"הרמב"ם ולנין מסתכלים אחד על השני משני צידי הספרייה"

ד"ר רני יגר לא ידע מה יגלה על אברהם שלונסקי כשהתחיל, לפני שנים אחדות, לקרוא באינטנסיביות את שיריו ומאמריו. הוא הכיר את שלונסקי המשורר ואת "עוץ לי גוץ לי", המחזמר הידוע שכתב על בסיס האגדה של האחים גרים, אך הופתע לראות, מתוך השירים והפובליציסטיקה שפרסם שלונסקי לאורך עשרות שנים, את "אברהם המאמין העברי". כך נקרא הספר שמפרסם יגר בימים אלו (בהוצאת כרמל), עיבוד של הדוקטורט שלו, ובו הוא מגלה פנים חדשות ביצירתו של המשורר שנפטר ב־1973. יגר גם מאמין ששלונסקי, על ריבוי הנאמנויות והמתחים שרחשו בקרבו, רלוונטי יותר מתמיד לחברה היהודית בישראל.

יגר נולד ב־1971 וגדל במרכז תל־אביב. אמו חילונית, ואביו חזר בתשובה בתחילת שנות השישים. הוריו החליטו לשלוח אותו לבית ספר חילוני ותיק ושורשי, "בית חינוך לילדי עובדים" על שם א"ד גורדון, שבו למד גם אביו. "אבא שלי תמיד אומר שחלק מהדברים היהודיים העמוקים ביותר שלו באו משם – מוסר הנביאים והצדק החברתי, סדר פסח, סוכות, יהדות ישראלית חילונית", אומר יגר. "לכן אם כבר חינוך חילוני, אז שם. וזה באמת היה מקום נפלא. בדרך כלל כששואלים אנשים איפה הם למדו הם מזכירים את התיכון, לא את בית הספר היסודי, אבל 'בית חינוך' היה מקום שהותיר חותם על כל מי שלמד בו. אחד הבוגרים הוא עלי מוהר, והשיר 'אז בבית הספר על הקיר תמונה', או השיר 'כל עוד' על היום הראשון בכיתה א' – זה על בית הספר שלי. כשהייתי ילד הבנתי שאני גדל במקום מרכזי. הייתה בו פשטות של שנות השבעים, וגם עיוורונות מסוימים, שהיום אני ער להם".

חייו המוקדמים של יגר נעו, כהגדרתו, "בין החולצה הלבנה לחולצה הכחולה". ביום שישי, הוא מספר, "הייתי לובש חולצה כחולה ושרוך אדום והולך לנוער העובד, ולמחרת בבוקר הייתי לובש חולצה לבנה והולך עם אבא לתפילת שחרית. מאוד כיבדו את אבא שלי, אבל מסביב לא היה אף אחד כמוני, ובמובן הזה הרגשתי בודד. העניין הזה של גבר דתי שנשוי לאישה חילונית, בלב תל־אביב של שנות השבעים, נתפס כמוזר וכאקזוטי. היו עיתונאים שבאו אלינו הביתה ורצו לראיין את ההורים שלי, אבל הם אף פעם לא הסכימו. היום בחברה הישראלית מובן מאליו שדתי נשוי לחילונית – ראש הממשלה שלנו הוא כזה. אבל אז המציאות הייתה אחרת, וזה לא עבר בקלות. גם החזרה בתשובה של אבא שלי הייתה מלווה בסיפורים ששמעתי כילד. למשל, בחג הסוכות הראשון שלו כשומר מצוות הוא קנה לולב ואתרוג והגיע איתם לבית הכנסת, נרגש – אבל זו הייתה שבת. הוא מופיע זורח כולו בבית הכנסת, ומגלה שזה לא הזמן הנכון. מצד שני, כבר חמישים שנה הוא הגבאי של בית הכנסת שלו בתל־אביב".

אחרי הצבא עבר יגר לירושלים, ושם למד היסטוריה ומחשבת ישראל והשתלב במכון שלום הרטמן. כיום הוא עמית מחקר במכון, ומנהל מיזם התנ"ך. לשלונסקי הגיע דווקא ממקום אישי. "אימא שלי מורה לספרות והכרתי את שלונסקי וכמה משיריו, אבל רק בשלב מתקדם יותר התחלתי לקרוא לעומק את הכתבים שלו, וגיליתי משהו שיכולתי להזדהות אתו מאוד. מצאתי שהוא כותב, במילים שלי: אני לא דתל"ש, אני בן לאבא שהיה דתל"ש, שמרד. הבנתי שיש דמיון מסוים ביני לבינו. אבא של שלונסקי היה אדם מסורתי, ואימא שלו הייתה קומוניסטית חילונית. זה סיפור שיכולתי להתחבר אליו. לא באתי מבית דתי והפכתי לחילוני, כמו בחוויה של ביאליק, נניח. מלכתחילה אני בא מבית מעורבב, מבית שבו, כמו הדימוי של שלונסקי, הרמב"ם ולנין מסתכלים אחד על השני משני צדי הספרייה. שתי האופציות הללו התקיימו בבית של שלונסקי. הוא מתעקש על כך שהציונות היא בת ממשיכה ומורדת, וזו לא תקלה – זה הלב הפועם והיפה שלה, שהיא גם ממשיכה, אבל גם מחויבת למרידה ולשינוי".

יש סוד בעולם

אברהם שלונסקי נולד בשנת 1900 למשפחה בעלת שורשים חב"דיים, עם רוחות של סוציאליזם וחילון. בגיל 13 נשלח לארץ ישראל, ללמוד בגימנסיה הרצליה, ואחר כך חזר לרוסיה. ב־1921 עלה שוב לארץ, לעבוד בחקלאות בעין חרוד. "הוא היה שלושה חודשים בעמק יזרעאל, אבל זה המיתוס של חייו, קצת כמו ביאליק בוולוז'ין. אחר כך הוא עובר לתל אביב ומתחיל לפעול בברנז'ה הספרותית כמשורר ועורך. הוא מטפח כישרונות צעירים. חיים גורי ודליה רביקוביץ מפרסמים אצלו את שיריהם הראשונים. הוא ארכיטקט של תרבות".

לצד ספרי השירה והתרגומים שלו, שלונסקי נודע גם כלשונאי שחידש מילים רבות, ובשל כך זכה לכינוי הספק־מזלזל "לשונסקי". המילים גזענות, בינלאומי, אגרוף ופרסומת הן פרי המצאתו, וכך גם המילים ששימשו את עולם התיאטרון העברי ההולך ומתהווה. "היו צריכים מילים לתיאטרון, פנו לשלונסקי והוא מיד חשב על מילים מעולם המקדש כמו קלעים, במה, מסך, משום שהתיאטרון בעיניו הוא מקדש מודרני", מתאר יגר. "כשהיו צריכים דרגות לצה"ל, פנו לשלונסקי והוא הציע את 'סרן', 'סגן' ו'אלוף'".

עד עכשיו לא הזכרנו את אלתרמן. הידידות והיריבות ביניהם הן חלק מתולדות הספרות העברית.
"בכוונה לא הזכרתי את אלתרמן. ברור שלאלתרמן יש את מקומו בתולדות הספרות העברית, והכרוניקה הזו חשובה, אבל היא גם מצמצמת את שלונסקי. אני מנסה להרחיב את המבט. אבל כן – הוא גם מפרסם את אלתרמן, וגם כועס עליו. גם עם לאה גולדברג היו לו יחסים מורכבים. בארכיון שלונסקי באוניברסיטת תל־אביב גיליתי עד כמה הוא טרח באופן אישי על סרטיפיקטים בשבילה, וכשהיא יורדת מהאונייה הוא מגיש לה את הספר שלה, 'טבעות עשן', ואז היא פותחת ומתחילה לבכות כי היא לא אוהבת את העריכה שהוא עשה. יש מכתב מקסים שהיא כותבת לשלונסקי ב־1968, כשהוא מקבל פרס ישראל: 'אתה היחיד שמקבל פרס ישראל והוא לא אני, שאני שמחה בשבילו'".

הצד היהודי של שלונסקי, אומר יגר, נמצא עד היום בשולי המחקר והעיסוק בדמותו של המשורר. "הנושא של אמונה, כפירה וא־לוהים נמצא לאורך ולרוחב בכל היצירה שלו. לשלונסקי יש את א־לוהים של עמק יזרעאל, שמתחבק עם האדם והוא חלק ממנו, ואת א־לוהים של פריז, שהוא מנוכר ומרוחק, ולפעמים הוא בכלל לא נמצא. זו למעשה החוויה של האדם המודרני. השאלה יש א־לוהים או אין א־לוהים אף פעם לא נחתכת בצורה חד־משמעית – אלה עליות ומורדות, והשאלה מלווה אותך. ומה שמעניין הוא שכלל לא מובן מאליו ששלונסקי ילך לכיוונים האלה. לצורך העניין, כשהוא כותב 'אימא שלי מדליקה נרות', זה לא ברור שאימא שלו באמת הדליקה נרות. שוב, זה לא ביאליק שיוצא מארון הספרים. הוא לא פוסט־דתי. הכול כל הזמן רוחש, וגם לא נוסטלגי, מין התרפקות על מה שהיה פעם. המסורת משמשת אותו כל הזמן, בהווה.

"לאורך כל הדרך שלונסקי מתעקש על כך שיש סוד בעולם. בלי הסוד הזה, אין תרבות ואין שירה ואין כלום, אין מעֵבר. הוא נותן דימוי של שולחן וסולם. אם אין סוד, כל מה שיש לנו הוא שולחן, בלי סולם שמטפס למעלה. יש אנשים דתיים שעבורם גם א־לוהים הוא חלק מהשולחן, חלק מהפרטים הבסיסיים, הארציים, של העולם. אבל שלונסקי מתעקש על כך שא־לוהים נמצא מעבר, וזו הרליגיוזיות שלו. היא נעוצה בסוד שיש בעולם הזה וחייבים להחזיק אותו".

אתה כותב גם על הקשר של שלונסקי עם הרבי מלובביץ'.
"הם למדו יחד ב'חדר', ובסוף שנות השישים הם מתכתבים, כששלונסקי באחרית ימיו והרבי מלובביץ' עולה לגדולה. זו התכתבות מרתקת. לשניהם יש רקע משותף והם צמחו לאנשים כל כך שונים, אבל מסוגלים לנהל בבגרותם שיחה שהיא לא נוסטלגית אלא יש בה חיפוש רוחני, וכל אחד מהם מוצא בשני משהו שמהדהד בתוכו. באחד המקומות שלונסקי כותב: 'אתם צריכים להבין שאני מפ"מניק וחב"דניק, ושניהם מאותו השורש'. בחברה הישראלית, גם אז וגם היום, לא כל כך הבינו את האמירה הזו, אבל היא צריכה להישמע. שני העולמות האלה תמיד מועמדים כסתירה, אבל אצל שלונסקי מדובר בשני עולמות שיש להם שורש אחד. זה קול שלא חייבים לקבל אותו, אבל כדאי להקשיב לו.

"אחד הדברים המרתקים אצל שלונסקי הוא היכולת להיות חלק ממהלך, וגם לבקר אותו. ב־1961 הוא כותב על צה"ל, כמה שהוא חשוב וחיוני ונחוץ – אבל לא קדוש. זה הרבה לפני ששת הימים. או ההתנגדות שלו למשפט 'טוב למות בעד ארצנו', והאמירה שדווקא טוב לחיות בעד ארצנו, כי 'וחי בהם' – כך הוא כותב. לא צריך להיות פוסט־ציוני כדי להגיד את זה. שלונסקי הוא ציוני, מלב לבו של הממסד הציוני, ההומניסטי, אבל הוא מכיל כמה עולמות. זו הסיבה שהוא חשוב כל כך. הוא אומר לנו שאנחנו ממשיכים ומורדים, אנחנו גם וגם, ויש נאמנות גם במרד. הניסיון ללוש מחדש את המסורת, למצוא את החידוש בתוכה וליצור כל הזמן – זו הנאמנות שלו. אני חושב שבחברה הישראלית יש צמא לקול כזה. מדובר באדם ששייך כביכול לדור של המורדים, שאומר שהלב הפועם של המפעל הזה הוא המתח בין שני העולמות, לא הזניחה של עולם אחד לטובת עולם אחר".

האם אפשר להמשיך ולקיים את המתח הזה בדורות הבאים? אולי הוא תולדה של ביוגרפיה מסוימת שיש בה שני עולמות, כמו אצל שלונסקי ואצלך?
"אני חושב שזה מועיל לחזור לשלונסקי כדי לספר מחדש את הסיפור על מי אנחנו. אנחנו לא רק נכדים של מורדים, אלא נכדים של אנשים שעושים את העבודה החדשה הזו. כן, זה דורש מאמץ. גם לי לא היה מובן מאליו ללמוד גמרא. יש עבודה, אבל אני לגמרי רואה איך זה יכול להצליח. אני רואה את זה אצל אנשים שהם לא בוגרי הביוגרפיה שלי, אצל צעירים בעולם המכינות. זה גם הכוח של מולדת. אנחנו חיים כאן בתרבות של רוב, בתרבות לאומית, החג נמצא בסופרמרקט, זה נותן אופציות, זה משחרר. ובסוף, כל עבודה תרבותית מחייבת תיאבון, וחוסר נכונות להסתפק עם מה שיש".

הרגע הזה, כשמקבלים את השבת מול השמש ששוקעת בים הוא רגע ישראלי, יהודי, דתי. זו זכות להמשיך את היסודות התרבותיים של תל־אביב, את ביאליק

שאלת דור ההמשך

בכובעו האחר, יגר הוא ממייסדי ומובילי "בית תפילה ישראלי", קהילת תפילה שמתכנסת כבר קרוב לעשרים שנה בתל־אביב, מדי ערב שבת, לתפילה ייחודית שמשלבת אלמנטים עבריים חדשים, ומהווה בית לציבור גדול בעיר; לקבלות השבת של "בית תפילה ישראלי" בנמל תל אביב מגיעים כמה מאות מתפללים. יגר, שגר בירושלים כבר שני עשורים, יורד בערבי שבתות לעיר הולדתו, ועדיין מתרגש מהתפילה על החוף.

"זה התחיל מלמטה", הוא מספר. "הייתי תלמיד בית המדרש בהרטמן בתחילת שנות האלפיים, ועולם ההתחדשות היהודית התמקד באותן שנים בלימוד, ואחרי שלומדים, כל אחד מתפצל לבית הכנסת שלו. אני מבין מאיפה זה נובע, יש כאן רצון ליצור מרחב מוגן, אבל ההבדל ביני לבין חבריי חובשי הכיפות היה חזק. אנחנו לומדים מסכת שבת, אני סוגר את המסכת והולך הביתה, והם הולכים לבית כנסת. הייתה הפרדה בין עולם הלימוד לעולם החיים, ורציתי לחבר ביניהם. אז התחלנו. הסידור היה מורכב מדפים שהיינו מדפיסים, ולאט לאט נכנסה שירה עברית וישראלית לתוך התפילה, תוך שמירה על זיקה למבנה המקורי של התפילה.

"הרגע הזה, כשמקבלים את השבת מול השמש ששוקעת בים, ורואים ממש מול העיניים את 'בין השמשות', הוא רגע ישראלי, יהודי, דתי. היום, כשבאות קבוצות יהודיות מחוץ לארץ, הן עושות שבת בירושלים ואחר כך בתל־אביב, כדי לראות את זה. אני נורא אוהב את העובדה שזה בתל־אביב, עם הים והחול, העיר העברית. זו זכות להמשיך את היסודות התרבותיים של תל־אביב, את ביאליק. ואחרי שבע־עשרה שנים נוצרה קהילה, ועולות מטבע הדברים שאלות לגבי ההמשך, או מה הדבר הבא. החלום שלי הוא שבית תפילה ישראלי ייצור בית של יהדות ישראלית בתל־אביב, שבשעה אחת יהיה מניין אורתודוקסי, ואחר כך בר־מצווה של מישהו שבכלל לא מחובר לעניין. זה חלום, ואפשר להגשים אותו. זה מעניין כמה היה חשוב לאנשי העמותה הראשונים להגיד שאנחנו לא שייכים לשום זרם. משהו בישראליות החילונית והמסורתית לא רוצה ממסד, והשאלה היא איך בכל זאת בונים משהו יציב וחזק, שהוא חלק מהעיר.

"שאלת דור ההמשך מעסיקה אותי מאוד. הקהילה שלנו נעוצה בביוגרפיות מאוד פרטיקולריות, ואני עסוק בשאלה עד כמה זה יכול להיפתח. אני יודע שמבחינה מוזיקלית, למשל, אני פרי של ישראל מאוד מסוימת. ברור שנפתחתי לעוד עולמות, כמו הפיוט, אבל אנחנו במקום אחר. אפילו שפת התפילה – איך היא תמשיך ותתחדש? הסידור שלנו כבר מקובע, והשאלה היא איך נפתח אותו שוב, איך נמשך התהליך היצירתי הזה. אני גם שואל את עצמי: אולי אנחנו מציעים משהו ברמת מחויבות שלא מתאימה לרוב הציבור? אולי אנשים רוצים משהו יותר מדולל? ומצד שני, אני רוצה משהו לא כל כך מדולל. כמה תפילה צריך? כמה לימוד? מה המינונים? באנו עם צורך שלנו, גילינו שיש עוד אנשים שהצורך עונה להם על הדברים, אולי הצורך הולך ומתכלה?"

ומה אתה עונה על השאלות האלה?
"אין לי תשובות חד־משמעיות. אני כן חושב שיש בישראל רעב תרבותי, בכל הרמות, וזה דבר מדהים. יש כאן משהו מאוד ער מבחינה תרבותית, ואנחנו עוד אופציה חשובה בתוך העולם הזה. ולצד זאת, אני יודע שיש סכנה להינעל בתוך שפה מסוימת. ברגע שנגיד 'הגענו' – זה חמק מאתנו. ובאופן אישי, אני גם מוטרד מזה. ברור שאני לא תמיד מתרגש מקבלות השבת, ושמשהו בהן הפך להיות שגרה עבורי. יש בזה גם צד הכרחי, אגב. אני יודע שהמחויבות שלי כלפי הציבור שאני משרת אותו היא לא להיות נתון לגחמות ההתלהבות שלי, אלא להתמיד. זה לא קל, אבל זו המחויבות שלי".

מה מחזיק את המחויבות הזו?
"אנשים שאני אוהב. האמונה ברעיון עצמו. וגם הרגעים שבהם הדבר זה כן מתרחש. בשבוע שעבר ישבתי בפגישה בתל־אביב, ולידי ישב בחור שאמר לי, 'לפני שמונה שנים עשית בת־מצווה לבת שלי, עכשיו היא בצבא'. זה דבר מדהים. הרגעים הטובים שלי הם כשאני מרגיש שאני נמצא עם אנשים ברגע של אמת. זה לא דבר מובן מאליו. זו זכות לעמוד עם זוג מתחת לחופה, או עם נער בעלייה לתורה. זו זכות לעזור לאנשים להיות ברגע של אמת. לא תמיד זה קורה, אבל כשזה קורה, זו זכות עצומה, ברכה, אפילו סייעתא דשמיא. רגע שמעבר לעולם הזה. ברור שאי אפשר להרגיש ככה כל הזמן, ויש שגרה ואפרוריות וכן הלאה, אבל יש רגעים בחיים שמגיעים ממקום אחר, לא מהיום־יום. ואם אני שואל את עצמי למה אני שם, זה בשביל הרגעים האלה".