לחיפושית תמיד יהיו כנפיים

בעמ' 151 בספר המאמרים־המסות שלו "מקצועות של אחרים", מעניק פרימו לוי תיאור קצר של סבו בעל חנות הבדים: "הוא היה שנון, אבל מעולם לא צחק; דיבר מעט מאוד, במשפטים נדירים שהוקצבו במדויק, מעובים במשמעויות גלויות ונסתרות, לרוב אירוניות, אשר תמיד שפעו סמכות רוגעת".
מלבד עניין הצחוק, יש כאן פרופיל מדויק כמעט של דמותו של לוי כפי שהיא נשקפת מהספר, וכמובן מספריו האחרים. אותה גישה ונקודת מוצא אל העולם; מחד, היא מלאה פליאה ילדית וסקרנות, וכן ענווה, צניעות ואצילות. מצד שני, אין בה תמימות. אמנם אין בה מילימטר של רוע – היא ישרה כמשקוף – אבל היא מודעת לאופיו של האדם. היא סמכותית כשם שהיא רוגעת, ושנונה כמעט בכל רגע.
לוי, סופר וכימאי איטלקי, ששרד את אושוויץ וגם כתב על כך, בעיקר בספרו "הזהו אדם", כינס בעצמו בשנת 1985 את רשימותיו בספר זה. אותה דואליות לכאורה – שהיא בעצם הרמוניה בין הכימיה לכתיבה (שבאה לידי ביטוי מפעים וחד־פעמי ברומן שלו "הטבלה המחזורית"), בין עולם המדע לרוח – היא שכוננה לדידו גם את הספר הזה. אבל בעצם גם את כל מה שעשה בחייו, את נקודת המוצא שלו. "הבטתי בדברים טכניים בעין של איש רוח ובענייני הרוח בעיניים טכניות", הוא אומר, וממשיך וכותב בפתח הדבר לספר כי ברשימות אלה הוא למעשה מבצע "ציד לא חוקי" בטריטוריות לא לו, "מדעים שמעולם לא למדתי באופן שיטתי, ובדיוק מסיבה זו הם מהלכים עלי קסם בל יימחה של אהבות נכזבות" (5).

הכימיה של הכתיבה

הספר הוא אכן אוסף של רשימות בנושאים מגוונים: החל מפרוקי רגליים, יכולתן המופלאה של החיפושיות, דרך לא מעט נושאי כתיבה וספרות, ועד רשימות סמי־אישיות, כמו אותה רשימה על חנותו של הסבא. אבל לעולם הכותב הוא לא המהות עצמה, הוא רק אמצעי. הוא נמצא שם כדי להעביר משהו. הוא נטול אגו כמעט לחלוטין.
בדרך כלל, ספרי מסות של סופרים וסופרות מעניקים תחושה כי המחבר קיבץ את כל קבצי הוורד האבודים שהיו לו בהארד דיסק – אוסף של איברים כרותים או מפוחלצים של כל מיני חיות משונות שאינן מתכנסות לגוף מתפקד אחד, כדי להציג אקלקטיות, או פשוט סתם כי זה צורך מו"לי. אבל כאן זה לחלוטין לא העניין. קודם כול המתודה עצמה; אותו סב שמדבר במדויק, במשמעויות נסתרות וגלויות ואירוניות, הוא הדבר שמכונן את המסגרת שבה לוי כתב את רשימותיו. הוא לרגע לא "נוזל לצדדים", אף שהמסה לעיתים מעודדת זאת. אצלו כל דבר במקומו, כל מילה מדודה. באופן קלישאי, אפשר לומר שכך הוא מבטא את הכימיה בכתיבה. ביטוי נוסף לכך הוא שכל מאמר בספר הוא פחות או יותר באותו אורך, יש לו אותה תבנית והוא תמיד מתכנס בסוף לכדי אמירה.
אמנם לא כל נושא שעניין את המחבר הוא אקסיומטית בעל עניין לקורא, וגם כאן ישנן רשימות על משחקי־ילדים לא ממש מוכרים לקורא הישראלי, או על דברים שהולכים לאיבוד בתרגום, או על זווית ספציפית מאוד בזואולוגיה, אבל עדיין ללוי יש תמיד הכישרון להפיח עניין בדברים. מחד גיסא, לגרום לך לרגע להיות חובב חרקים ולרצות לרכוש מיקרוסקופ. ומאידך גיסא, מבחינת חוויית הקריאה לצאת מתוך הממשי, הקונקרטי, לעבר תובנה נרחבת יותר. לחיפושית תמיד יהיו כנפיים, תרתי משמע.
דוגמה מרהיבה לכך היא המאמר העוסק בפרעושים ובטפילים. "צריך לזכור שמקצועו של הפרזיט אינו קל, לא בעולם החיות ולא בעולם האנושי. פרזיט טוב צריך לנצל מארח גדול יותר, חזק יותר ומהיר יותר ממנו עצמו, אבל חיוני שהפרזיט יגרום למארח לסבול פחות ככל האפשר, אחרת יסולק; והוא אינו יכול להביא למותו של המארח, כי הוא ייהרס יחד אתו" (26). לוי מתכוון כמובן לחרק, אבל רומז באופן דק כי לכל תכונה של חרק כזה או אחר, גם של טפילים, יש ייצוג רב במנעד האנושי.

למה אדם כותב

עוד מאפיין צורני סגנוני מופלא בכתיבתו של לוי בספר זה הוא אוצר הדימויים והאלגוריות שלו. ברוב המאמרים ישנו דימוי מכונן אחד, חזק, מיוחד ומהדהד, ובעיקר – לא שחוק. כמו למשל, הקשר בין אדם למשלח ידו. לפי לוי, זהו קשר הדומה לזה שקושר את האדם למולדתו. "הוא מורכב באותה מידה, לעיתים קרובות אמביוולנטי, ובאופן כללי הוא מובן עד תום רק כשהוא נגדע: באמצעות גלות או הגירה במקרה של מולדת, ועם הפנסיה במקרה של משלח יד" (47).
כמו משלח ידו, אדם גם קשור קשר מיוחד לביתו (לוי גר כל חייו הבוגרים באותו בית). "אני גר בביתי כפי שאני גר בתוך עורי: אני יודע שיש עורות יפים יותר, מרווחים יותר, עמידים יותר, ציוריים יותר, אבל נראה לי לא טבעי להחליף בהם את שלי" (13). דוגמה נוספת לדימוי: כותב המתרגם את יצירתו לשפה אחרת הוא כמו אדם ההולך לחלפן כספים. תמיד יהיה שם ערך ערטילאי יותר או פחות שילך לאיבוד. או שאתה שומר את כספך, או שאתה ממיר אותו כדי לצאת לעולם ובכך מפסיד משהו.
אבל כוחם של המאמרים הללו אינו רק בסגנון ובצורה, אלא באותה התכנסות מהותית המתרחשת לקראת סוף כל קטע. לעיתים זה קורה כבר בהתחלה; כמו בניתוחו של לוי את עולמם היצירתי של פאול צלאן ועזרא פאונד. הוא עושה זאת בצורה כה קצרה, כה מפלחת, מדויקת ומעוררת פליאה: מה שחוקרים רבים ניסו לעשות בטקסטים אקדמיים מרובים, ארוכים ולא פעם משמימים – הוא מצליח לזקק בכמה פסקאות.
כך גם לגבי השאלה שכל סופר חשוב נדרש אליה מדי פעם, "למה אתה כותב". לוי עונה על כך בצורה בהירה, מדויקת, במקרה דנן אפילו ממוספרת: משום שהם מרגישים את הדחף והצורך; כדי להנות וליהנות; כדי ללמד מישהו משהו; כדי לשפר את העולם; כדי להפיץ את רעיונותיך; כדי להשתחרר מייסורים; כדי להתפרסם; כדי להתעשר; מתוך הרגל. הוא מפרט כל סעיף, כולל אזהרות והמלצות. כל מי שרוצה להתחיל למשוך בעט או במקלדת חייב לקרוא את זה, ומן הסתם יזהה את עצמו. מומלץ גם לאלה שעושים זאת זמן רב, ועדיין בתוכם אינם יודעים למה.
עוד רגע נפלא הוא חדירתו לתת־המודע הקולקטיבי של קרל יונג, כשהוא מתאר את המראה של קורי עכביש. קודם לכן הפליא לתאר את חייהם ואת ייחודם בתיאור מאלף לא פחות, ואז הוא מתבונן באותו דימוי המוכר לכולנו וכותב כי אותם "הקורים הישנים במרתפים ועליות גג כורעים תחת משמעות סמלית: הם דגליה של ההזנחה, ההיעדרות, הניוון והשכחה. הם מצעפים את יצירות האדם, עוטפים אותן כמו בתכריכים, מתות כמו הידיים שלפני שנים או מאות שנים יצרו אותן" (39). רגע מצמרר של אבחנה, דיוק וכישרון.

לא נביא זעם

כשמגיעים לסוף מבינים אף טוב יותר את ההתחלה, ומקבלים מין פרספקטיבה צלולה ועדכנית ומרעננת יותר על כל פועלו של פרימו לוי; אין שום סתירה או מתח בין מדע ליצירה, מעולם לא הייתה. ההפך, המדע הוא התשתית לשלב הבא של האבולוציה של הדמיון האנושי. אמנם עברנו לא מעט המצאות וטלטלות ושינויים מאז תחילת שנות השמונים, אבל כבר אז הוא הבחין כי "הידע לגבי העולם הפיזי שמתי מעט מקנים לנו (הכוונה הייתה בעיקר למדענים; ע"ש) מביא לכך שהתקופה הזאת לא תישפט כשיבה גמורה אל הברבריות" (91). כאשר כתב זאת, סביר להניח כי הביט אחורה וקדימה בזמן באותה מידה: אל תקופת מלחמת העולם השנייה ואל המאה ה־21. ככל שזה לכאורה "מפתה" נוכח הזוועות שעבר, לוי בורח בהצלחה יתרה מעמדה של נביא זעם.
האופטימיות אמנם שזורה בו כמין חומר גנטי מכונן, אבל הוא אינו תמים לרגע. הוא רואה נכוחה את מה שקרה, זה חלק ממנו, והוא רואה באותה מידה את מה שבכל רגע עלול לקרות שוב. והוא מבין שעם כל האידיאות, הוא עדיין ימשיך כמו כולנו לחיות בעולם אשר נדמה שהוא יציב והוא אינו כזה, "עולם אשר אנרגיות מבעיתות רדומות בו בשינה קלה" (82). ומנגד, כשהמחשב הראשון נוחת על שולחנו, הבחור הצעיר שמסביר לו על המכשיר החדש גם אומר לו כבדרך אגב, "אתה שייך לדור הרציני של ההומניסטים שעדיין מעמידים פנים שהם מבינים את העולם סביבם. היומרה הזאת נעשתה אבסורדית" (177).
ברגע הזה אפשר ממש לדמיין את לוי עונה כי מעולם לא הייתה לו היומרה להבין את העולם, בטח לא את כולו, אלא בעיקר לחוות, להתפעל ולחשוב עליו. כי אין במאמריו לרגע שום קביעה, שום "אמיתות" חד־משמעיות או גורפות. אין אצלו לרגע נימה של פדגוגיות, שיפוט או ביקורת כלפי האדם. הוא מציע עמדות, הוא מציע מחשבות והוא מציע התבוננויות.
בשנים האחרונות ראו אור לא מעט תרגומים של ספרי מסות של סופרים וסופרות (ע"ע בואו נאסוף את כל מה שנשאר לי במחשב ונעשה ממנו ספר). תמיד היה בהם ערך כלשהו לפחות, אך הם סבלו מחוסר אחידות, חוסר קוהרנטיות ובלא מעט מקרים חוסר רלוונטיות, וחלקם דווקא נכתבו בשני העשורים האחרונים. "מקצועות של אחרים", אף שיצא לאור ב־1985, הוא בעיניי ספר המסות העשיר, המרתק, המלמד והמענג ביותר מביניהם.