עוד בטרם הצצת בדף הראשון, ספר הביכורים של ד"ר רבקי רוזנר, בת למשפחה אינטלקטואלית ירושלמית ידועה, מעורר סקרנות. אבל לא מטעמים רכילותיים, אלא משום שזוהי עדות אישית חשובה בתוך דיון מעורר אמוציות, שנכתבו עליו מאמרים תורניים, מחקרים הלכתיים וכתבות עיתונאיות. כעת מגיע "בבת אחת", ספר הפרוזה הראשון שפורס סיפור התאהבות של אישה דתייה צעירה באישה אחרת, באופן כמעט אוטוביוגרפי, או לפחות מקביל למציאות חייה של המחברת.
גיבורת הסיפור היא נעמי, בת 30 וקצת, חיה ב"ביצה הירושלמית" בשכונת קטמון, והיא בעיקר מחפשת אהבה. כל העיסוקים האחרים – העבודה, החיים החברתיים העשירים, הכדורסל שהיא משחקת – אף שהם ממלאים אותה בעניין, הם בגדר לוואי למשימה הדחופה, שהיא להקים בית. היא יוצאת לדייטים ולטיולים, אוכלת ארוחות שבת משותפות ומתחזקת קשר חלקי עם בחור מהשכונה, ביחסים שלא ברור לאן הם הולכים אבל הם ממלאים את החלל במידה מסוימת. היא לא יודעת להחליט אם היא אוהבת אותו או לא, אבל היא יודעת איך היא רוצה לאהוב, גם אם זה עדיין לא קרה לה. במובן הזה, זהו קודם כול סיפור על רווקות מאוחרת, שכתוב באופן ישיר מאוד, בלתי אמצעי וגלוי לב, ואף נועז באופן מפתיע.
לצד התעוזה הבוגרת־לכאורה בתחום המיני, נרשמת איזו ילדותיות גימנזיסטית בשיקוף התפיסות, הערכים ושכבות התודעה של הדמויות הצעירות שמאכלסות את העולם החברתי של נעמי. כך בדייט עם יפתח, הבחור שמחזר אחריה, הם מנהלים "שיחת נפש" ומדברים במשפטים כמו "היצר והשכל שמושכים כל אחד לכיוון אחר, והיצר יותר חזק ומנצח", או "אתה לא באמת רוצה להתגבר, אתה מספר לעצמך שכן" – שיח שנשמע לקוח מפעולה בבני עקיבא בגיל 17, ולא מעומק ליבם של אנשים בני שלושים ומעלה. דומה לזה מפגש של נעמי וחברותיה במעיין עם משפחה חרד"לית שלא רוצה לקבל מהן את הפינג'אן שהציעו בנדיבות, והן מתווכחות האם "זכותם לא לרצות לקבל ממך" או "למה הם חושבים שאני פחות דתייה מהם". דיאלוגים שכמעט הרגיזו אותי בפשטנות שלהם.
לצד זאת, מדויקים במיוחד רגעים שמתארים את יחסיהם של אנשים בוגרים שטרם נישאו, עם הוריהם. זהו תחום שלטעמי טרם נחקר ונכתב עליו מספיק, מכיוון שמעבר לכאב האישי, רווקים ורווקות נושאים איתם לכל מקום גם את צער הוריהם. זו ידיעה ברורה וסמיכה כמו ענן מעל הראש, גם כשיש אהבה ותמיכה מהבית. רוזנר מתארת את הדינמיקה הזו בפשטות ובישירות כשהגיבורה שלה מתחמקת מלהתקשר הביתה, רק כדי לא לשמוע את השאלה "מה חדש", ולאכזב בתשובה "הכול רגיל".
ללא סימני קריאה
נעמי מתחילה את הסיפור כרווקה מחפשת שידוך, שגדלה בחינוך הדתי וכל המרחב החברתי שלה דומה לה. עד שבטיול עם חברות היא פוגשת את סלע, רווקה דתייה כמותה, ומתעוררים בה רגשות כמוסים של משיכה וסקרנות כלפיה. נעמי מתווכחת עם הרגשות הללו, מכחישה אותם, משתהה בהם, נעלמת ומתגלה. לעומתה סלע טבעית ומשוחררת, ולא מענה את עצמה על הבחירה שלה. היא זו שמדרבנת את נעמי לרומן ביניהן, באופן שמעורר מעט אי־נוחות. בכל פעם שעולה בנעמי התנגדות, סלע ממהרת להדוף אותה ולשכנע אותה שהיא רוצה, מה שפחות מאפשר לנעמי – ולקורא באמצעותה – להציף את ההתנגדויות, הפחדים והדעות הקדומות, וגם להתעמת איתן באוויר הפתוח.
התחושה היא שנעמי מובלת לתוך הרומן הזה, אבל עד מהרה היא מגלה יותר ויותר עניין רגשי ורצון לשהות במחיצתה של סלע, לצבור חוויות, להתוודע ולהיוודע. כאן מתחילה ההתמודדות שלה והקונפליקט שבבסיס הספר, שאיננו מוגש עם סימני קריאה פסקניים וחד־משמעיים. יש בו היסוס, חרטה, געגועים לידיד/אהוב שמייצג את האפשרות האחרת, חוסר רצון להיפרד מהחלום השלם על בית ובו אבא, אימא וילדים. נעמי מתקדמת לעבר הפרק הזה בחייה בצעדי טנגו: צעד קדימה, שניים אחורה.
לוקח לה זמן להודות בפני עצמה ובפני סלע שהן זוג, לא רק בגלל החרדות מתגובות הסביבה, אלא בעיקר בגלל הוויתורים שכרוכים בהחלטה. הדלתות המסתובבות שיש להכריע באיזו מהן לעבור, ובכך לאבד לנצח את הפסיעה מעבר לכל הסיפים האחרים, להפסיד את כל הנופים האחרים שאפשר היה לראות. אבל ההכרעה הזו עומדת בעצם בבסיסה של כל החלטה זוגית, ובכך מנרמלת את הסיפור של נעמי וסלע; מסתבר שמבחינה זו הוא לא מאוד שונה מסיפור אהבה אחר. הציפייה לקראת המפגש, מעקב אחרי כל וי כחול על המסך, התרגשות כשעוד קליפה נחשפת ונרשמת קרבה, והמון לבטים ונסיגות. נעמי פוחדת שתתגעגע לאינטימיות עם גבר, ואכן היא מתגעגעת מדי פעם, נאבקת בנטייה של סלע להחליט בשביל שתיהן, ומשאירה בתוכה ספק ער כל הזמן.
חברותיה מקבלות את הקשר החדש בשלווה יחסית, שמאפיינת, יש להניח, חתך מסוים מאוד במגזר הדתי. את ההתנגדויות משקפות דווקא דמויות הגברים: אחיה של נעמי, שהוא שמרן ודתי יותר, ומתעקש לעזור לה לחזור למוטב, אבל לא עד כדי ניכור; וגם הבחור שאיתו יש לה מערכת יחסים רומנטית מסוימת, ומוכן "לסלוח לה" ולקבל אותה כשתתעשת. שני הגברים לא מוקיעים אותה או מוותרים עליה, וזו בחירה חכמה של הסופרת. לו הסובבים את נעמי היו מתנכלים לה, היינו נאלצים לבחור צד: רעים מול טובים. היינו רואים בגיבורה מי שמייצגת מחנה, ומיד חשים צורך להגן עליו. אבל האווירה בספר איננה תוקפנית וצועקת. זה לא מניפסט להט"בי, והוא איננו עוסק ב"אישה שמגיל צעיר ידעה שהיא שונה והסתירה", או עברה טיפולי המרה. אין פה דם, אש ותמרות עשן, לא איום ולא הפחדה. הקוראים נשארים עם לוז הדברים: מה עובר על אישה צעירה שמגלה בעצמה חדר נוסף, שעד עכשיו היה גן נעול.
טעם הקפה שנפגם
לצד הקשר של סלע ונעמי, מתואר בספר קשר של חברה נוספת במעגל החברתי עם בחור לא יהודי. במקרה הזה מחליטה החברה להתחתן עם בחיר ליבה, והוריה מחרימים אותה ומסרבים לבוא לחתונה. שתי הסוגיות הללו, וההקבלה שנוצרת ביניהן, לוקחות אותנו קצת אל השאלה העתיקה והפשטנית מתנועת הנוער: מה היית מעדיף – "בן הומו או חתן גוי", "בן שהתחרד או בן שיצא בשאלה". מהלך ספרותי שקוף למדי, שמנסה לומר משהו על החברה הדתית, שבה הפרט נאלץ פעמים רבות לוותר על מאוויי ליבו לטובת הרעיון הגדול יותר, ועל המחירים הכבדים שבני אדם משלמים כדי להמשיך ולהיות חלק מהקהילה, או לחיות באהבה שבחרו בה ולהמשיך להיות אנשי תורה ומצוות.
זהו ספר ישיר מאוד, שאיננו מדלג על מה שאין לדבר עליו. במקום שבו לו היינו בסדרת טלוויזיה, הייתה המצלמה מבצעת תנועת התחמקות אל עבר הווילונות המתנפנפים ברוח ומשאירה לצופים להשלים את הפער, הספר של רוזנר לא רומז – הוא אומר. זה מביך לרגעים, ופלסטי מדי ברגעים אחרים. אבל זה כמובן עניין של טעם, ובמידה רבה משקף את אופייה ואישיותה של הגיבורה שהיא כנה וטובת לב, אמיתית כלפי עצמה וכלפי הזולת.
הדילמות מתקיימות בתוך הכאן ועכשיו הפסיכולוגי. הנפש לא מאוד מרובדת, אין צלילות לתהומות ולפענוח היחסים בילדות כדי להבין את ההווה, ולמרות שהחוויות כן מורכבות, נדמה שדמויות הגיבורות פחות. הדמות של סלע ישירה, זורמת, נדיבה. היא כמעט לא עוצרת לחשוב מה האסרטיביות שלה מחוללת בבת זוגה. מצד שני, ברגע שבו נעמי מבקשת להפסיק את הקשר כדי שתוכל להתנתק, סלע מאפשרת לה את המרחק, מפסיקה לנסות ומכבדת את הכללים שהשיתו על עצמן למען שתיהן. הלב של הקוראת נחמץ עם השבר של שתיהן, שמתואר באופן מוכר כל כך. הגעגוע, טעם הקפה בבוקר שנפגם, האפרוריות ששורה בכול והבהלה שבאובדן, לא שונים בהקשר זה מחיבור בין גבר ואישה. דווקא בשבר, הספר מטפס כמה מדרגות מבחינה ספרותית, מרשה לעצמו הרבה יותר עומק, הופך לסמיך וגדוש יותר. והרי כידוע אין שלם מלב שבור, ואם לא שלם – בוודאי שהוא חומר טוב לספרות.
כדי להימנע מספוילרים לא נספר על המשך השתלשלות מערכת היחסים ברומן. בחייה הפרטיים שמחוץ לספרות, רוזנר חיה עם בת זוג והן מגדלות יחד בת. ועדיין, הספר הזה לא מטיף לבחירה הזאת, ולא משמש לרגע כתב אישום נוקב נגד החברה הדתית. הקוראים יכולים להמשיך להחזיק בדעותיהם – שמרניות או ליברליות. הספר לא נכנס לדיון הציבורי על "יחס החברה הדתית ללהט"ב", ודווקא מכיוון שהוא מבקש רק לספר סיפור אהבה אחד, חד־פעמי ואישי בין שני בני אדם בעולם, הוא עשוי לשמש כלי חשוב בשיח הזה.
בבת אחת
רבקה רוזנר
שְׁתַּיִם, 2021,
254 עמ'
