המקצוע שלי. אם תכתוב ותוכיח את מה שאתה אומר, אני אקבל'. קבענו להיפגש שוב, אבל לא הספקנו. הוא נסע לגרמניה, אחר כך חזר לפה וחלה, ואז נפטר.

"אני רואה את הסיפור החסידי ככמיהה מובנית. הסיפור החסידי כולו הוא כמיהה, אבל הוא כלל וכלל לא פרוע. להפך – הוא בנוי. כל קטע דיבורי או סיפורי הוא בנוי, הוא חלק מסגנון ושפה. נכון שיש סיפורים שבנייתם לא כל כך צלחה, שאתה מרגיש שרצו לומר משהו ולא אמרו עד הסוף. ולכן, במקרים מסוימים, יש גרסאות מתוקנות, כמו בכתיבה של בובר, שהיה אדם בעל רגישות גבוהה מאוד. אין זה נכון שבובר סטה מהסיפורים. הוא קלט בנשמתו הגדולה את רוח החסידות".

טענו כלפיו שהוא תרגם את הסיפורים החסידיים כדי שיתאימו למשנה הקיומית הרליגיוזית שלו.

"כולם מתרגמים את הסיפורים לצרכים הקיומיים שלהם. האם יש לנו תיעוד מדויק של מה סיפר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב? לא. מי כתב את הסיפורים? תלמידיו, שבוודאי לא כתבו באופן ניטרלי. השינויים שבובר עשה נעשו ברוח טובה, בהתאם לנשמה של הסיפורים. מלבד זאת, לבובר יש זכויות עצומות. תוקפים את בובר, אבל הוא הרצה ארבע הרצאות בפראג, על הארץ, על ציונות, על יהדות, והנה כל קהילת פראג ניצלה מהשואה ועלתה לארץ בזכות ההרצאות שלו. הוא עשה דבר מופלא, הניע אנשים לציונות ולארץ ישראל. אתן לך עוד דוגמה. בישיבה איתי למד צבי טאו, לימים ראש ישיבת הר המור. הוא סיפר לי, בשעתו, שכשהוא ישב וקרא את 'אור הגנוז' בגרמנית, נעשה לו משהו. זה החזיק אותו. בובר הצליח לדבר לקהל רחב מאוד, ולהכיר לו את הסיפור החסידי בצורה בלתי־אמצעית.

"אני רואה את הסיפורים החסידיים כטרנספורמציות של התורות החסידיות לנרטיב. המספרים לוקחים את הרעיון, ומשקעים אותו עמוק יותר בליבם של החסידים בצורת סיפור.

"יש למשל סיפור שאני אוהב במיוחד, על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ויום כיפור. אישה שגרה באזור שלו חלתה ברגליה, ואיחרה לתפילת כל נדרי. הצדיק עומד על התיבה ומחכה, וכל הציבור מתלונן ורוטן עליו שהוא מתעכב. והנה אותה אישה מגיעה לבית הכנסת, והיא אומרת ביידיש: 'אלוהים, אילו ידעת כמה אני שמחה שלא איחרתי את התפילה, אני מאחלת לך שאתה תשמח כך בבניך!', ואז ר' לוי יצחק אמר כל נדרי. כששאלו אותו למה הוא התעכב הוא אמר שהיו עיכובים בשמיים והוא נלחם איתם אבל לא הצליח, עד שנכנסה אישה אחת והיא שברה את המחיצה. התפילה שלה בקעה את שערי השמיים.

"הגיבורה של הסיפור היא האישה הפשוטה, אבל יש כאן דבר נוסף – הורדה של הציבור, שלא מספיק כדי שרבי לוי יצחק יוכל להתחיל להתפלל, ולעומת זאת יש העלאה של האישה, שלא מתחילה בחיוב אלא בשלילה. היא חולה ומתעכבת והלב שלה מר, ואז יש מעבר ממידת הדין למידת הרחמים. כשהיא מברכת ביידיש, רוח החסד יורדת לעולם, ואז ר' לוי יצחק יכול להתפלל. המחיצות נשברו".

לצד הסיפור החסידי הקדיש אלשטיין שנים רבות למפעל האנציקלופדיה של הסיפור היהודי, שאת שלושת כרכיו ערך יחד עם רלה קושלבסקי ואבידב ליפסקר. "אבל הנשמה שלי הייתה תמיד בסיפור החסידי", הוא אומר. "אחד האתגרים בתחום הזה הוא איסוף החומר. במשך שנים הייתי מסתובב במאה שערים, בין חנויות וסמטאות, ומחפש קובצי סיפורים של חסידים. לאט לאט יצרתי לי אוסף".

אתה מרגיש גם הזדהות רוחנית עם החסידות, עם הדברים שאתה חוקר?

"אספר לך. כשהייתי בלוס־אנג'לס, בעבודה על הדוקטורט, הייתה קבוצה של אנשים שהתחילה להתקרב אליי. אדם אחד, בעל אופי רוחני מאוד, ביקש שאלמד חסידות עם קבוצה מסוימת. הבאתי טקסטים שתורגמו לאנגלית, צילמתי, ופעם בחודש או שלושה שבועות היינו נפגשים לערב שלם. הם היו מין משוטטים כאלה, טיפוסים רוחניים. היינו שנים־עשר אנשים, למדנו, קראנו, ואחר כך אחד מהם לקח גיטרה והיינו שרים. זו הייתה הנשמה שלי, התרפיה שלי באותן שנים, שהיו קשות גם מבחינה אקדמית וגם מבחינה משפחתית. בזכות המפגשים האלה, הלימוד והשירה, החזקתי מעמד".

 

כמו חיית בר

במהלך שנות השישים פרסם אלשטיין, תחת השם א' יואב, שלושה ספרי שירה. כל השנים המשיך לכתוב שירים, בדרך כלל למגירה, אך לאחרונה התפרסמו כמה מהם, כולל במוסף זה. אלשטיין מקווה לפרסם בקרוב ספר שירה נוסף, חמישים שנה אחרי הקבצים ההם.

שלום כתב על הסיפור החסידי ש'אין בו יותר מאגדות שאר העמים'. כשהתווכחתי איתו על כך הוא אמר לי, במילים האלה: 'הסיפור החסידי אינו המקצוע שלי. אם תכתוב ותוכיח את מה שאתה אומר, אני אקבל'

"יש לי שתי אונות, הימנית והשמאלית", הוא אומר, "השמאלית היא רציונלית, הימנית אינטואיטיבית יותר. כשעסקתי במחקר, היו תקופות שלמות שלא כתבתי, אבל אז, פתאום, הייתה התפרצות של משהו, כתבתי מהר ושמתי במגירה. יש תקופות שבהן דברים מסוימים עולים אצלי, ואני כותב באינטנסיביות.

"אחד המחזורים שכתבתי, 'אל החוף האחר', עוסק בחבר שלי מהאוניברסיטה העברית, פרופסור, שהייתי מבקר אצלו בבית ורואה את הבן שלו שם, שנהיה חייל פתאום. והנה, מוצאי שבת אחת, הבן עומד בדלת עם המדים וחוזר ליחידה שלו ביריחו. התקרבתי אליו, שמתי יד על ראשו ובירכתי אותו בברכת הבנים. ידעתי שהוא נמצא במקום די מסוכן, והרגשתי צורך לברך אותו. כשיצאתי משם, נאחזתי בעמודי הבית והרגשתי שאני עומד ליפול, להתעלף. הייתי מזועזע לגמרי ולא הבנתי מדוע, זה לא הבן שלי. אבל משהו עבר עליי. התאוששתי, הלכתי הביתה, וביום חמישי שלאחר מכן הוא נהרג. אני לא יכול להסביר את זה. אבל כשהדבר הזה קרה, כתבתי אותו".

ומאיפה נולד העניין שלך בבודהיזם?

"כבר הרבה שנים רציתי לעסוק בבודהיזם, אבל הבנתי שזה עולם שלם שלא אצליח להיכנס אליו. ואז, רגע לפני שיצאתי לפנסיה, נסעתי לשנה להרווארד, והחלטתי ללכת לחנות ספרים ולקחת ספר קטן אחד שנותן סקירה בסיסית על בודהיזם. כך קראתי ספר אחרי ספר, וחזרתי מבוסטון עם ספרייה שלמה על בודהיזם. החלטתי שאני נוסע ליפן, למרכז מדיטציה חשוב. הייתי שם חודשיים, וחזרתי עם עוד ספרים. אחר כך נסעתי להודו, הספרייה שלי הלכה וגדלה, ונעשיתי קצת בודהיסט.

"זה לא סותר את העניין היהודי. להפך. יש בבודהיזם עניינים של תרגול נפשי שאין ביהדות, הוראות מפורטות איך לתרגל מדיטציה. הייתי במצב שאני עושה מדיטציה, שוקע בתוך עולם אחר, ערני למציאות אבל שוקע, יושב את הישיבה המדיטציונית המתאימה. זה מדהים. פעם קרה לי בזמן מדיטציה שהרגשתי שאני כמו חיית בר. אני לא מרגיש שום דבר, רק את הדם הזורם בעורקים בכל חלקי הגוף. בתקופות אינטנסיביות בחיים, המדיטציה והבודהיזם עזרו לי לשמור על איזונים. אמרתי לעצמי חבל שאין תרגילים כאלה בעולם היהודי".

מה לגבי מקבילות בין הסיפור החסידי לבין סיפורים בודהיסטיים?

"יש מקבילות מסוימות, אבל הן מועטות. דמיון בתפיסת העולם – זה כן. בסיפורי הזן יש עניין של שבירת המערכת. הסיפורים קודם כול מרוקנים אותך, ואחר כך פותחים אותך לקשת אפשרויות של ההכרה. כל דבר נמצא בתוך הקשת הזאת, גם האפשרויות שלא בחרת בהן. כשאתה כותב שיר, למשל, אתה כותב כמה נוסחאות, לכל נוסחה יש עולם משלה, ובסוף אתה בוחר אחת שמדברת ללב שלך – אבל גם הנוסחאות האחרות קיימות. כך בסיפורי הזן, וכך גם בחסידות. אין פירוש אחד לטקסט, אלא כמה פירושים. כל טקסט יכול להיפתח לכאן או לכאן, והחסידות כולה היא מתיחה של התודעה למקומות שהתודעה הרציונלית מדי חסמה. גם חז"ל הבינו את זה, את סגנון הפרשנות הפתוחה כדבר שהוא אף פעם לא סגור.

"ויש גם סיפורים שהם ממש אותו דבר, כמו הסיפור על ר' אהרן מקרלין, שחבר שלו בא בדרך, ור' אהרן שואל אותו: מי אתה? והחבר אומר 'אנוכי כך וכך', ור' אהרן עונה לו: 'אם אתה אומר אנוכי, שוב ללמוד אצל המגיד, כי אנוכי זה רק הקב"ה'. סיפור כזה אפשר בהחלט למצוא אצל מורי הזן".