האישה שנקברה עם הפרארי שלה

"ארון הטעמים" (Ark of Taste) הוא שמו של קטלוג בינלאומי הכולל שמות של מאכלים מסורתיים מכל קצוות תבל, המצויים בסכנת הכחדה. הפריטים בקטלוג זה שייכים למועדון אקסקלוסיבי של מאכלים בעלי ייחוד, ולפיכך ראויים לתשומת לב היסטורית.

אחד המאכלים מתוך הקטלוג מכונה "סוּ פִילִינְדוֹ" (Su Filindeu). זוהי פסטה המיוצרת באי סרדיניה, שאופן הכנתה הוא סוד מקצועי המועבר זה כ־300 שנה בקרב בנות משפחת אָבְּרָאִינִיס. מדובר בפסטת סולת נדירה ביותר, דקה ביותר, ויש טוענים שהיא גם הטעימה ביותר. מתברר שכיום נותרו רק שלוש נשים היודעות את סוד הכנת הפסטה, ואף הן בגיל מתקדם וללא דור המשך.

לוּ נשות המשפחה תסרבנה לשתף אחרים בסודן, מתוך בחירה שסוד זה יילקח איתן לקבר ולמעשה ייכחד – האם קיימת עליהן חובה לנהוג אחרת? האם האיסור היהודי "בל תשחית", המופיע בפרשת השבוע שייך כאן? האם מבחינה אתית רשאי אדם להשמיד נכס שבבעלותו, גם כאשר שבה הנכס יכול להועיל לאחרים?

עוד נחזור לנשות משפחת אבראיניס, אך קודם לכן אציג מקרים נוספים של הרס שמבוצע בידי בעליו של נכס, או ביוזמתו.

גזירה שאין הציבור יכול לרקוד בה

הסופר היהודי פרנץ קפקא, מגדולי הסופרים במאה העשרים, נפטר בשנת 1924 ממחלת השחפת. לפני מותו ציווה את חברו הטוב, מקס ברוד, לשרוף לאחר פטירתו את כל יבולו הספרותי. ברוד, אינטלקטואל בזכות עצמו, הבין עד כמה מדובר באוצר נדיר וייחודי והפר במודע את צוואת חברו. לא רק שברוד לא שרף את כתבי היד, אלא הוא אף טרח והוציא לאור, בין השאר, את ספריו של קפקא "המשפט" ו"הטירה", שכבשו את פסגות הרומן האירופי. בנוסף פרסם את הנובלה "הנעדר" (או "אמריקה"), אותה הכתיר הסופר הצ'כי הנודע מילן קונדרה כ"אבן פינה" ספרותית.

בגידתו של ברוד בקפקא זכתה להערכה ולהסכמה בקרב חוגים רבים. אך משפטנים דגולים כפרופ' גד טדסקי מישראל ופרופ' ריצ'רד פוזנר מארה"ב, בהתייחסויות נפרדות, חלוקים בשאלת חוקיות מעשיו של ברוד. טדסקי מצדיק אותו, ואילו פוזנר טוען שלוּ ברוד היה פונה לבית משפט ומבקש לפסול את הצוואה, בקשתו הייתה נדחית.

הגברת אווה מקסראס מפילדלפיה הותירה צוואה שבה היא מורה לקבור אותה עם תכשיטיה וחפציה היקרים. יורשיה ביקשו לפסול את הצוואה, ובית המשפט נעתר לכך. הפסילה לא נומקה בסלידה מעצם השחתת הרכוש, אלא רק ברצון למנוע שוד קברים כפי שנעשה באתרי הקבורה של הפרעונים. ככלל, הפרקטיקה האמריקנית מאפשרת קבורה עם חפצים אישיים, אף שמדובר בהשמדת רכוש (במיוחד כאשר הצוואה היא לשרוף את הגופה עם החפצים). בוב מארלי נקבר עם גיטרת ה"גיבסון" האדומה שלו. פרנק סינטרה נקבר עם בקבוק הוויסקי שאהב. אלמנתו של איל הנפט אייק ווסט נקברה לבקשתה בקבר ענק, כשהיא ישובה במכונית הפרארי שלה.

אנה מריה בורדט מאנגליה הורתה בצוואתה לאטום את ביתה למשך עשרים שנה. לעומתה, הגברת לואיז ג'ונסון ממיזורי הפתיעה את יורשיה כאשר אלו פתחו את צוואתה וגילו שהיא הורתה להרוס כליל את ביתה המפואר. שתי הצוואות נפסלו; בשני המקרים נפסק שהוראות כאלו נוגדות את תקנת הציבור. בתי המשפט קבעו כי השמדת רכוש יקר ערך ללא כל סיבה הגיונית היא דבר שאין להיעתר לו, אולם הייתה גם דעת מיעוט שסברה אחרת.

בכמה תרבויות מוזיקליות קיימת זיקה בין מוזיקה להרס. במועדונים ובטברנות ביוון מקובל מזה שנים לשבור צלחות תוך כדי ריקוד. בין השנים 1967־1974 חל איסור על שבירת הצלחות משיקולי בטיחות, אולם הדבר היה בבחינת "גזירה שאין הציבור יכול לרקוד בה", והיא בוטלה.

בסיום כמה מהופעותיו של אביב גפן בהיכל נוקיה, הוא שבר את הגיטרה שלו. גפן חיקה בכך מסורת ארוכת ימים של אמני רוק ופאנק שבסיום הופעתם שברו גיטרות. בשנת 2019 התקיימה במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו־יורק תערוכה בנושא מוזיקת הרוק. בתערוכה הוצגו שברי גיטרות מהופעות של אמנים ידועים כג'ימי הנדריקס, קורט קוביין ואחרים. על עטיפת התקליט London      Calling של להקת הפאנק "הקְלַאש" מופיעה תמונתו של פול סימונון בעודו שובר על הבימה את גיטרת הבס שלו. כל אלה זוטי דברים לעומת נגן הקלידים קית' אמרסון, מהרכב הרוק הפרוגרסיבי הבריטי "אמרסון ליק ופאלמר" (ELP), שבהופעות הלהקה השחית ושבר פסנתרים.

כל האירועים הללו מציפים את השאלות: האם ראוי שלבעל נכס תהיה הזכות להכחידו? ואם התשובה חיובית, האם נכיר בזכות זאת גם כשמדובר בהשמדת אוצרות תרבות, שיישללו מהאנושות בעקבות המעשה?

להגן על משאבי היקום

באופן היסטורי, זכות הבעלות היא ערך "מקודש" שהעניק לבעליו דרגת חופש גבוהה והגנה רחבה. ברם, ראוי לתת את הדעת לעובדה שרצון הבעלים בהכחדת רכושם, מהווה, מיניה וביה, רצון מודע להכחדת הבעלות עצמה. מכאן עולה במלוא חריפותה השאלה: כיצד בעלות שבעליה כלל לא רוצה בה ומבקש להכחידה, יכולה לעמוד מול האינטרס הציבורי התומך בהשארת היצירות, בגילוי סוד הפסטה או במניעת השמדת הרכוש? ובמילים אחרות: האם מול כף המאזניים שעליה מונח האינטרס הציבורי כבד־המשקל התומך במניעת ההשמדה, לא מצויה בעצם רק "בעלות" פורמלית במשקל אפס?

ובכלל יש לשאול: שמא אגד הזכויות שמעניקה "בעלות" מעולם לא כלל את זכות ההשמדה? ככל שכך, הרי ש"בעלות" כשלעצמה לא הייתה מאפשרת הרס והשמדה.

במשפט הרומי, זכות הבעלים להשמיד את רכושו הייתה חלק בלתי נפרד מהגדרת זכות הבעלות. המשפט הרומי הכיר ב־JUS ABUTENDI, שהיא זכות הבעלים לשימוש מלא בנכסיו, לרבות הריסתם והשמדתם. מילון BLACKS למונחים משפטיים הגדיר בעבר את ה"בעלות" ככוללת את זכות ההריסה וההשמדה, באופן זהה למצב הזכויות בתקופה הרומית. אולם פרופ' ליאור סטרכילביץ, במאמר שפרסם בכתב העת של אוניברסיטת ייל, הבחין כי במהדורה השביעית של המילון זכויות ההריסה וההשמדה נמחקו מהגדרת הבעלות. אין זה אומר כי כיום אין לבעלים זכות חוקית לשרוף את נכסיו או להשמידם בכל דרך שלא תהווה הפרת חוק, אך הדבר מעיד על כרסום שנוצר ברבות השנים הן במושג הבעלות הן בלגיטימיות ההרס וההשמדה של הבעלים.

בניגוד למשפט הרומי, נראה שהגדרת ה"בעלות" בהלכה היהודית מעולם לא כללה את זכות ההשמדה, שכן איסור "בל תשחית" שלל גם מהבעלים את זכות ההשמדה. בנוסף, התלמוד הירושלמי וחלק מהראשונים סוברים שלא תיתכן בעלות באיסורי הנאה. זאת משום שבהיעדר יכולת הנאה מהנכס, אין משמעות לבעלות. אך לו מושג ה"בעלות" היה כולל גם את "זכות ההשמדה", הרי שבאיסורי הנאה גם הייתה אפשרות ל"בעלות", ולו מחמת שנותרת לבעלים "זכות ההשמדה".

ג'ון לוק, ב"מסכת השנייה על הממשל המדיני", טען כי משאבי היקום שייכים לכלל, אולם אדם רשאי לרכוש לעצמו קניין בזכות עמלו, ובלבד שמדובר בכמות הנצרכת לו. לדבריו, א־לוהים לא ברא דברים כדי שייהרסו. ברור לנו כי מה שאדם בוחר להשמיד מצוי מעבר לשיעור הנחוץ לו, וממילא עליו לתיתו לאחרים. בדברי לוק ניתן למצוא תשתית תיאורטית לאיסור בל תשחית, וכן מקור השראה לטענתי שאיסור בל תשחית מגדיר את מושג הבעלות. דומה כי מדברי לוק עצמם נובע שמושג הבעלות אינו כולל את זכות ההריסה.

לטעמי, מבחינה אתית אין להכיר בזכות בעלים להשמיד את רכושו, ככל שרכוש זה נחוץ ומועיל לזולת. בכך אני שולל רעיונות ליברטריאניים שלפיהם מוקנית לאדם חירות לעשות כל דבר שאינו פוגע בזולת, ובכלל זה החירות להרוס דברים. ואולם, יש להגדיר קריטריונים ברורים לאסוּר ולמותר בהרס והשמדה של רכוש עצמי.

בסוגיה זאת ישנו פער ממשי בין הנורמות החברתיות והתרבותיות ובין המצב החוקי הפורמלי. בחוק הישראלי נאסר לכרות עצים, אפילו על ידי בעליהם, ללא היתר. אך זהו החריג. ככלל, אין על בעלים מגבלה חוקית המונעת ממנו להרוס את רכושו. מציאות חוקית זאת מוּנעת מההשקפה ש"בעלים" הוא יצור כול־יכול ביחס לרכושו. אולם מתן מעמד גורף לבעלות שבעליה בעצמו אינו חפץ בה, היא בעייתית. לכן לא ניתן להצדיק מוסרית השמדת נכסים חסרת פשר, תוך מניעתם מהזולת הנזקק להם. מזה שנים צועדת האנושות במסלול של העדפת ערכים על פני פורמליזם. העדפה זאת צריכה לתת את אותותיה גם בסוגיה זו.

זאת ועוד, אנו חיים בעולם שבו עקרונות הקיימוּת (Sustainability) משתרשים וחודרים לכל תחומי חיינו. האדם הבין באיחור רב כי הגלובוס כולו הוא ביתו, ולא קיימת לו חצר אחורית. משכך, ישנה חשיבות לשמירת שלמותם של כל המוצרים המוחשיים והמשאבים הקיימים, במגמה לחסוך בייצור חדש ולצמצם בפסולת. שומה עלינו להגן על משאביו המוגבלים של היקום ולנצלם רק לתכליות ראויות, ולא לאבדם לשווא. לאור זאת, להריסת נכסים, כגון אותן צוואות להשמדת נכסים מתוך גחמה בלבד, יש השלכות שליליות לא רק על חשבון הבנק של היורשים, כי אם על כולנו.

התפיסות הערכיות המודרניות, ובמיוחד עקרונות הקיימוּת, עשויות להוביל לתובנה שלפיה משאבי העולם שייכים לחברה האנושית בכללותה, ובאופן שיורי לזכויות הבעלות הפרטית. לפיכך, מרגע שבעלים קָץ בבעלותו, הנכס חייב לשרת את האנושות ואין לאפשר את השמדתו. חסידי הקפיטליזם הקיצוני יראו בכך פגיעה חמורה באוטונומיית הבעלות. המענה להם הוא שדווקא סוגיה זאת מגלה את מערומיהם. בכל הוויכוחים עימם הם טוענים שגידול בעושר תורם בסופו של דבר לרווחת העניים. אך תמיכה בזכות להריסת נכסים, מלבד הנזק הגלום בה לאנושות, מקטינה את העושר האנושי, ודווקא לשיטתם פוגעת גם ברווחת העניים.

עם זאת, יש לנקוט גישה זהירה ואחראית למניעת מדרון חלקלק שמכוחו יהפוך הציבור לבעל זכויות בכל רכוש פרטי. לפיכך חובה להגדיר מצבי קיצון שרק בהם ראוי יהיה, מוסרית, לאסור על בעלים להשמיד את רכושו. לדעתי, מקרים אלו יצומצמו רק למצבים שבהם אין לבעלים אינטרס כלשהו בהשמדה. מגוון השימושים שיותרו לבעלים ייוותר רחב מאוד. אנו אף נכיר במקרים שבהם ההשמדה וההרס ייחשבו כלגיטימיים, ובלבד שנעשו לשם מטרה. גם לפי הרמב"ם (ספר המצוות, לא־תעשה נז) איסור בל תשחית אינו אוסר עלינו שריפת בגדים או שבירת כלים, אלא רק כאשר אלו נעשים "לָרִיק".

פסטיבל שריפת כסף

לעיתים, השמדת רכוש משמשת כדרך ביטוי. מדי שנה מתקיים בתיאטרון "קוקפיט" בלונדון פסטיבל שריפת כסף כמפגן אנטי־קפיטליסטי. בימים אלו חקלאים משמידים ביצים כמיצג הפגנתי. בדרך זאת יש להבין גם את מי שמבקש להיקבר עם חפצים אישיים. הריסת כלי נגינה במופעים המוזיקליים אף היא אקט של ביטוי.

הפילוסוף מטאו רבסיוֹ מאוניברסיטת פקינג, העוסק בפילוסופיה של האמנות, טוען כי ריטואל שבירת כלי נגינה במהלך הופעות הוא חלק מתפיסה אסתטית. בתרבויות רבות מקובל לקרוע בגדים כאות אבל, ובחופה יהודית שוברים כוסות. בכל המקרים הללו אין המדובר ברכוש שהאדם אינו זקוק לו. להפך, האדם זקוק לרכוש כאמצעי הבעה או מחאה. לפיכך, ייתכן שגם לפי הקריטריונים של ג'ון לוק, ככל שמדובר בעניין מידתי, ההשמדה תיחשב כלגיטימית.

ראוי להכיר בזכותם של אמנים, ולא של אחרים, להשמיד את יצירותיהם. שהרי היצירות הן חותמם האישי, ונכון לאפשר לאדם להחליט איזה חותם הוא יותיר אחריו.

פתחתי בסיפור הפסטהֹ, כדי להמחיש את אי הנוחות מהכחדה סתמית של נכס, אף אם אינו מוחשי. הנה כך הוא הסתיים: מחזיקת הסוד נאותה לגלות את סוד הפסטה, ואף הדגימה לצלמי ה־BBC את אופן הכנתה. לולא עשתה זאת, ראוי היה לראות בסירובה עניין לא מוסרי. שהרי כל אימת שבעליו של נכס אינו חפץ בו, ראוי שיעבירו לאחר. השמדה או הכחדה סתמיות אינן אופציה.

עו"ד דוד קורצווייל הוא מומחה למשפט אזרחי ומסחרי