שומרי השפה: פני העברית לאן?

יום אחד, לפני כמה שבועות, חזרו מהדורות החדשות, שעה אחרי שעה, על ידיעה שולית לכאורה. האקדמיה ללשון העברית, מסרו הקריינים בטון השמור לאירועים ביטחוניים חשובים, החליטה בישיבתה האחרונה שמכאן ואילך יהיה מותר להתייחס לגרביים גם בלשון נקבה. זאת בניגוד לכללים הקודמים, ששייכו את המילה גרב ללשון זכר, בעוד הציבור מצביע בגרביים ומדבר על "שתי גרביים" ועל "גרביים יפות".

אקדמיה שקשובה לציבור ולא ספונה במגדל השן זה כבר חידוש מרענן, ומה שלא פחות מעניין הייתה העובדה שהידיעה הזו החזיקה מעמד תקשורתי לפרק זמן מכובד, בין יממה לשתיים. תוכניות המלל ברדיו ובטלוויזיה הקדישו לה זמני שידור לא מבוטלים, בניסיון להסביר את פשר השינוי הדרמטי. גם העיתונות הכתובה הקדישה לנושא תשומת לב, ואפילו חזרה לחידושים נוספים שהאקדמיה הטביעה בחיינו – כמו קלטת במקום קסטה, מרכול במקום סופרמרקט ועוד.

אקדמיות ללשון קיימות גם במדינות אחרות – בצרפת, למשל, פועלת אקדמיה קשוחה במיוחד – אך נדמה שלישראלים יש יחס מיוחד לאקדמיה שלהם, וגם חיבה מיוחדת לרצון למצוא מקבילות עבריות למילים לועזיות. זה נכון עוד מימי המערכון המפורסם של "הגשש החיוור", על ההוא שהתעניין איך קוראים בעברית לצ'ופצ'יק של הקומקום. ההתעניינות בחוקי הלשון ובתקנות האקדמיה מקיפה לא מעט ישראלים מן השורה, אפילו בני הדור הצעיר, ולא רק מומחי לשון.

300 אלף עוקבים

לדברי רונית גדיש, המזכירה המדעית של האקדמיה, שאחראית בין השאר גם לקשר עם הציבור, האקדמיה מקבלת יותר מאלף שאלות בחודש מן הציבור. לחשבון הפייסבוק שלה יש לא פחות מ־300 אלף (!) עוקבים, רבים מהם צעירים. אפשר להשוות זאת להתעניינות הישראלית הייחודית במצבו של מפלס הכינרת. כעם שחזר לארצו וחידש את שפתו אחרי כמעט אלפיים שנה שהיה מנותק משתיהן, יש לנו כנראה יחס מיוחד לכל מה שקורה איתן.

זה לא אומר שאנחנו מפנימים כל חידוש שהאקדמיה יוצרת: בשעה שמרכול וקלטת התאזרחו בשפה, חידושים כמו נמנמת במקום פיג'מה, או שח־רחוק במקום טלפון, לא נקלטו. פרופ' יוסי עופר, מבכירי האקדמיה ומי שעומד גם בראש ועדת המינוח שלה, אומר שעד היום לא הצליח לפענח מהו המנגנון שגורם למילה אחת להיקלט בשפה, ולאחרת להידחות. גדיש סבורה שהיא דווקא מבינה: "מילה נקלטת אם יש לה 'סוכני שיווק', אם יש מישהו שיש לו עניין להטמיע אותה. למשל, כשקבענו שהמילה העברית לספין תהיה סחריר, זו מילה שהתקשורת מאוד מתעניינת בה ולכן השתמשה בה הרבה, ואנשים נעשו מודעים לה. אבל כשקבענו את השם 'מהלום' לשוקר החשמלי, לא היה מי שיקדם את זה".

לפעמים האקדמיה גם מחליטה שלא להתערב, ולקבוע שמילה מסוימת תישאר בזהותה הלועזית. כך, למשל, הוחלט שלא ליצור חלופה עברית למונח די־אן־איי, מעצם היותו אוניברסלי לחלוטין. הדוגמה המפורסמת ביותר של השארת מילה לועזית על כנה היא כמובן המילה אקדמיה עצמה, שמשמשת תמיד מושא לביקורת כנגד האקדמיה ללשון, שמטיפה לכולם לאמץ מילים עבריות אבל לא מצליחה לקבוע מילה כזו לעצמה. עופר מזכיר בהקשר זה את אליעזר בן־יהודה בכבודו ובעצמו, שהיה שותף לדיונים על הקמת האוניברסיטה העברית, והתפטר מהוועד המייסד לאחר שלא קיבלו את עמדתו לקרוא לאוניברסיטה בשם העברי "מכללה". התיקון הגיע רק כאשר שר החינוך אמנון רובינשטיין יזם את טיפוחה ופיתוחה של רשת המכללות בישראל.

המינוח העברי לאקדמיה ללשון אכן הפך לנושא רגיש, וגדיש מוכנה להודות, אחרי לחץ מסוים, ש"זה לא חכם במיוחד שאין לנו שם עברי. אנחנו משלמים על זה מחיר. מצד שני גם לא נכון לאמץ כל מיני תפלצות לשוניות שהציעו לנו, כמו מֶחְכָּמָה או תרביץ". אגב, אי־הנחת משמה הלועזי של האקדמיה בא לידי ביטוי כבר מימיה הראשונים.

הנשיא יצחק בן־צבי וראש הממשלה בן־גוריון קבלו על כך, ואף הציעו חלופות משלהם. בן־גוריון הציע תחכמון, ובן־צבי – תחכמונה. משלא הגיעו להסכמה, הוחלט להקים את האקדמיה תחת שמה הלועזי, ולקבוע בחוק ש"שמה ייקבע על ידה". השם הזמני הפך לקבוע.

תפקיד לכל החיים

סיפור תחייתה של השפה העברית הוא חלק בלתי נפרד מהמפעל הציוני. למעשה, תחיית השפה קדמה אפילו לתקומת הבית הלאומי עצמו. אליעזר בן־יהודה, ההרצל של השפה העברית, לא היה הראשון שעסק בכך, אבל הוא התייחד לא רק במאמץ שלו לחבר מילון שיכיל את כל המילים הקיימות בשפה (בתקופתו היו כ־25 אלף מילים עבריות; היום ההערכה היא שישנן כ־40 אלף) ולהמציא מילים חדשות למושגים שאין להם מונח עברי – אלא בעיקר בהחלטה הנחושה, שאותה כפה כידוע באכזריות לא מעטה על בני משפחתו, לדבר אך ורק בעברית. יחד עם איש החינוך דוד ילין, הקים בן־יהודה ב־1890 גם את "ועד הלשון העברית", ששם לו למטרה לדאוג באופן מאורגן וממוסד לצרכי השפה: הן ביצירת מילים חדשות וכללי דקדוק וכתיב שנדרשו לשפה שלא דוברה ולא נכתבה כשפת יום־יום משך קרוב לאלפיים שנה, והן במאבק על עצם הדיבור בשפה.

ועד הלשון, כמו כל ארגון לאומי בימים שלפני המדינה, היה גוף וולונטרי. לא הייתה לו סמכות חוקית לאכוף את כלליו. אחרי קום המדינה הוחלף ועד הלשון ב"אקדמיה ללשון"; החוק המסדיר את הקמתה נחקק כבר ב־1953, ושנתיים אחר כך היא הוקמה בפועל. באקדמיה בראשיתה היו חברים מיטב חוקרי ואנשי הלשון של אותם ימים, רובם ככולם אנשים שלא נולדו בארץ ועברית לא הייתה שפת אימם אלא שפה שאימצו בבגרותם. נשיאות האקדמיה, תפקיד יוקרתי מאוד בעולמה של השפה, הוא תפקיד שאדם מקבל לכל חייו, אם רק ירצה בכך ולא יפרוש. וכך, במשך כשבעים שנות פעילותה היו לאקדמיה ארבעה נשיאים בסך הכול: הפרופסורים נפתלי הרץ טור־סיני, זאב בן־חיים, יהושע בלאו, ומשה בר־אשר, המכהן מאז 1993 ועד היום.

בחוק האקדמיה הוגדרו למוסד החדש שני תפקידים מרכזיים: לחקור את אוצר הלשון העברית ואת המבנה שלה, ו"לכוון את דרכי התפתחותה". את התפקיד הראשון ממלאת האקדמיה בעיקר באמצעות מפעל "המילון ההיסטורי". זהו מפעל הדגל המחקרי שלה, ובעצם של כל עולם חקר השפה העברית. הוא נועד לחקור את המקורות ההיסטוריים של כל המילים הקיימות בעברית.

"במפעל הזה אנחנו מנתחים ומעבדים טקסטים מכל תקופות הלשון העברית, ודנים במקורותיהם הלשוניים", מסביר עופר. בהתחלה העדיפה האקדמיה לעסוק בכל הטקסטים העבריים המרכזיים שאחרי התנ"ך, מתוך הנחה שלתנ"ך עצמו יש כבר לא מעט קונקורדנציות וספרי מחקר, אבל עם השנים חזרו לעסוק גם בתנ"ך.

הביקורת המרכזית על האקדמיה בהקשר הזה היא עצם ההתמקדות בחקר הטקסטים, ולא בחקר המילים. כלומר, מפעל המילון ההיסטורי מעניק לנו את כל המופעים וההיקרויות של מילה מסוימת במקורות, אך לא מעבר לכך. הלשונאי ד"ר רוביק רוזנטל סבור ש"מה שדרוש מאוד לשפה העברית זה מילון אטימולוגי, שייתן לנו את כל המקורות של המילים, מילה אחר מילה. אני מקבל המון שאלות בתחום הזה. אנשים רוצים לדעת מאיפה באה מילה מסוימת, מאיזה שורש עברי היא באה או לחילופין מאיזו שפה זרה היא נכנסה אלינו. בשעתו הייתה עבודה מרתקת של ארנסט קליין, ניצול שואה שאחרי שיצא מהתופת ישב במשך ארבעים שנה וכתב מילון אטימולוגי לשפה האנגלית, ועוד עשר שנים כתב מילון אטימולוגי לעברית. אבל העבודה הזו צריכה רענון. האקדמיה מתמקדת בשורשים הטקסטואליים של המילים השונות במקורות השפה העברית, כלומר איפה במקורותינו ניתן למצוא מילה מסוימת, והחל מאיזו תקופה. אבל הציבור רוצה בעיקר ידע בסיסי של מקור. הוא לא צריך בשביל זה טקסטים, וגם לא רק מקורות עבריים".

עופר אומר בעניין זה ש"אכן עלה אצלנו גם רעיון לכתוב במסגרת המילון ערכים מילוליים לפי סדר אלפביתי, אבל בינתיים נעשה רק חלק קטן מהעבודה הזו. מה שכן, הטכנולוגיה מאפשרת לנו היום לתת למתעניין את הטקסטים העבריים הראשוניים שבהם מופיעה כל מילה שהוא מחפש".

המחלוקת על השוט הקולנועי

התפקיד השני, והמוכר יותר, של האקדמיה, הוא "הכוונת השפה". במסגרת התפקיד הזה האקדמיה לא רק יוצרת מילים חדשות, אלא גם קובעת כללי דקדוק, תחביר וכתיב, ואלה מחוללים כצפוי לא מעט ויכוחים. כך למשל החליטה האקדמיה כבר לפני שנים רבות לאפשר לשני סוגי הכתיב, המלא והחסר, לחיות זה בצד זה: הכתיב המלא ישמש בכתיבה ללא ניקוד (למעט יוצאי דופן שונים המפורשים בכללי האקדמיה), ובכתיבה עם ניקוד ייכתב בחסר. כך, למשל, "חיבור" בכתיב מלא ללא ניקוד, ו"חִבּוּר" עם ניקוד, למשל בכתיבת שירה. ההחלטה הזו ביטאה למעשה הסכמה של האקדמיה לאבחנה שנוצרה ממילא בציבור הרחב, ובכל זאת היו רבים שהתנגדו לה. עד היום ישנם עורכים לשוניים שנוטים לכתוב גם מילים ללא ניקוד בכתיב חסר.

את התפקיד הרגיש של עיצוב מילים חדשות לשפה המתעוררת לתחייה, לקחה האקדמיה ברצינות רבה ויצרה עבורו מבנה מורכב ומסובך של קבלת החלטות. גדיש מסבירה שישנם שני סוגי מילים הזקוקות לחידוש: מילים הקשורות לתחום מקצועי מסוים, במיוחד כזה שלא היה קיים כלל בעת העתיקה, כמו עולמות הטכנולוגיה והתקשורת למיניהם, ומילים הנצרכות לשימוש כללי. עבור התחומים המקצועיים הקימה האקדמיה ועדות מקצועיות, שחברים בהן לא רק אנשי לשון אלא גם אנשי המקצוע המדובר. הן דנות בצרכים ומעלות הצעות. לאחר שגיבשו המלצות, הן מוגשות ל"ועדת המינוחים" של האקדמיה, שתפקידה לבדוק כי ההמלצות אכן עולות בקנה אחד עם כללי השפה ועם ההיגיון הציבורי, והיא שקובעת את ההחלטה הסופית. בחלק מהמקרים, בעיקר כשמדובר במילים שעתידות לזכות לשימוש רחב או שיש לגביהן מחלוקת משמעותית, יועברו ההחלטות למליאת האקדמיה, והיא שתקבל את ההחלטה הסופית.

גדיש מזכירה דוגמה מעניינת לוויכוח שהסעיר את הוועדה הרלוונטית: "אם תיכנס למילון תקשורת ההמונים שלנו, תראה שם 20־30 מונחים עבריים למונח הלועזי 'שוט', בקולנוע ובטלוויזיה. היה אצלנו ויכוח גדול האם לאמץ את המילה 'שוט', שהיא כל כך בסיסית במקצוע, או להתאמץ ולתת חלופות לכל אחד השימושים שלה. בסופו של דבר בחרנו בדרך היותר קשה, בין השאר בגלל שבעברית המונח שוט משמש כמובן למשהו אחר לגמרי".

יעדן העיקרי של ועדות המקצוע הוא לחבר בסופו של דבר מילונים מלאים, מקיפים ככל האפשר, לתחום שבו הן עוסקות. במשך השנים נכתבו מאות מילונים כאלה, שאותם ניתן למצוא באתר האקדמיה. כרגע, אומרת גדיש, יושבות באקדמיה תשע ועדות מקצועיות כדי לחבר מילונים מסודרים בתחומן: בריאות הציבור, מדע המדינה, מגדר ומיניות, שיווק ופרסום, זואולוגיה ועוד. רוב הוועדות מסיימות את פעילותן כשהן מסיימות לכתוב את המילון התחומי שלהן. לאחר שהמלאכה הסתיימה, וכל עוד לא נוצר צורך חדש בהרחבת התחום במאות מילים חדשות, המילים הבודדות שיידרשו במהלך הזמן יטופלו במסגרות הכלליות של האקדמיה. עם זאת, ישנן ועדות מקצועיות שעובדות במשך שנים רבות ולמעשה מתפקדות כוועדות קבע, מתוך הנחה שהתחום שבו הן עוסקות הוא כמעט בלתי נדלה. תחום כזה הוא ועדת הזואולוגיה. גדיש: "אנחנו אמנם רוצים לקרוא בשמות עבריים רק לבעלי החיים והצמחים הנמצאים בארץ ישראל. אבל עדיין מדובר בכמות כמעט אינסופית של מינים, ולכן נראה לי שזו תהיה ועדת קבע".

במקרה של מילים שנועדו לשימוש כללי, כמו הגרביים שבהן פתחנו, הוועדה שתדון בהן היא "הוועדה למילים לשימוש כללי", ואת ההחלטה הסופית תקבל שוב מליאת האקדמיה. אגב, באופן היסטורי, עוד מימי הקמת האקדמיה בשנות החמישים של המאה הקודמת, העבודה במליאה ובוועדות היא בהתנדבות מלאה, והחברים לא מקבלים אפילו הוצאות נסיעה. עצם השותפות במפעל נחשבת כנראה לעניין חשוב ומכובד, שאנשים מוכנים להשתתף בו גם ללא תמורה.

האקדמיה רגישה במיוחד להרכב המליאה. בוועדות השונות יש פתיחות להשתתפותם של מומחי לשון שאינם חברי אקדמיה. לעומת זאת, כדי להיות חבר במליאת האקדמיה צריך המועמד לזכות ברוב מיוחס של שני שלישים. כך, למשל, צמד מומחי הלשון היותר פופולריים בישראל, ד"ר אבשלום קור וד"ר רוביק רוזנטל, השתתפו ומשתתפים בוועדת המינוחים לשימוש כללי של האקדמיה, אבל לא כיהנו מעולם כחברי מליאת האקדמיה.

"אין לי שום בעיה עם חברותי או אי־חברותי במוסדות האקדמיה", אומר לנו רוזנטל. "ממילא אני מלא עבודה, ומרגיש מספיק משפיע על השפה גם בלי החברות הזו. במשך שנים שמעתי שמועות על הסתייגות של האקדמיה מכתיבתי הפופולרית מדי בענייני השפה, וגם על ביקורתי לגבי הטיפול הנוקשה מדי שלהם בחלק מענייני השפה. לפני 12 שנים צלצל אלי פרופ' בר־אשר, נשיא האקדמיה, ואמר שהוא דווקא רואה את פעילותי בחיוב גדול, ואף הציע לי להיות חבר בוועדה למילים לשימוש כללי, תפקיד שאותו אני ממלא עד היום. במשך השנים גם יזמתי הוצאת מילון של האקדמיה למונחי תקשורת ושידור, והאקדמיה נענתה. אני ריכזתי את הפרויקט הזה, יחד עם פרופ' רפי ניר המנוח. מצד שני, אין לי שום בעיה שהחברים לא קיבלו את ההצעה לשתף אותי במליאת האקדמיה. זה לא מפריע לשיתוף הפעולה שלי בנושאים האחרים".

מהתנ"ך לפלמ"ח

את הביקורת העקרונית והגורפת ביותר על האקדמיה משמיע מזה שנים רבות פרופ' גלעד צוקרמן מאוניברסיטת אדלייד שבאוסטרליה. צוקרמן, בלשן ישראלי המתגאה בהיותו דובר של 13 שפות וביכולתו לקרוא 30 שפות, מערער על הנחות היסוד שעליהן מבוססת פעילות האקדמיה. ראשית, הוא מתנגד עקרונית לרעיון של "הכוונת שפה".

לדבריו, "שפה זקוקה להכוונה רק בשלבים הראשוניים שלה. היום באוסטרליה, למשל, אני מסייע לקבוצות שונות של ילידים להחיות את שפתן. ברור שבשלבים כאלה השפה זקוקה למוסד שיעצב עבורה את כללי הדקדוק והתחביר, ויגדיר מילים חדשות למונחים שלא נמצאים בשפה. אבל מרגע שהשפה כבר חיה, אין שום מקום למוסד שינסה לכוון אותה. באופן עקרוני, כל אדם שהעברית היא שפת האם שלו יודע לדבר אותה טוב יותר מכל מומחה, ואין שום הצדקה לכך שהמומחה יתיימר ללמד את היליד איך לדבר את שפתו".

מעבר לטענה העקרונית הזו, יש לצוקרמן טענה הנוגעת ספציפית גם לעברית החדשה: "מה שאנחנו קוראים היום בשם 'עברית', היא למעשה 'ישראלית'. זו שפה שנוצרה מחיבור בין העברית העתיקה ובין כללי הדקדוק והמוזיקה של שפת היידיש, שעל ברכיה גדלו כל מחדשי השפה, ובוודאי בן־יהודה. כשאתה שומע את צליל ההגייה של השפה שמדברים הישראלים, אתה בעצם שומע את המצלול של היידיש. גם כללי הדקדוק מושפעים במידה רבה מן היידיש, ולכן אין הצדקה לבוא בטענות לישראלים שאומרים שתי ספרים או עשר שקל. הם פשוט מתרגמים את האופן שבו היידיש מתייחסת לשפה. והם עושים את זה משום שבאופן טבעי הם הרבה יותר נאמנים לאופי ההיברידי של הישראלית, מאשר המומחים שמנסים לכפות עליה את כללי הדקדוק של העברית העתיקה. יש כאן גרסה לשונית של היומרה הישראלית הכללית לקפוץ ישירות מהתנ"ך אל הפלמ"ח. זה לא ייתכן. בדרך, בין התנ"ך והפלמ"ח, חיינו כמעט אלפיים שנה ללא עברית כשפה חיה, ולא ייתכן שמה שעברנו, גם מבחינה לשונית, לא ישפיע עלינו. צריך לקבל את זה ולא לנסות לאכוף על דוברי הישראלית מילים וכללי דקדוק שלא מתאימים לה". רונית גדיש: מילה נקלטת אם יש לה 'סוכני שיווק'. למשל, כשקבענו שהמילה העברית לספין תהיה סחריר, זו מילה שהתקשורת מאוד מתעניינת בה ולכן השתמשה בה הרבה. אבל כשקבענו את השם 'מהלום' לשוקר החשמלי, לא היה מי שיקדם את זה.

רונית גדיש: מילה נקלטת אם יש לה 'סוכני שיווק'. למשל, כשקבענו שהמילה העברית לספין תהיה סחריר, זו מילה שהתקשורת מאוד מתעניינת בה ולכן השתמשה בה הרבה. אבל כשקבענו את השם 'מהלום' לשוקר החשמלי, לא היה מי שיקדם את זה

האקדמיה מצידה דוחה מכול וכול את הטענות של צוקרמן. "אני חושב שהציבור דווקא רוצה כללים לשימוש בשפה", אומר עופר. "בוודאי שהאנשים שעוסקים ברמה מקצועית בשפה, כמו קרייני חדשות, רוצים בכך. זה כמו שמותר באופן עקרוני לרכוש מוצר שלא קיבל אישור של מכון התקנים, אבל בכל זאת עדיף לרכוש מוצר כזה. יחד עם זה, אני מסכים שהשפה מתפתחת בעיקר בשטח, ולכן מוטל עלינו להיות קשובים למה שקורה בשטח".

הערעור הגורף של צוקרמן, ואולי בעיקר הסגנון הפרובוקטיבי שלו, גרמו לתגובת נגד חריפה מצד האקדמיה, כפי שהוא עצמו מנסח זאת: "אני יודע שיש הוראה מפורשת שהאקדמיה נתנה לכל מוסדות השפה בישראל, שלא להזמין אותי לשום אירוע שקשור בשפה. היו פעמים שהוזמנתי לאירועים מסוימים, ובהמשך קיבלתי התנצלות בסגנון 'אנחנו מצטערים, אבל לא נוכל לאשר את השתתפותך. היו עלינו הרבה לחצים'. ברור לי מה מקורם של הלחצים האלה".

אלא שלא רק באקדמיה דוחים את עמדותיו של צוקרמן. גם לשונאי עממי יותר כמו רוזנטל חולק לחלוטין על צוקרמן, ובחלק מטענותיו הוא רואה אפילו שרלטנות לשמה: "בן־יהודה, שבעיניי היה גאון וגם סוג של נביא, הבין ששפה שכמעט אף אחד לא דיבר אותה באופן שוטף במשך מאות שנים, זקוקה למוסד מכוון. בעצם, כל שפה זקוקה למוסד מכוון. גם השפה האנגלית, שאין לה מוסד רשמי מכוון, זקוקה לאנשים או מוסדות שצצים מדי פעם ומציעים תשובות לשאלות שמעסיקות את הציבור. לפולנית ולצרפתית, שהן שפות הרבה יותר ותיקות מהעברית המתחדשת, יש אקדמיות לשון מאוד חזקות ודעתניות. בוודאי שפה שהחייאתה עדיין חדשה כמו העברית, זקוקה למוסד כזה.

"הטענה השנייה של צוקרמן, שאנחנו מדברים ישראלית ולא עברית, היא בכלל איומה ונוראה. אנחנו משתמשים חד־משמעית בדקדוק עברי. כל שבעת הבניינים העיקריים בעברית של ימינו בנויים על העברית הקלאסית. הוא עצמו כבר נסוג בכתיבתו מהרעיון של השפעת היידיש על העברית, כי אין לו דרך להוכיח את זה. גם הטענה שלא במקרה כל הישראלים מתבלבלים בין הזכר והנקבה במספרים פשוט לא נכונה. מחקרים מעלים שקרוב לשני שליש סופרים נכון".

גם רוזנטל מסכים שיש לאקדמיה, או לפחות הייתה לה, נטייה מוגזמת לכוון את השפה גם כשהדבר לא היה נחוץ או אפשרי: "אין סיבה לגרום לאדם שאומר מזרון במקום מזרן להרגיש שהוא דובר עברית שגויה, או שהביטוי 'שני שליש' הוא ביטוי לא תקני. צריך להבחין בין כללי יסוד ופרדיגמות עקרוניות, ובין הנחיות ספציפיות שעתידות ממילא להשתנות בהתאם לטעם הציבור".

ועם זאת, אומר רוזנטל, "בעשור האחרון יש שינוי בעמדת האקדמיה. היא הרבה יותר מוכנה ללכת עם הציבור; לקבל דברים שהשתרשו בציבור גם אם אין להם לכאורה בסיס מקצועי, ובלבד שאינם סותרים את כללי הדקדוק. הם אפילו משתפים את הציבור בהכרעה על מילים חדשות, במיוחד אלה המיועדות לשימוש כללי. גם הקשר של האקדמיה עם הציבור השתפר מאוד. הם יודעים לנצל את עולם הרשת כדי ליצור קשר ישיר עם הציבור. האתר מאוד מפותח וידידותי, ובדף הפייסבוק אתה יכול למצוא עיסוק בעברית שהוא חינני ועממי, ועם זה למדני וגדוש ידע".

התגנבות יחידים

תפקיד אחד, מתבקש לכאורה, האקדמיה מסרבת לקחת על עצמה: לשמש מוכיח בשער ביחס לאינגליזמים שהשתלטו על השפה. אין הכוונה למילים אנגליות, או לועזיות בכלל, שחדרו לשפה, כמו סופרמרקט, אלא לכך שיותר ויותר חנויות וחברות בוחרות לעצמן במכוון שמות לועזיים. לפעמים, גם הלוגואים מכילים רק אותיות לועזיות.

"הייתה פעם אחת שנאבקנו על עצם השימוש בשפה, וזה כשבאוניברסיטאות עלה רעיון להתחיל ללמד יותר ויותר קורסים באנגלית, כדי למשוך תלמידים מחו"ל שיעשירו את הקופה המידלדלת", אומרת גדיש. "אנחנו חשבנו שזו כבר הגזמה גדולה, ונלחמנו בהחלטה. לעומת זאת בחנויות לא נאבקנו, ובוודאי שלא ב'התגנבות יחידים' של מילים לועזיות לתוך השימוש היומיומי בשפה. האמת היא שאני באופן אישי גם לא כל כך מודאגת מהעניין הזה. זה לרוב נועד לצרכי גירוי שיווקי, לא מעבר לזה.

"אני למשל לקוחה של בנק לאומי, שלאחרונה מפרסם הטבות ללקוחות תחת הכותרת המרגיזה 'גודיז'. מצד שני, התכתובת היומיומית שלי עם הבנק תהיה תמיד בעברית מלאה. כשאני רואה את מבול ההתעניינות במה שאנחנו עושים, אני לא מרגישה צורך לחשוש למעמדה של השפה. לשמחתי אנשים מאוד אוהבים את השפה ומתעניינים בה. צריך גם להודות שאם אנשים לא ירצו להשתמש בשפה, לא נוכל לעשות הרבה מול זה. בסופו של דבר, זה תלוי בציבור".