האגדה מספרת כי כשביקשו מנשיא רוסיה לשעבר בוריס ילצין לסכם את המצב הפוליטי בארצו במילה אחת, הוא השיב "טוב". כשהתבקש לסכם את המצב בשתי מילים, הוא ענה "לא טוב". זו התחושה שליוותה אותי במהלך הכנת הכתבה הזו, שמנסה ללכוד את מצב השפה העברית בימינו. מצד אחד – תחייה של שפה נשכחת על גבול הנכחדת, כאשר מיליונים דוברים אותה כשפת היומיום שלהם. מצד שני, סכנות לא מעטות אורבות לה לעברית בימינו, ויש מי שחוששים לעתידה.
לצורך מדידת הדופק הזו שוחחתי עם ארבעה מומחי עברית, שקודם לכן וראשית לכול הם אוהביה המושבעים של השפה.
"יש שני היבטים מדאיגים בכל הקשור למצב השפה העברית", פותח ד"ר אבשלום קור, אולי האדם המזוהה ביותר בישראל עם שימור העברית וטיפוחה. "האחד הוא חיבת הלועזית מצד משרדי הפרסום והמנהיגים. יולי אדלשטיין פעל בסתר רבות למען העברית בברית המועצות, עד שנעצר ונכלא, אבל כשר הבריאות הוא היה אומר מילים כגון 'קפסולות', 'פיילוט' ו'קבינט'. למה לא לדבר בעברית שלמענה ישב בכלא?"
בתפקידו כיועץ הלשון של גלי צה"ל, התעמת קור בין השאר גם עם ד"ר יובל שטייניץ, בעת שזה כיהן כשר האנרגיה. "בתשדיר של המשרד נאמר 'דלקן אוניברסלי', ואני תיקנתי ל'בינלאומי'. רבו אתי שהוא לא בינלאומי, כי לכל מדינה יש דלקן אחר, אז אמרתי 'בסדר גמור, אז הוא גם לא אוניברסלי. בואו נשדר אמת בעברית כמו 'דלקן כללי', או 'דלקן ישראלי', 'דלקן משותף' או 'מאוחד'. השר לא התרצה ועמד על כך שנגיד שקר, ועוד בלועזית.
"אינני נגד מילים בינלאומיות", מדגיש קור, "ולכן למשל אין לי בעיה עם המילה אנרגיה. למדתי שפות זרות ואני לא נגדן. אבל במקום שיש מונח עברי, אנו צריכים לעשות בו שימוש ולא בלועזי. חברת החשמל הגישה לגלי צה"ל לפני כתשע שנים נוסח תשדיר ובו לפני ההקלטה שקע ותקע מכריזים על 'אפליקציה'. כשיש מילה עברית חדשה, אני לא מוחק את הלועזית, אלא אומר את העברית ולידה את הלועזית. התעקשנו בגל"ץ ששקע ותקע יגידו 'יישומון'. בחברת החשמל לא רצו, איימו שלא יפרסמו אצלנו אם נתעקש, והדבר הגיע לפתחו של מפקד גל"ץ.
"התקשרתי לאלוף במילואים יפתח רון־טל, יו"ר חברת החשמל. אמרתי לו שרציתי לדבר על הנושא עם מייסד חברת החשמל פנחס רוטנברג אבל הוא נפטר, אז אני שואל אותך: מה יש לחברת החשמל נגד העברית? רון־טל התרצה, וכיום בתשדירי החברה שהם מגישים לאישורנו, הם עצמם משתמשים רק במילה יישומון. זה קרב על כל חלקה.
"נשיא האקדמיה ללשון העברית, הפרופ' משה בר־אשר, אדם נהדר ורחב יריעה מאין כמותו, הציע לי להיות חבר באקדמיה ללשון העברית. אמרתי שאינני יכול להיות חבר במוסד שאין לו שם עברי. לדעתי מוסד כזה לא יכול להילחם כמו שצריך למען העברית, כי אומרים עליו 'קשוט עצמך'. לפני קום המדינה היה 'ועד הלשון', מדוע לשנות את השם?
"פרופ' אהרן ברק הכניס לשיח את המילה אג'נדה, כשרצה למנוע מהפרופ' רות גביזון להתמנות לבית המשפט העליון. כשציטטו את פרופ' ברק, כמעט אף אחד לא ידע עד אז מהי אג'נדה, אולי חשבו שזה סוג של מכונית עם גג נפתח… למה נערות דתיות הולכות עם תליונים ובהן האות הראשונה של שמן בלועזית? הן לא יודעות שבאותיות האלה השתמש טיטוס מחריב ירושלים? מי שמדליק נרות חנוכה מכריז שהוא בצד של החשמונאים, למה הוא מתנהג כמו המתייוונים ומשתמש בשפה שאינה שלו?"
מונדיאל או גביע העולם
"בקניון ממילא", ממשיך וקובל קור, "לכל החנויות שלטים בלועזית. מדוע? אנשים באים ארצה כי הם רוצים זהות יהודית. כתבי הספורט רוצים שנבחרת ישראל תנצח, אבל אומרים 'מונדיאל'. מה רע ב'גביע העולם'? זו מילה שנכנסה רק בגביע העולם שהתקיים במקסיקו. על סמלים של אוניברסיטאות בארה"ב, כמו קולומביה ויל, יש יותר אותיות עבריות מאשר בסמלים של אוניברסיטאות ישראליות. האוניברסיטה העברית מעניקה תארים שלמים שאינם נלמדים בעברית. הזמינו אותי לריאיון בטלוויזיה לדבר בנושא, הסכמתי ואמרו לי שתהיה לצדי עוד מישהו מ'העברית' שתדבר. אמרתי להם, אני מהעברית, היא מהאוניברסיטה. בכלל, היו אמורים לקרוא למוסד הזה מכללה – כך רצו אליעזר בן־יהודה, ז'בוטינסקי והרב קוק.
"ההיבט המדאיג השני הוא שבתי הספר מלמדים אנגלית ולא עברית. אני מקבל כל שנה בגלי צה"ל את בוגרי התיכונים, שנבחרו מכל בני גילם בארצנו לעבוד ברדיו. אני מדריך את הכתבים והקריינים כבר 40 שנה, 40 חניכים לשנה. כ־1,600 שדרנים עברו דרכי. הוספנו עוד ועוד שעות של הכנה, כי העברית אינה מוכרת להם למעשה. הם יודעים אנגלית, גם התחביר שלהם אנגלי. הם לא מכירים את בנייני הפועל.
"אין דבר כזה בעברית 'זה מרגיש'. פעם היינו אומרים 'הלכנו עם הילדים', היום דוברי עברית בארץ אומרים 'הלכתי ביחד עם הילדים' – זהו סרבול שמגיע מאנגלית, together with. אין לי בעיה עם המילה 'ווטסאפ', שהיא בכלל משחק מילים של הממציא, אבל אני מצטער שממציאים ישראלים קוראים להמצאה שלהם 'וייז' או 'דיסק און קי'. אילו היו קוראים ליישומון 'נתיבים' או 'נתיבות', הוא לא היה מצליח בעולם? סמסונג ומיצובישי אלו לא מילים באנגלית, ובכל זאת אלה מותגים מצליחים מאוד. וייז רצו שאקליט עבורם בקולי הוראות ניווט. אמרתי שאני רוצה לומר לפני כן שש מילים – 'וויי פירושו נתיב, ווייז פרושו נתיבים'. לא חזרו אליי מאז. חשבו שאני טוב לקריינות שלהם, אבל לא בעברית.
"הפתרון לדעתי לסוגיית תלמידי ישראל הוא שירים. יש שירים נפלאים שמעניקים ידע היסטורי וגם ידע לשוני. נקודה נוספת היא שלרבים מהרבנים בארץ אין כבוד ללשון הקודש. הם נוטים לזלזל באליעזר בן־יהודה למרות שאינם יודעים מהי תרומתו הגדולה לתחיית שפת הקודש".
מתקשטים בנוצות תוצרת חוץ
ולמרות כל הדאגה שאתה מביע לעברית, האם יש נקודה בהיסטוריה שבה היו כל כך הרבה דוברי עברית?
"זכינו, אנחנו מדברים עברית. זהו הישג מדהים ששום עם לא התקרב אליו. בכל יום אני מתפעל מכך שאנחנו מדברים בשפה שבה דיברו אבותינו לפני אלפיים שנה. לטפוח על השכם זה יופי, אבל צריך לעמוד על המשמר. העברית הייתה במצב טוב יותר בעשורים הראשונים לקום המדינה. זה נס עצום שאנשים הולכים ברחוב ומדברים עברית, שאנשים קוראים בתורה ומבינים מה הם אומרים. ראשי הציונות התלבטו אם זה בכלל אפשרי, וזכינו יותר ממה שהיה אפשר לחלום. הרצל בתחילת דרכו כתב שקשה לשער שיהיה אפשר לקנות כרטיס רכבת בעברית. היום, שבעה מיליון יהודים ושני מיליון ערבים קונים כרטיס רכבת בעברית. אלא מה, הרכבת לא מגיעה, אבל זה כבר לא הנושא של הכתבה הזו. החלום הוגשם, היריעה הושלמה, אבל היא נפרמת".
פעילותך כשומר החומות של העברית מגיעה מתוך תחושת סכנה שבתוך כמה דורות לא נדבר עברית, או רק לשמור אותה יותר נכונה, מבריקה ויפה?
"אני רוצה לנכש את העשבים מהחלקה. עברית היום־יום זרועה לועזית במידה לא ראויה. אני שותף לתחושתך שאנחנו חיים בתוך חלום נפלא. כל גדולינו מכל הדורות היו נותנים חצי חיים כדי לעמוד איתנו חצי יום בפקק. נעשתה פה מהפכה עצומה. עם שלם חזר לדבר בעברית בשפת היום־יום.
"בתלמוד הירושלמי, מסכת סוטה פרק ז' הלכה א', מסופר שמאתיים שנה אחרי החורבן התקיים בקיסריה כינוס של יהודים. רבי לוי בר חיתה זעק להם: יהודים, מדוע אתם אומרים קריאת שמע ביוונית, הרי זה פסוק מהתורה. רבי יוסי עונה לו: לפני מאה שנה רבי יהודה הנשיא פסק שמותר לומר קריאת שמע בכל לשון. כך אכן אומרת המשנה. נסתתמו טענותיו של רבי לוי.
"כעת ראה מה קרה, כולם אומרים קריאת שמע בעברית, לא רק בארץ אלא בכל העולם. הצלחנו, השבח לאל ולאבותינו ואמותינו שהצליחו לעלות מתהום שקשה לשער שאפשר לעלות ממנה, ואנחנו מנהלים שיחה בעברית. אבל אם הילד מתחיל לעשן בגיל צעיר, אתה לא דואג? צריך לעמוד על המשמר שלא נאבד את המתנה הגדולה הזו. השיבה לעברית קדמה לשיבה לציון. מנהיגי האומה לא מבינים זאת, ומתקשטים בנוצות תוצרת חוץ. תפקידי לעמוד על המשמר. קרה לנו נס, למה לקלקל אותו? כל אחד מאיתנו צריך להיות חייל של העברית".
מאין הגיע העכבר למחשב
שלומית עוזיאל היא עורכת תוכן ולשון, וכותבת הבלוג "הקוראת הראשונה", העוסק בשפה, בלשון עברית ובעריכה. בימים אלה יצא לאור ספרה "מוציאה לשון" (עם עובד), שמזמין את קוראיו "לפגוש את השפה העברית כפי שמעולם לא הכרתם אותה".
אז לאן פניה של העברית? והאם היא מידרדרת ומתאנגלזת?
עוזיאל: "החשש מהידרדרות העברית הוא סוג של מסורת, בכל דור ודור חייב אדם להלין שהעברית מידרדרת ומתאנגלזת, או בכל אופן מושפעת יותר מדי משפות אחרות, לפי התקופה. כבר באמצע שנות השישים, הרבה לפני נטפליקס וטיקטוק, התריע הבלשן והלשונאי יצחק אבינרי כי 'האנגלית, לא זו בלבד שהיא מטשטשת את דמות לשוננו, אלא שהיא עלולה לסכן את עצם קיומה'. כאלף שנה קודם לכן, רב סעדיה גאון התמרמר על הידרדרות השפה העברית ועל השפעת לשונות זרות ("לשונותם למדנו, ותלט עלגתם על שפר אמרינו, ולא נכון כן"). וכ־1,500 שנה לפניו, התלונן נחמיה על יהודים שנשאו להם נשים נכריות 'וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית'.
"הציטוטים האלה יוצרים תמונה קצת מוטית, כמובן. לשפה העברית יש היסטוריה סוערת, ותקופות ארוכות שבהן היא לא הייתה שפה מדוברת או לפחות לא שפת דיבור עיקרית. אבינרי, רב סעדיה גאון וגם נחמיה התבטאו במידה רבה בתקופות כאלה או בשוליהן. אבל הטענה שהשפה הולכת ומידרדרת נשמעת גם ביחס לשפות שיש להן היסטוריה רצופה ויציבה כשפות דבורות. הבלשן גיא דויטשר בספרו 'גלגולי לשון' מביא שורה ארוכה ומשעשעת של טענות כאלה ביחס לאנגלית, לצרפתית ואף ללטינית, עד לנואם והסופר הרומאי הנודע קיקרו, שטען כי הלטינית של תקופתו הגיעה למצב ירוד מאוד לעומת הלטינית של מאה שנה קודם לכן, בהשפעתן המזיקה של שפות זרות".
אבל ברור שהעברית אכן מושפעת מהאנגלית.
"כמובן. האנגלית דומיננטית בחיי רובנו, וההשפעה שלה מורגשת בדרכים רבות, גם ברורות וגם נסתרות יותר. כאשר אנחנו משתמשים במילים באנגלית כמו 'טסט' או 'טוסט', קל מאוד להבחין בזה; אבל יש גם השפעות עדינות יותר, שקשה יותר להבחין בהן. 'עכבר', למשל, היא מילה עברית למהדרין, שמופיעה במקרא, אבל המשמעות של עכבר־מחשב נוספה בעקבות המילה האנגלית mouse. החפץ הזה קיבל כמובן את השם mouse בגלל הצורה האופיינית שלו, המעוגלת עם החוט שדומה לזנב. זו מילה כל כך מוצלחת שגם בעברית וגם בשפות רבות אחרות, המילה שמציינת את בעל החיים הזה רכשה לה את המשמעות הנוספת של עכבר המחשב. התהליך הזה נקרא 'שאילת משמע'".
אז זה טוב או רע ליהודים?
"כמו שאמרו חכמי יוון וסבתא שלי, הכול במידה. העברית תמיד ספגה השפעות משפות אחרות – ארמית, פרסית, יוונית, ערבית, צרפתית – שהעשירו אותה וטמנו בה הפתעות נחמדות. כיום זו בעיקר האנגלית. אם נשים לב, השאלה מה הם מילה, ביטוי או צורה ש'כבר נכנסו' ו'לא מפריעים' ומה 'מכוער וזר לעברית' היא במידה רבה – שוב אנחנו עם המידה – שאלה של טעם.
"הביטוי גן ילדים, שמקורו ב־Kindergarten בגרמנית – זה נקרא תרגום שאילה, או תרגום בבואה – נכנס לעברית לחלוטין ומקובל על כולם. כך גם ה'עכבר' שהזכרנו. אם נסתכל לעומת זאת על 'בסופו של יום', תרגום מילולי של at the end of the day באנגלית, יש מי שהביטוי הזה צורם את אוזנם ויש מי שהוא לא מפריע להם. יש מי ש'פשוט אַל' (כגון 'אל תתערבו. פשוט אַל') נשמע להם בעברית, ויש מי שלא. מהטריים ממש, כבר שמעתי שאומרים 'האחד הזה' ('תני לי את האחד הזה'). לרובנו אני מניחה שזה יישמע מוזר, אבל ייתכן שהצורה הזאת תיקלט בסופו של דבר. כלומר, זו באמת שאלה של מידה, של זמן ושל טעם".
האקדמיה שאוהבים לשנוא
איך האקדמיה ללשון משתלבת בסוגיה הזאת של שינוי לעומת שמירה על המסורת של השפה? ממש לאחרונה התחוללה סערה מסוימת סביב ההחלטה ש'גרב' תהיה, רשמית, לא רק זכר אלא גם נקבה.
"לעניין הגרב יש לי יחס מיוחד. למעשה, ההחלטה הזאת של האקדמיה ללשון התקבלה ממש באותו זמן שבו הגיע למדפים הספר שלי, 'מוציאה לשון', שאחד מפרקיו עוסק בדיוק בעניין הזה. אני מביאה בו ציטוט מקסים של הבלשן יצחק אבינרי, שכבר הזכרנו כאן בהקשר של 'השפעתה המסוכנת' של האנגלית; בעניין הגרב, לעומת זאת, אבינרי התגלה כליברלי מאוד, וטען – כבר בשנות השישים – שיש להיענות לנטיית ליבו של הציבור ולקבל את השימוש בגרב בלשון נקבה. הוא נימק זאת בכך שיש מילים באותו משקל שהן ממין נקבה, כמו אבן ונפש, ובכך שגרב נכנסה לשימוש בתקופת העברית החדשה. כלומר, גם הקביעה שהיא שם ממין זכר היא חדשה יחסית. הפרק הזה בספר מבוסס על פוסט שכתבתי בבלוג שלי בשנת 2014. בזמנו לא האמנתי שהאקדמיה ללשון אכן תחליט על שינוי כזה, שאין לו תקדים. כל המילים בעברית שהן 'זכר ונקבה', כמו סכין ומטבע, הגיעו אלינו כך מרבדים קודמים בשפה. אבל הנה, לא זו בלבד שהתקבלה החלטה כזו, אלא שהאקדמיה ללשון השתמשה בהודעה לעיתונות בדיוק באותו ציטוט של אבינרי".
ההחלטה הזו עוררה תגובות חריפות משני הכיוונים.
"נכון. היו מי שהתרעמו על המתירנות של האקדמיה, שאישרה גרב ממין נקבה, והיו מי ששאלו 'אז למה לא קודם'. בכלל, האקדמיה ללשון איכשהו מעוררת הרבה עוינות, ומעניין לחשוב למה. יש משהו מעצבן בגוף שאומר לנו, כביכול, איך לדבר ואיך לכתוב; אבל אף שלאקדמיה יש באופן עקרוני סמכות מסוימת (בעיקר בנוגע למסמכים ממשלתיים), בפועל הסמכות הזאת היא די סמלית. אילו הציבור לא היה מתעניין בהחלטות של האקדמיה, זה לא שמישהו היה מגיע לאכוף אותן. אבל הציבור כן מתעניין: גם אנשי מקצוע, שמבחינתם אלה כלי עבודה שעוזרים להם למשל לשמור על כתיב אחיד (ספר שכתוב בו פעם 'אמיתי' ופעם 'אמתי' ייראה מרושל), וגם הציבור בכלל. בימינו, כשכולנו כותבים כל הזמן, שאלות כמו 'איך נכון לומר', ועוד יותר מזה 'ולמה', מעוררות הרבה עניין.
"אנשים תופסים את האקדמיה ללשון כגוף שמחליט ומתַקְנֵן, אבל בראש ובראשונה היא עוסקת במחקר ומנגישה אותו לציבור. בדף של האקדמיה שעוסק בנושא מסוים אנחנו מוצאים בדרך כלל דוגמאות היסטוריות, דיון ונימוקים; אם יש גם החלטה בעניין, אנחנו יכולים לאמץ אותה או להחליט לנהוג אחרת. התחושות של אנטי כלפי האקדמיה הן בכל אופן מעניינות בעיניי: אמירות כמו 'באמת חיכינו שיאשרו לנו', או 'אני ממש לא מתייחס לאקדמיה ללשון', נשמעות מאנשים ממגוון מרשים של גילים, סוגי השכלה ועיסוקים. אולי האקדמיה מציעה לנו הזדמנות נוחה להרגיש עצמאים ומרדנים בלי לעשות קעקוע או לקנות אופנוע".
לסיום, נחזור לשאלה הראשונה: לאן פניה של העברית? מה הצפי להמשך?
"את הפרק הבא בתולדות השפה העברית אנחנו כותבים בעצמנו. אם נמשיך לחיות כאן יחד ולדבר זה עם זה, העברית תתעשר, תתגמש ותתפתח. עושר של שפה נובע מהשימוש בה למגוון עיסוקים: לתפירה ולשירה, לבישול ולמדע, לטיפול בילדים ולהפלגה בים. שפה היא יצירה קבוצתית; אם נשתמש בשפתנו לכל הצרכים, ואם נכיר מגוון של טקסטים ורבדים בשפתנו, נגיע איתה למקומות טובים".
אומה מתרגשת ומרגשת
מיכל אורבך היא עורכת לשון ותיקה, ובין השאר אחראית לעברית התקנית במוסף מוצש של מקור ראשון מאז היווסדו לפני עשור. היא גם אלמנתו של השר, העיתונאי והסופר אורי אורבך ז"ל, שהיה ידוע ביכולות הלהטוט שלו בשפה העברית ובאהבתו אליה.
כיצד את רואה את מצב העברית בימינו – הולך ומידרדר, תקוע במקום, אולי משתפר?
"נוהגים לומר שהשפה חיה ומתחדשת, ושאין צורך להיכנס לחרדות מיותרות משינויים שהעם מחדש בה. אני חושבת שהמצב סביר אך בסכנת הידרדרות, והייתי מציבה את התמרור 'זהירות, מפולת'. אם תלמיד תיכון עונה לי שהוא חייב לומר ולכתוב 'אני יתקשר', אחרת ייחשב לחנון בעיני חבריו, אותי זה מדאיג. ודאי כשאנשי חינוך מתבטאים כך. השימוש באותיות אית"ן בגוף ראשון עתיד הפך לאחת מאבני הבוחן של אינטליגנציה בסיסית אצל רבים, למשל כשמדובר בהיכרויות. בקרב טהרנים בסיסיים של השפה, זו נחשבת עילה מוצדקת לפסילת המועמדות לקשר.
"אני כותבת על שיבושי מילים בדף הפייסבוק שלי, שמוקדש לעריכת לשון. בין השאר על שיבושים כמו קמחא דה־פסחא. מזמן הפריע לי שבתוכניות ריאליטי, למשל, אנשים אומרים 'זה שבּר אותי'. והנה, נפל לידי כפרי בשל דו־שיח בין שחר חסון וצדי צרפתי, בפאנל השופטים של 'הזמר במסכה'. חסון אמר 'זה שובּר אותי כל פעם מחדש', וצדי צרפתי מנסה בעדינותו להעיר שזה שובר, בבי"ת רפויה. ואז מגיע משפט המחץ, 'ואם זה ממש, אבל ממש שובּר אותי?' צדי מתרצה ומוותר לו. המשא ומתן הזה שעשע אותי".
הרבה שנים מדברים על "אינגליזציה" בהרבה תחומים, ובכל זאת רואים שהעברית מתקיימת לא רע לצד התהליך הזה. אולי כדאי לקבל זאת כעובדה מוגמרת, שבמדינה מערבית תהיה אינגליזציה לצד התפתחות השפה המקומית?
"לצערי רבים משתמשים במילים ובביטויים באנגלית כחלק מהדיבור היומיומי, וזה נראה לי פעמים רבות כהתקשטות בנוצות לא לנו, ולא יפות יותר משלנו. באשר לביטויים שעברו גיור שלא כהלכה לעברית, לפעמים מהדהד בראשי הדימוי של אותה נערה מהתמונה המפורסמת שניסתה לעצור בעמונה את השוטרים הרבים שעמדו מולה, חמושים היטב. במידה רבה מדובר בקרב אבוד. אנחנו מנסים לנכש את ה'מרגיש לי', שאינו תקני ומייאש אותי, ובכלל אמורים לכתוב 'נראה לי', 'אני מרגיש ש' וכדומה. אבל הנה דוגמה לכוחו של הציבור. הרגש מונח היום במרכז החוויה, ולהערכתי אין מנוס מלהכשיר יום אחד את דרך הדיבור הזו. אז נהיינו אומה מתרגשת ומרגשת, ו'מרגיש לי' שהמרגיש לי הוא כאן כדי להישאר – עוד ביטוי פסול בעיניי.
"בביטויים כמו 'כאן כדי להישאר' או 'אנחנו נמצאים חודשיים לתוך הסגר' חשוב לי להילחם, כי בעיניי הם מלאכותיים. גם דיבורים כמו 'פעם אחת ופעם שנייה', או 'פעם שהתחלת' במקום ברגע שהתחלת, בלתי נסבלים לטעמי. אנשים גם מסרבלים את השפה בהתאם לתחביר של השפה האנגלית, ללא כל צורך. במקום לומר, לדוגמה, 'זה הבית שגרתי בו', כמו בשיר של שלמה ארצי, אומרים 'הבית בו גרתי', 'המבחנים שאותם תעברו'. למה לנסוע ברכב עם גלגלים מרובעים כשהעברית פשוטה הרבה יותר?"
עד כמה קריטיות בעינייך טעויות נפוצות כמו "עשר שקל" או צומת בלשון נקבה?
"יש טעויות שבעיניי נסלחות יותר. קשה ואין צורך לצפות מכל אחד לדעת את כל הדיוקים ולהקפיד עליהם. ולפעמים הטעויות אפילו חינניות, במיוחד אם הדובר מודע לכך שזו טעות אבל הוא בוחר להתרווח מעט בשפה מרושלת, לפתוח כפתור. למשל, המבצע שהיה בזמנו של 4 במאה, כתבו את שמו כך, במספר, ועשו קמפיין של ילד שאומר 'אבא במאה', כי העם אומר ארבע במאה ולא ארבעה במאה. אז עוקפים את זה בכתיבת הספרה במקום במילים, וכל אחד יבחר איך לקרוא. פתרון חמוד בעיניי".
ד"ר אבשלום קור: אילו היו קוראים ליישומון וויז 'נתיבים' או 'נתיבות', הוא לא היה מצליח בעולם? סמסונג ומיצובישי אלו לא מילים באנגלית, ובכל זאת מדובר במותגים מצליחים מאוד
אבשלום קור. צילום: אריק סולטן
האם את מזהה עברית טובה יותר או יחס ראוי יותר לשפה העברית בקרב הציבור הדתי מאשר בציבור הכללי?
"אני רוצה לקוות שההשריה בספרות הקודש מגיל ינקות עושה את פעולתה ושהציבור הדתי סופג משהו מהחיבור למקורות. ברור לי שרבים יותר יודעים לקרוא בניקוד ולדייק בו, אם כי יש גם קוראי הפטרות שאינם מדייקים כמו שהיה אפשר לצפות. לפי מה ששמעתי מהורים לילדים קטנים, אז גם אצל דתיים פעמים רבות לא שמים דגש בבתי הספר על קריאה רהוטה, וחבל.
"מה שכן בולט מאוד זה עושר השפה, ההקשרים והשיבוצים שקיימים בכתיבה ספרותית של יוצרים שצמחו בעולם הדתי. תענוג לקרוא ספר שיש בו אזכורים לרעיונות עמוקים ממקורות היהדות, לעומת ספרים שכתבו מי שגדלו בחינוך חילוני ושבקושי נחשפו למקורות. בעיניי חסרים שם המעמקים והחיבור למים החיים של המקורות היהודיים, לצד ההקשרים שבאים מעולמות תוכן אחרים, וכבודם במקומו מונח.
"מדוע בקניון ממילא יש לכל החנויות שלטים בלועזית?" צילום: אופיר דוד
"אני מאזינה להקלטות של הוריי, ואבי ז"ל נהג לומר למשל את המילה 'נחוץ'. תענוג לשמוע את העברית הזו. היום השפה מתרדדת, בכל מגזר. בוחרים ב'בטח' במקום 'ודאי', ואפילו מילה כמו 'לומר' מוחלפת ב'להגיד'. לדעתי אפשר לגוון ביניהן, אבל גם בשפה קיימת אופנה, ומילים שנחשבות למיושנות נדחקות הצידה".
יש חלופה לאלטרנטיבה
מה את חושבת על תחדישי האקדמיה העברית ללשון, שרובם לא תופסים.
"אני זוכרת איך הרמנו גבה כשהאקדמיה הציעה את המילה עיצומים במקום סנקציות וכשהציעו את המילה שדרוג. אורי גיחך עליה עם רבקה מיכאלי ואהוד מנור ברדיו בשנת 95', והיום היא מילה שגורה בפי כול. מבחן הזמן יוכיח מה יישאר ומה פחות. הנה, כבר נכנסה המילה הסכת כחלופה לפודקאסט, והמילה חלופה עצמה אומצה במקום אלטרנטיבה. יש חלופה לחלופה. מה מוכיח את העניין יותר מזה?
"אני נתקלת בנושא כשאני עורכת טקסטים ופוגשת מילה לועזית שפעם הייתה מקובלת, כמו קונטרסט, ופתאום המילה הלועזית נראית ענתיקה, והמילה ניגודיות נשמעת הרבה יותר מתאימה. כך גם ניכר לעומת דרסטי והקשר לעומת קונטקסט. זה רגע משמח של ניצחון העברית על הלעז, אבל נכון שיש גם מילים חדשות שקשה יותר לקבל".
ומה דעתך על כללי הכתיב החדשים? את כותבת צוהריים, הינה, נהרייה?
"אני מודה שכללי הכתיב המתחדשים לפעמים קשים לי ולעורכי לשון אחרים. יש מי שמקבלים הכול ללא עוררין, כפי שהאקדמיה מצפה, ואולי זה הכי פשוט, אבל קשה לכתוב הרצלייה או לבטל את הבידול בין אמנות לאומנות. ועם זאת, אני מבינה מה הביא אותם להחלטה זו. כשרבים מדי הוגים מילים כמו אמנות או צהריים כאילו הן בקמץ (וחושבים שהם מקפידים על הגייה נכונה), אז מנסים לכוון אותם להגייה התקנית באמת. אגב, ראיתי שהאקדמיה הוסיפה לעצמה כותרת עברית, 'המוסד העליון ללשון העברית', וכך היא תסתום את פיות מקטרגיה על שמה הלועזי".
מה דעתך על שינויים מהותיים שהאקדמיה עושה כמו הפיכת גרב לזכר ונקבה גם יחד?
"היה לי ככה חומר לפוסט בדף (צוחקת). כתבתי, וכתבו רבים מאוהבי השפה וידעניה. פגעו לנו בהזדמנות להתנשא על אחרים, שזו אחת ההנאות. לי היה צער על אובדן הסיסמה שטבעתי בזמנו 'כי גרב הוא גבר', אז כמאמר המם הפופולרי, גיליתי שלא. וברצינות – אנשי האקדמיה אומרים שקיבלו את ההחלטות אחרי דיונים מעמיקים, ושדווקא במקרה הגרב יש לכך גם סימוכין מכתבים עתיקים, אז אקבל דעתם בהכנעה, אבל נותר החשש פן יאשרו שם יותר מדי דברים ש'העם' אומר.
"החלטה שפחות התחברתי אליה הייתה המילה 'ראשה', כי בעיניי דווקא בהשארת ה'ראש' כמשותף לכולם יש עוצמה ושוויון, אבל אני מבינה שזה נוח כשרוצים להדגיש שיש שם אישה. 'שוחחתי עם ראשת הארגון', למשל. הרי באמת אין צורך לומר גם ח"כית או מנכ"לית, כי ראשי התיבות כבר בפנים – חברת כנסת – אבל ההטיה מספרת שמדובר באישה. אבל זהו קצהו של נושא שלם וטעון מגדרית, שלפעמים מגיע לידי הגחכת הדיבור.
שלומית עוזיאל
"אגב, לפעמים כשמנסים להדגיש את עניין הנשים דווקא מצמצמים את מקומן. כשערכנו לאחרונה את הספר 'מה מברכים על גלידה?' חלק 2, שיוצא לאור בימים אלה, תהיתי אם לכתוב שהספרים עברו מאב לבן ומאם לבתה. אבל החלטנו לא לשנות כי זה היה יוצר תיאור של סיטואציה שבה רק לאבות יש השפעה על הבנים, וכאילו האמהות חינכו רק את הבנות. השארנו את 'מאב לבן', כפי שאורי כתב, כי זה ביטוי (ובהמשך סיפרנו על תרומת הנשים ללימוד התורה). גם כשכותבים שמישהי היא ממובילות החברה, בעצם מקטינים את חלקה כי היא מובילה גם גברים וגם נשים. אז ראוי לכתוב ממובילי התחום. אלה הכרעות שבכל יום".
אם אליעזר בן־יהודה היה מגיע למדינת ישראל של היום, האם לדעתך הוא היה מרוצה או מאוכזב?
"אני משערת שהיה מרוצה בסך הכול. העברית שפה חיה, מתחדשת ובועטת, אם כי אנחנו לא מספיק גאים בה. בטקס פתיחת האולימפיאדה ביפן הצעידו את מאות המשלחות לפי סדר אל"ף־בי"ת יפני עתיק. מעניין אם היו מעיזים לעשות כך אצלנו, לפי הא"ב העברי".
ירעם נתניהו. צילום: אסף שאשה
באילו דרכים אפשר לדעתך לשפר את מצבה של העברית בחברה הישראלית?
"חינוך מהגיל הרך, ולפני כן, חינוך של המחנכים. כי אם אצלם יהיו חוסר ידע וטעויות, הם ינחילו אותם הלאה. אין כמו דוגמה אישית, ומגיל צעיר. אם להזכיר שוב את אורי, הוא טען שקודם כול יש ללמד בבתי הספר קרוא וכתוב, להשקיע במיומנויות הבסיסיות האלה. זה לא דבר מובן מאליו, וזה הבסיס לכל השאר".
מיכל אורבך: אני רוצה לקוות שההשריה בספרות הקודש מגיל ינקות עושה את פעולתה אצל הציבור הדתי. תענוג לקרוא ספר שיש בו אזכורים לרעיונות עמוקים ממקורות היהדות
מיכל אורבך
בין פרויקט למיזם
ירעם נתניהו הוא צעיר הצאן. רק בן 42, וכבר תופס מקום של כבוד במרחב הציבורי נוטר העברית. הוא מעיד על עצמו שלשון היה המקצוע השנוא עליו בתיכון, והוא למד לאהוב אותו רק כשהתחיל לעבוד במשרד פרסום: "כשהייתי צריך לפתע לנסח טקסטים שאנשים רבים יראו ויקראו, הבנתי שאני לא מכיר את כללי הפיסוק והניקוד. קניתי חוברת של האקדמיה ללשון ולא הבנתי כלום. היא מאוד לא ידידותית. נרשמתי לקורס באוניברסיטה הפתוחה בלשון ותקשורת, ושם נשאבתי לתחום והמשכתי עם תואר ראשון ושני בלשון, תעודת עריכת לשון והוראת לשון.
"היה לי חלום לעבוד במט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית; א"ש) ולהיות יועץ הלשון של הטלוויזיה החינוכית. כשעבדתי בעיתון הצופה רציתי לראיין את היועץ המיתולוגי של החינוכית, נתן נחמיאס. צלצלתי אליו והוא אמר שבפנסיה יסכים להתראיין. התיידדנו והיו לנו שיחות מדי פעם, ואז הוא המליץ עלי להחליפו כשפרש. היה מכרז, וזכיתי. במשך שנים עברתי על תסריטים שצופים בהם מאות אלפי ילדים וגם מבוגרים. ככל שעבר הזמן עברתי לחזית הבמה עם ההסכת היחיד בעולם שמוקדש לשפה העברית, 'קולולושה', ואתר אינטרנט המוקדש לשפתנו, 'הלשוניאדה'.
"אני חושב שצריך להעביר את הלשון ממגדל השן למרחב הציבורי. זהו מקצוע שהוא רק לכאורה לעוס ומשעמם, ואפשר וצריך להנגיש אותו. הרבה פעמים מקצוע הלשון נתפס כ'אֱמֹר כך' ו'אל תאמר כך' אבל בעשייה הציבורית שלי ב'קולולושה' וב'לשוניאדה' אני כמעט לא עוסק בדברים האלה. יש בעברית דברים מגניבים שלא קשורים לדווקנות ודקדוקי הגייה. יש יופי בשורשים, תופעות מרתקות, עושר ואוצרות. ב'קולולושה' יש כשלושים פרקים, כמעט אין בהם כאלה שעוסקים בתקינות. יש למשל פרק שעוסק בשאלה כיצד אפשר לדעת אם אדם דובר אמת או לא, רק לפי העברית שלו. איך מחליטים לתרגם אנגלית מסרטים, אתגרים בתרגום סימולטני. העברית היא החיים שלנו, הרבה יותר שימושית מביולוגיה ומתמטיקה. איך להתנסח ואיך לפסק זה עניין אחד, אבל לפני כן יש כל כך הרבה דברים מעניינים. זה לא משהו ארכאי. נכון שבמערכת החינוך יש הרבה מקום לתיקוני לשון, למרות שגם שם יש שינוי מבורך בשנים האחרונות".
מהו מצב השפה כיום לעומת הדור הקודם?
"יש כאלה שאומרים שהעברית מידרדרת. אני לא חושב כך, כל שפה חיה משתנה עם הזמן. אין לי ספק שלעומת לשון המקרא, לשון חכמים נחשבה בזמנו להידרדרות, והיום לשון חכמים היא לשון מופת. אני מתנסח יותר במונחי התפתחות ושינוי. שפה שלא משתנה, מתה. הנוער היום פחות קורא ספרים, אז אוצר המילים שלו קטן יותר. הם לא יודעים להתנסח ולהתבטא מספיק טוב בעברית. יש פה בעיה שהיא לא בזכוכית המגדלת הקטנה של מקצוע הלשון, אלא מערכתית. אי יכולת להתנסח בחיבור זו בעיה הרבה יותר עמוקה".
אולי זה המצב בכל העולם, ולא ייחודי לישראל.
"אני לא יודע מה קורה בעולם, אך מניח שזה נכון והבעיה לא קיימת רק בעברית. אבל אני בטוח שיש מדינות שהחליטו שמדובר בעניין חשוב ועושות מיזמים של עידוד קריאה למשל. בארץ אני לא כל כך רואה את זה. לא סתם הכניסו לפסיכומטרי מבחן בחיבור, סטודנטים הגיעו לאוניברסיטה ולא ידעו להתנסח. יש לי חלום, להכשיר גננות שיהיו מעולות בעושר העברית שלהן. אצל רבות מהן הכול זה 'ללבוש' ו'לעשות', אין אוצר מילים".
ונניח שהכול זה 'ללבוש' ו'לעשות', אז מה?
"אני לא מרגיש מאוים. העברית שולטת. יש שלטים בלועזית בחנויות ואני נגד, אבל זה לא קורה רק בישראל. יש כפר גלובלי. הכול שאלה של מינון. כל שפה חיה מושפעת מהשפות שסביבה. יש מי שיגיד שהגזמנו, אבל בן־יהודה היה שמח לו היה מגיע לכאן היום. הוא התעקש שבנו ידבר עברית, והיום כמעט כל ילד בישראל מדבר בעברית. אנחנו מדברים בשורשים מקראיים. יש פה ניצחון גדול של השפה העברית. הכוס מלאה.
"אני מתחבר לאבשלום קור בחלק מהדברים – בשביל מה להשתמש במילים לועזיות, זה הופך אותך לחכם יותר? אבל בחלק מהדברים לא. אני למשל מקבל את החלוקה בין פרויקט למיזם. פרויקט נשמע יותר גדול. אבל יש מילים שיש להן תחליף מושלם בעברית, לפעמים כזה שאפילו מבטא יותר טוב את מה שאתה רוצה לומר. בואו נשתמש בהן".
