בשבועות האחרונים צעדנו בחומש משנה תורה, מתוך קריאה בנאומי משה כדברים המיועדים לדור באי הארץ; נאומים שאין מטרתם חזרה על ההיסטוריה, אלא לימוד להווה ולעתיד מתוך התבוננות מחודשת על מאורעות העבר. המשימה הזו נעשית קשה מאוד בפרשת ראה, שכן העבר כמעט איננו מוזכר בה. ברובה מופיע רצף של ציוויים – חלקם חדשים לחלוטין, וחלקם חזרה והדגשה. בעל ספר החינוך מונה בפרשתנו "שבע־עשרה מצוות עשה, ושלשים־ושמונה מצוות לא תעשה".
אף על פי כן, נמשיך במהלך שבו התחלנו ונמקד את עיוננו בשני פסוקים בפרשה המזכירים מאורע היסטורי חשוב. לכאורה נראה ששני הפסוקים מדברים על אותו דבר, אבל למעשה לכל אחד מהם יש מסר אחר בהקשרו ומקומו.
הפסוק הראשון מובא תוך כדי הציווי בדבר שחרור העבדים, והחובה שלא לשלח את העבד ריקם אלא להעניק לו מכל טוב:
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם (טו, טו).
אזכור זה דומה מאוד לפסוק שכבר פגשנו כבר בפרשה אחרת בספר דברים, ביחס לשמירת השבת: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (ה, יד).
חסדי ההווה
הפסוק השני בפרשת ראה מופיע כמה פסוקים לאחר הראשון, תוך כדי הציווי על המועדות, ובכללם קרבן הפסח, חג המצות וחג השבועות. שם, לפני הציווי על חג הסוכות אשר מצוין כחג האסיף, מזכירה התורה:
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.
שני פסוקים אלה, אף שהם דומים זה לזה, מדברים אל עם ישראל בשני מעגלים שונים וחשובים. המעגל הראשון הוא המעגל האישי: האדון מול העבד, העשיר מול העני, החזק מול החלש. שם ההתמודדות היא בעיקר של האדם מול עצמו, יצריו, גחמותיו וחולשותיו. לכן מציינת התורה "זכור"; על כל פרט ופרט מכלל ישראל מוטלת החובה לזכור "כי עבד היית ויפדך ה' א־לוהיך", ומתוך נקודת מבט אישית על מזלך הרב, עליך להתייחס אחרת לעבד, לאחר, לחלש. זו אולי הסיבה שביחס לעבד מוזכר ומודגש, מעבר ליציאה מעבדות לחרות, הביטוי "ויפדך", היינו הפדיון האישי.
המעגל השני הוא מעגל החגים, המעגל הלאומי. החגים מוזכרים בפרשת ראה אחרי הציווי על בחירת מקום לעבודת ה'. עם ישראל הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, והוא עולה לרגל לחגוג בבית הבחירה ולהקריב את הקורבן הראוי. והנה דווקא כאן, אחרי קורבן הפסח וחג השבועות, מזכירה התורה, כציווי לאומה ריבונית שחוגגת בארצה, את החובה לזכור את עבדות מצרים.
הדגש פה הוא אינו הפדיון אלא הזיכרון. לא כולם מבינים על מה השמחה הגדולה בחגים. לכן מלמד משה את דור באי הארץ שככל שמתעמקים בעבר, כך מבינים שכל הטוב שעומד בפנינו אינו מובן מאליו. זו הסיבה לכך שדווקא פסח ושבועות מצוינים כאזכור ליציאת מצרים. פסח ושבועות מייצגים שני פנים של אותו מטבע – מחד גיסא חירות לאומית, ומאידך גיסא קבלת התורה. מטרתו של השחרור ממצרים איננה חופש בלבד, אלא "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא־לוהים על ההר הזה".
לאור זאת מתבאר כי חג הסוכות נאמר בהדגשה אחרת, אולי מאזנת. לחיות עם ידיעת העבר והערכתו זה בהחלט חשוב, אבל חסדי ה' לא נגמרו ויש על מה להודות גם כעת, בהווה. סוכות בפרשתנו הוא חג חקלאי, חג האסיף, וההדגשה היא לא העבר והסוכות, אלא ההווה הטוב, "ושמחת בחגך". סוכות הוא חג של הכרת הטוב על השפע הרב ועל יבולי השדה.
עולם, שנה, נפש
נשאר לנו לברר את עניינו של אזכור העבדות בתחילת ספר דברים, ביחס לשבת. מכל המצוות נבחרה השבת להיות זכר ליציאת מצרים, ועד היום בכל קידוש בליל שבת אנו אומרים "כי הוא יום תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים". הבה נקרא שוב את הפסוק:
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.
נראה כי בהזכרת העבדות בהקשר עם השבת, הדגש איננו על היציאה מעבדות לחרות אלא על הדמות שהוציאה אותנו, והגדלת האמונה בה' וכוחו. פעמיים מוזכר בפסוק "ה' א־לוהיך" כמוציא ממצרים, גואל ופודה, וכמצווה על שמירת השבת.
ביאר זאת אור החיים הקדוש:
יום השבת יש בו גם כן הערה לאדם לזכור יציאת מצרים, כשהוא שובת בלא שעבוד ירגיש כי ה' הוא המניח לעמו מכל צריהם ויתן לבו לקבל גזירות המוציא מעבדות.
הדגש כאן הוא אפוא אחר לגמרי: דווקא בזכות החופש שהעניק לנו הקב"ה ביציאת מצרים, הוא מצווה אותנו לשמור את השבת, כדי שנוכל להבין מי הוא באמת השולט, וניתן לב לקבל גזרותיו.
הנה כי כן, שלושה אזכורים ליציאת מצרים, דומים מאוד ושונים מאוד. כל אחד מהם אינו עוד חזרה על הידוע, אלא פסוק העומד בפני עצמו מתוך הדגשה עכשווית. זיכרון העבדות מגיע לידי ביטוי בשלושה ממדים, ואת התחושות הללו עלינו לחיות.
ואולי זהו המקור הקדום ביותר להופעת המושג עש"ן – עולם, שנה, נפש; מעגל הפרט, מעגל הזמן והמעגל העולמי: הפן האלוהי, זכירת השבת, מקביל ל"עולם". הפן האנושי, של שחרור והענקה לעבד, מקביל ל"נפש". והפן הלאומי, של פסח ושבועות, מקביל ל"שנה".
