סיפור אהבה, זהות ומסע של משפחת אנוסים בפורטוגל

במערב פורטוגל, בצל ההרים הלבנים, שוכנת העיירה הפורטוגלית בלמונטה, "ההר היפה". העיירה העתיקה קלטה ב־1492 רבים מגולי ספרד, בעקבות צו הגירוש של מלכי ספרד. הגולים שילשו את מספר היהודים בפורטוגל. 600 משפחות יהודיות קיבלו רישיון לישיבת־קבע תמורת כופר גבוה, והאחרים קיבלו אישור לשהות זמנית ונחשבו ל"עבדי המלך".

נישואי המלך מנואל לבתם של מלכי ספרד הביאו אותה לדרוש את גירוש היהודים גם מפורטוגל. מנואל סירב: היהודים שנותרו בארצו היו בעלי ממון ומשכילים, והיו להם קשרים דיפלומטיים מועילים בעולם וקשרי מסחר בינלאומיים. אבל לחצה של איזבל השנייה על בעלה גבר, וב־1496 הוא הכריז שמי שלא התנצרו חייבים לעזוב מיידית את המדינה באוניות שהשלטון מעמיד לרשותם. עשרות אלפי יהודים נאספו בכיכרות בליסבון לקראת ההפלגה, אבל האוניות לא הופיעו. במקום זה נערך שם טקס כפוי של הטבלה לנצרות בידי ראש הכנסייה המרכזית של ליסבון ונציגיו, ופורסם צו חדש האוסר על היהודים לעזוב את פורטוגל.

ההמרה הכפויה והגורפת של יהודי פורטוגל לנצרות, בשונה מתהליך ההתנצרות־מרצון־כביכול שעברו יהודי ספרד, הביאה לכך שרוב יהודי פורטוגל לא אימצו את הנצרות בכנות אלא קיימו קהילות סגורות שומרות־סוד, שבתוכן שמרו בסתר על יהדותם כאנוסים. הטמעת יהודי פורטוגל בחברה לא התקבלה בחיוב באוכלוסייה המקומית. החשדנות הדתית והקנאה בהצלחות הכלכליות ובמעמד הגבוה של יהודים רבים בשלטון ובמקצועות יוקרתיים, הזינו את השנאה העממית. דרשנים ומטיפים הטיפו כנגד ה"קונברסוס" – הנוצרים החדשים, ותלו בהם את כל חולאֵיה של פורטוגל. וכשב־1506 הכתה מגפה בליסבון והמלך נמלט מהעיר, טבח בהם ההמון המוסת. בעקבות הטבח ביטל מנואל את איסור היציאה מפורטוגל, אבל רוב המומרים בחרו כבר להישאר כנוצרים בממלכה. מיעוט שמרו בסתר על יהדותם למרות הפחד מהאינקוויזיציה, שמשנת 1536 פעלה בפורטוגל ורדפה עד מוות את המומרים שחזרו ליהדות.

זהו הרקע לסיפורה של קהילת האנוסים בבלמונטה, בספרה של חנה טואג. במרכז הספר ניצבות הנשים: הסבתא גבריאלה־שרה, בתה מרים־מריה, והנכדה איסבל. דרך עיניהן אנחנו חווים את הווי חייהם ואורח מחשבתם המיוחדים של האנוסים בבלמונטה, אפילו בסוף המאה העשרים, לאחר שהקהילה נחשפה והוחזרה ליהדות, והוקם בה בית כנסת עם רב ספרדי־אורתודוקסי.

סְקֵצתְּסַקְצֵנוּ

לאחר מאות שנים של חיי סוד והסתרה, חווים עכשיו יהודי בלמונטה אובדנים ודילמות מסוג חדש: אובדן הזהות ה"אנוסית" בת מאות השנים לטובת זהות יהודית מודרנית ואורתודוקסית; תחושת שחרור ופתיחות שמושכת רבים, ובייחוד את צעירי הקהילה, לעזוב את העיירה הנידחת והמסוגרת בדרכיה ובסודותיה ולעלות לישראל – המודרנית, המשגשגת, החזקה והגאה.

הידלדלות הקהילה בבלמונטה, הבתים הריקים, הבנות שנותרות ברווקותן בהיעדר החתנים המיועדים שעלו לארץ, יוצרים תמונת מצב עגומה ונעדרת תקווה. מול המציאות הזו מנסות הנשים, ובעיקר בנות דור הסבתות, לשמר את המסורת – את התפילות הישנות, את החגים, את המאכלים המיוחדים.

הצעירות והחופשיות יותר מבין האנוסות מודעות למחירים שגובה שמירת המסורת ולפער שמפריד אותן הן מן החברה המודרנית הכללית והן מן היהודים. ההתבוללות ונישואי תערובת עם לא יהודים קורצת להן, ופערי הידע בענייני יהדות מקשה על הזדהות עם ישראל, למשל לגבי ההיסטוריה היהודית וספרי הקודש שלא השתמרו אצלם.

דוגמה משעשעת־עצובה ובלתי צפויה לפער השפה מופיעה כבר בפתיחת הסיפור, וחוזרת שוב בהמשכו: מילים עבריות רבות השתמרו והשתבשו בפי אנוסי בלמונטה, וקיבלו ממד של קדושה במסורת שלהם, גם אם משמעותן והגייתן המקורית אבדה. כך למשל, "ביום שבו מתה גבריאלה־שרה… גם פעמוני הכנסייה הנמיכו דנדונם אף שהייתה מתעלמת מהם כשחלפה על פני הכנסייה הקטנה כשהיא ממלמלת: סְקֵצתְּסַקְצֵנוּ – מילה שלא ידעה את מובנה אך נשאה אותה בליבה במשך תשעים שנות חייה על אדמת פרטוגל…". רק איסבל נכדתה מגלה זמן רב לאחר מותה, שהמילה המסתורית מקורה בפסוק בספר דברים (ז, כו), "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ…". מוזרה עוד יותר המילה שָמואָה שחוזרת בפיהם ביקיצה, בתפילת היום ולפני השינה, ומתגלה כשיבוש של "שמע ישראל".

הניקיון הגדול

ספרה של טואג הוא כמין תיבת־סתרים עם מגירות. מגירה אחת מתארת את חייה של הגיבורה, איסבל, ואת חיי המשפחה בשגרת היומיום. אפילו את התבשילים האופייניים כמו "הבָּקָלְיָאו אָ־בּרַאס, דג בקלה עם תפוחי אדמה חתוכים דק דק בהרבה שמן זית, המוגשים עם ביצה מקושקשת… אחרי שהוציאו אותו ממי ההשריה המתוקים על מנת להסיר את מליחותו הרבה…"; 'ולמה מקושקשת ולא חביתה?', שואלת איסבל הקטנה את סבתה. 'מקושקשת יותר דומה לנו, גם אנחנו קצת מקושקשים', משיבה הזקנה. 'איך?' – 'במחשבות, קָרידָה נֶטָה (נכדה יקרה), במחשבות. כשתגדלי תביני', נאנחה סבתה".

במגירה השנייה: החגים, שמביניהם הכירו האנוסים רק אחדים ובראשם חג הפסח, ה"סַנטָה פֵסטָה" – "החג הקדוש". ארבעים יום קודם נמשכת תקופת הניקיון, "אותם ימי טוהרה… מצעים נרחצו, בגדים כובסו, קירות סוידו… ובמהלך ימי הניקיון הגדול נאסר על בני הבית לאכול לחם ומאפים…". ואז אפיית המצות: "הטקס הזה הוא סודי. אסור לספר עליו לשכנים. רק לשמור אותו בלב ובזיכרון…". ולמחרת ליל הסדר, פיקניק משפחתי ליד הנהר, ובמיוחד "המשחק המשעשע עם ענפי הזית… איך אוחזים בענפי הזית וחובטים במי הנהר. וכששאלה 'סבתא, למה להכות את הנהר הטוב הזה?' השיבה שהנהר הוא כמו ים סוף שאותו חצו אבות אבותינו היהודים כשברחו ממצרים… איסבל הייתה שותפה לטקס העתיק הזה עוד מקטנותה, משהוכנסה לסוד המסורת היהודית". החג השני שנשמר הוא פורים. ליתר דיוק תענית אסתר, יום הזיכרון למלכה היהודייה שגם היא הסתירה את יהדותה כדי להציל את עמה. והחג השלישי הוא יום הכיפורים, שאותו חגגו כיום חופשה ומשחקי קלפים כדי להימנע מעבודה.

במגירה השלישית: חייה ואהבותיה של איסבל. הלבטים בין האהבה ליאן, הצ'כי הנוצרי, ובין ג'קוב, הבחור היהודי מבלמונטה, עיירת הולדתה, שיועד לה עוד בחייה של סבתא גבריאלה. הפיתוי של ההתבוללות ונישואי אהבה ולא שידוך, והקשר המתפתח עם ג'קוב כששניהם מתחילים להתקרב ליהדות ולארץ ישראל.

ובמגירה הרביעית: דרכה הקשה של איסבל מן המשפחה המגוננת ומקהילת האנוסים אל היהדות, אל ההיסטוריה של העם מימי התנ"ך עד להווה. ולבסוף אל "המסע הישראלי, מסע ההיכרות עם ידע ששורשי אבותינו קשורים בו", יחד עם ג'קוב "שרוצה להרחיב את ידיעותיו גם על 'המקום' ההוא, הארץ המובטחת, שהוא חשב שהיא רק מקום בתנ"ך". במסעם המפותל והקשה הזה מסתייעים שני האנוסים הצעירים ברננה וראובן, השליחים־מורים שנשלחים מישראל אל האנוסים בפורטוגל.

בדרך לישראל

סיפורה של טואג עוסק בנושא שלא טופל עד כה בספרותנו, קהילת אנוסים קטנה בפורטוגל והשינויים שצעירי הקהילה חייבים לעבור בדרכם לשוב לעמם. ספרה הוא ספר יהודי מאוד, שלא נעדרים ממנו גם יסודות קבליים ורמזים על שם ה'. דווקא בהקשר זה בוחרת הסופרת – במפתיע ובתבונה – להישען על שירתו של המשורר הפורטוגלי הגדול פרננדו פסואה.

נדרש שפע של חוכמת חיים "אנוסית" ותחושת כורח חיצוני מוחלט כדי להשלים עם המורכבות המיוחדת המאפיינת את חיי האנוסים, עתירי השאלות הבלתי־פתורות, היוצרות מה שפסואה מכנה בשם "ספר האי־נחת". רוב האנוסים משלימים איכשהו עם "אי הנחת" הזאת, אבל שתיים מהדמויות, הדוד רפאל וגיבורת הספר איסבל, אינן מסוגלות או רוצות בכך. רפאל "בעל החלום", החריג והמוגבל, נכשל בהתמודדות ומתמוטט. איסבל מציגה כל חייה שאלות ותהיות שאין להן תשובה, ורק בבגרותה היא מוצאת את המילים שמגדירות לה את חידת האי־נחת התמידית שלה ומאפשרות לה להתחיל להתמודד איתה.

את המילים הללו מספק לה דווקא שיר של פסואה, שבעצמו הסתתר כל חייו מאחורי שבעים פנים וזהויות, וכאן הוא מבטא במפתיע ביטחון עצמי שמבוסס על זהות אחת ומוגדרת: "נולדתי פורטוגלי כשם שנולדתי בהיר וכחול עיניים. אם עלי לדבר, עלי לדבר בלשון אחת". האמירה הזאת מעמתת את איסבל בחדות רבה עם עצמה ועם זהותה המורכבת. "למה לא להסתפק בלשון אחת, שפה אחת, מקום אחד?", היא שואלת את ידידה ג'קוב, "למה תמיד לחיות בתחתית כפולה, שמות כפולים… שפות כפולות? הלוא נולדנו כאן, על אדמת פורטוגל?" והוא משיב: "את יודעת את התשובה, איסבל… מה שקיים נמצא תמיד באזור אחר, מעבר להרים, ויש מסעות גדולים שהיה עלינו לעשותם אילו הייתה לנו נפש לצעוד באמצעותה…".

ואכן, כשאמה של איסבל נאנחת ואומרת: "העיירה הולכת ומתרוקנת מצעיריה. כמעט כולם שם (בישראל)", מגלה לה איסבל כי גם היא וג'קוב עולים על אותה דרך. האם לא מאיצה בה. "היא הבינה שבתה עוברת תהליך עמוק ומורכב. יבוא היום ותספר לה מרצונה… 'רק אל תשכחי אותנו שם, איסבל'… 'אל תדאגי, אמא, יש בי תיבת תהודה פנימית, המהדהדת אתכם תמיד'", משיבה לה בתה.

סיומו של הספר מעומעם. הסופרת נמנעת במכוון מלהציג לנו סוף חותך, מתכון להתרה חד־משמעית של השאלות. במקומם מובאים בעמוד האחרון קטעים מהכתובת החרותה בכניסה ל"בית אליהו", בית הכנסת של בלמונטה:

כאן במקום הזה לא נותקה השלשלת… כאן בכפר בלמונטה… לא כבה הנר לעולם… כאן, בבתי הכפר, קיימו בסתר את מצוות היהדות, במשך חמש מאות שנים, מ־1492 עד 1992, אנוסים לחיות חיים כפולים… כאן הנשמה היהודית לא הלכה לאיבוד… ומתוך העבר – יקום העתיד.