ספרו של ג'ורדן פיטרסון: הגות שמרנית בעולם מתקרבן

בראשיתם של ימי הקורונה חוויתי משבר נפשי. בתוך עולם מוכה מגפה וההלם שהיא גרמה, הייתי אחת מני רבים שחשו כי חייהם מתפרקים. זו הייתה תקופה מפרכת ומטלטלת, שבה המעשים הפשוטים ביותר דרשו ממני מאמץ כביר. אחד הדברים שעזרו לי באותם ימים היה ספרו של ג׳ורדן פיטרסון, ״שנים עשר כללים לחיים״.

אף שאני נוטה להירתע מספרי הדרכה, מצאתי את הספר מאשש ומאושש: הוא הניח מחדש את יסודות החיים המוכרים, תוך שימת דגש על האומץ שדורשים החיים לנוכח הסבל שבהם. אז התחיל החיבור שלי לאינטלקטואל הקנדי. הרגשתי שאין הוא מחניף למצוקה שלי, אלא משיב לי את האוטונומיה על חיי לנוכח סבלי האישי, שהיה ועודנו רק חלק מסבלם של רבים אחרים בעולם. בכללים שהציע פיטרסון לקיום הוא השיב את הכבוד להתמודדויות היומיום הפשוטות ביותר, אלה שהיו הצעד הראשון בהשבת שיווי משקלי הנפשי.

ג׳ורדן פיטרסון, פסיכולוג ופרופסור קנדי לפסיכולוגיה, הוא אחד האינטלקטואלים הבולטים בעשור האחרון ומבקר חריף של כיווני המחשבה הפוסט־מודרניים הרווחים היום באקדמיה ובתרבות – ביקורת שהקימה עליו לא אחת את זעמו של הממסד האקדמי שבו צמח. ״שנים עשר כללים לחיים״ הוא מהמקרים הלא רבים שבהם רב־מכר הוא ספר רב איכות.

״להיות אדם: 12 כללים נוספים לחיים״ הוא המשכו של הספר הראשון, שיצא לאור כשנתיים קודם לכן, ומשום כך נטלתי אותו לידיי בציפייה. למרות שמו, פיטרסון אינו תופס את הספר כהמשך לספר הראשון אלא כהשלמה לו. כמו ביצירות המשכיות רבות, חוויתי תחושה כפולה: פליאה חוזרת מהאינטלקט המזהיר של פיטרסון, ואכזבה נוכח מעידותיו.

אין שכבות מוחלשות

אפתח בהתפעלות. אחת הסיבות שפיטרסון הוא אינטלקטואל כה מושמץ היא משום שאת הונו האינטלקטואלי עשה לא על חשבון ההצדקה הכרוכה בסבל – כלומר: הסובל תמיד צודק, ומי ששפר עליהם גורלם, כאנשים עשירים או בעלי כוח, בהכרח רוששו אותו והחלישו אותו, ומשכך הם נושאים באחריות ובאשמת סבלו – אלא על ההכרה בסבל כמצב בלתי נמנע.

פיטרסון מכיר בסבל ומניח אותו כהנחת יסוד כאוטית מערערת־קיום שעתידה לפקוד כל נפש חיה בעולם, צדיק או רשע. הסבל קיים, והוא אחד מביטוייו של הכאוס, תופעות בלתי נשלטות – ממלחמה ועד בעיה רפואית או נפשית – הטורפות את חייו של אדם. השאלה אינה כיצד יש להימנע מהסבל בכל מחיר, אלא כיצד ליצור אורגניזם איתן וגמיש דיו המסוגל לעמוד נוכח האתגרים הקשים שמציב לו הקיום. למרות נסיבות הגורמות לסבל, כדי לצאת ממנו האדם נדרש בדרך כלל לא למהפכות פוליטיות אלא לעבודה עצמית ומשמעת פנימית.

בסופו של דבר, למרות תהליכים פוליטיים ראויים שנעשים בהתאם לזמנם, אין אנשים או שכבות מוחלשות ואין אנשים שאחראים לסבל, משום שהחיים מלאים בסבל אמיתי, בלתי צפוי ובלתי נתפס. לא מהלכים פוליטיים או כלכליים יצילו את האדם מסבלו, אלא הוא עצמו, במו ידיו. הגישה המהפכנית הזו של פיטרסון הציבה אותו בחזית ההגות השמרנית החדשה והקימה עליו מתנגדים רבים מהחוגים הליברליים, שבעיניהם הוא נחשב לפרובוקטור. כי מה כוחו של אינטלקטואל השמאל בלא דמעת העשוקים, פוליטיקת הזהויות וערעור מוסדות הכוח?

בחוגי הימין השמרני רבים נהנים מסרטוניו של פיטרסון שבהם הוא עונה תשובה מוחצת לפמיניסטית רדיקלית או לתומכי תיאוריות שמאל למיניהם. אלה מצויים בהמוניהם במרשתת, ואף שהם עושים רושם, מי שרוצה לעמוד על כוחו האמיתי של פיטרסון מן הראוי שיקרא את ספריו. שם ניכר כי גדולתו של פיטרסון אינה ביכולת לעורר עליו את זעם השמאל ו״להכניס להם״ לקול תשואות חלקים מהימין, אלא בהעמדת תפיסת עולם מגובשת, עניינית, מכבדת ואמפתית למצוקות הקיום של האדם. תפיסה שמחד גיסא אינה מאשימה איש או טוענת כי אחרים אחראים לסבלו, ומאידך גיסא אינה מטילה את האחריות כאשמה על כתפיו באופן שמפיל אותו תחת משא חייו. פיטרסון אמיץ מספיק כדי לא להיות דוגמטי או להסתפק בסיסמאות. יושרו האינטלקטואלי מאפשר לו להיות ענייני בהערכה ובביקורת שלו, למצוא יתרונות חשובים בליברליזם, ובעיות וכשלים גם בשמרנות עצמה.

בעקבות עשרת הדיברות

ספרי עצות והדרכה לחיים נוטים להיות פשטניים. החיים הם מערכת מתישה ומורכבת, והמחשבה שאפשר להציע לאדם סט של עקרונות כדי לסדר את חייו עשויה להסתכם במשפטים בנאליים כמו ״השקיעו זמן באנשים שאתם אוהבים״, ״זקפו את קומתכם״ ו״הקפידו לסדר את המיטה בבוקר״. משפטים כאלה נאמרו לנו על ידי האימהות והסבתות שלנו, ולא צריך לשלם לפסיכולוג כדי לקבל אותם. מה להם ולמעמקי הסבל שבחיים?

לפיטרסון, למרבה ההפתעה, יש תשובה אחרת. כל אותם כללים ועצות סבתא פשטניות כביכול, שנאמרו לנו אינספור פעמים בחיינו (מעטות הן האימהות שאמרו לבנותיהן שהמענה לייסורי ההתבגרות שלהן הוא ניפוץ הפטריארכיה או מהפכת מעמדות), הם ביטוי לחוכמת המונים עמוקה שהתגבשה במשך אלפי דורות, שתכליתה לאפשר לאדם להשיג שליטה מיטבית, באמצעות כלים פשוטים, בתוהו ובוהו שבנפשו שלו ובבעיות שיפקדו אותו בעתיד.

כדי להשיב את הקורא אל האמון שביסודות חייו, פיטרסון מתאר, כמבקר תרבות, כיצד כל אותם מיתולוגיות וסיפורי קודש המוכרים לנו, המהווים את אבני היסוד של תרבות המערב ואפילו תרבויות קדומות יותר, מעניקים לנמעניהם כלים בהתמודדות מול הכאוס. כך, למשל, בפרק ״השקיעו את כל מרצכם בדבר אחד וראו מה יקרה" טוען פיטרסון כי מאמצים פיזיים ומנטליים, למרות הקשיים והמתח שיש בהם, יוציאו מהאדם את המיטב שבו. אנשים שעומדים באתגרים שהציבו לעצמם בהכרח משפרים גם את אופיים, הוא כותב. כמו פחם הנדחס תחת חום ולחץ והופך ליהלום, כך ״הערך של החום והלחץ יהלום אתכם״ (ההברקה של המתרגמת).

מאז ינקותו, חיי אדם הם היכולת ללמוד כיצד להיות שותף במשחק: ילדים שלומדים לשחק בצורה הוגנת יהפכו לחברים ומבוגרים טובים ובשלים יותר, וכן ההפך. תהליך החניכה של האדם הוא כזה שמוליך אותו לשליטה בכוחות הכאוס שבו ובעולם, משום שהוא ממקד את עצמו בָעיקר ולומד לשתף פעולה עם זולתו בצורה הוגנת. פיטרסון מדגים את טענותיו באמצעות עשרת הדיברות, שהן לדעתו ״כללי המשחק המשפיעים ביותר שנוסחו אי פעם״. אישיות מגובשת היא זו שמתחשלת במענה לחוק מסורתי, ומתוך כך מגיעה לאידיאל האנושי הגבוה ביותר (ולעיתים גם משנה אותו בתבונה). אדם הממקד עצמו בתחום אחד, ללא הזנחת שאר התחומים, יגלה כי אישיותו מתגבשת תחת הלחץ וששאר חלקיה נכפפים לסדר ולתחושת היכולת שבאה עימם.

להכיר בקיומו של הרוע

על אף תקפותם ויופיים, לא כל המהלכים של פיטרסון שלמים. באחד הפרקים החשובים בספר, ״אם זיכרון ישן עדיין מציק לכם, כתבו אותו בקפידה ובמלואו״, בוחן פיטרסון, בגיבוי סיפורים מרתקים מניסיונו העשיר כמטפל שבהם הוא מתגלה במיטבו האינטלקטואלי והרגשי, תהליכים של טראומה והחלמה של מטופליו באמצעות בחינה עמוקה של זיכרונותיהם הכואבים ביותר. בחינת רגע הטראומה, כתיבתו ועיבודו, מאפשרים לקרבן להתעמת עם המצוקה שבתוכו ועם הידיעה שיש רוע בעולם – צעדים ראשונים לכינון אוטונומיה פנימית, שהיא היפוכה של תפיסת הקורבן כיום.

פיטרסון מדגים מניסיונו הטיפולי כיצד אי ההכרה בקיום הרוע עשוי להיות הרסני כלפי כינונה של אישיות בריאה, ומראה כיצד בחינה מדוקדקת של הטראומה במרחב בטוח משיבה למטופל את כוחו ומסייעת לו להירפא מהפתולוגיות שלו. בכך משיב פיטרסון את הפסיכולוגיה לכוח הריפוי שלה ומנתק אותה משיח התקינות הפוליטית המעדיף את תודעת הקורבן הסובל והצודק תמיד, על פני אדם מחלים ובוחר, המשיב את האוטונומיה לחייו.

יחד עם זאת, חלק מההנחות בפרק אינן מספקות. פיטרסון מדגים את דבריו באמצעות טראומות נקודתיות ולא באמצעות פוסט־טראומה מורכבת, שהיא מהלך טראומתי ארוך, כהתעללות ממושכת או שבי שהם ביטויים לרוע יסודי, עקבי ומתמשך. נראה היה שהנחישות המוצדקת שלו להוכיח כי לקורבן יש אחריות על חייו מנעה מפיטרסון האינטלקטואל, המודע בענווה לכוחו ולפגמיו, להיות יסודי יותר כאיש מקצוע.

התמוטטות פיזית ונפשית

העושר המופלא של פיטרסון שמור גם לרעתו. ״להיות אדם״ הוא יצירה של החלמה של המחבר לא פחות משהוא ספר הדרכה. פיטרסון חיבר אותו במהלך שנה של לחץ נפשי ופיזי אדיר – אשתו חלתה בסרטן והוא התמכר לנוגדי חרדה שהביאו להתמוטטות פיזית ולאשפוז ממושך לגמילה ברוסיה. כוחו האינטלקטואלי לא התערער מהניסיון הקשה שעבר, אבל התוצאה היא ספר ממוקד פחות ביחס לקודמו.

פיטרסון בוחן את התרבות, יסודותיה ומניעיה, מה שמאפשר לו לחבר בין הארי פוטר, מיתוסים מצריים ועשרת הדיברות, אבל יש מקומות שבהם החיבורים שהוא יוצר גולשים לפטפטת ניו־אייג׳ית. וכך, לצד פרקים מבריקים ופוריים, מצויים פירושים ארכנים וטרחניים של ייצוגי הסמלים השונים בקלפי טארוט כביטוי לניסיון של האלכימאים הקדומים להוציא מהאדם את המהותי, העמוק והיצירתי שבו – להפוך חומר פשוט לזהב. כל זה נכתב באריכות מתישה שדקדוקי סמליה אינם נחוצים.

בהשוואה לספרו הקודם ולחריפות שלו עצמו, פסקאות שלמות, בעיקר בשליש הראשון של הספר, נקראות כאילו נכתבו כטיוטה סבירה למחשבה, שלא נערכה כראוי בידי הכותב או עורכיו. ניכר בהן הלחץ שבו נמצא פיטרסון להיות לאינטלקטואל המפיק ביצי זהב; אותו לחץ שהביא אותו להידרדרות פיזית ונפשית שכמעט עלתה לו בחייו. החלקים האישיים בספר – כמו אלה שתיארו באופן אמיץ ונוגע ללב את מחלתה הקשה של בתו בספר הראשון – נקראים אמנם בעניין גובר. הנה, גם המחבר מתמודד עם הכאוס בחייו ונזקק בעצמו לכללים שהוא מנסח.

מתוך רצון מובן לרכוב על גלי התהילה של הספר הקודם, ולמרות המאמץ וההישג המרשימים של המתרגמת דלית לאוב־סוטר, ניכר כי הספר יצא בחופזה ונערך ברישול. במקום אחד חסרה הערת שוליים בגוף הטקסט, מונח מוכר ופשוט מ״הארי פוטר״ מופיע כ״בלוג׳ר״ במקום ״מרביצן״, בבראשית פרק לז אין שום תיאור של שוויון בבריאה בין זכר לנקבה אלא מכירת יוסף וכן הלאה. כמו כן, המשלב הלשוני בתרגום לא אחיד, פסקאות מסוימות פונות בלשון לקורא נקבה ואחרות בלשון זכר או בעברית גבוהה להפתיע; מעטים מהקוראים ידעו כי המילה ״זיוונית״ היא המונח העברי לאופטימית, וכי המילה ״אמיתה״ היא אקסיומה. בספר שיש בו הרבה מילים לועזיות. הדבר נראה כטהרנות לא עקבית שאינה מוצדקת. במהלך הקריאה גיליתי טעויות רבות שעריכה פשוטה הייתה עומדת עליהן בקלות. יפה עשו בהוצאת סלע מאיר שפרסמו את ספריו של האינטלקטואל הדגול, ויפה יעשו אם ינהגו כלפי קוראיהם באותו כבוד שהם נוהגים כלפי ההוגים שאת הגותם הם מוציאים לאור.

להיות אדם
12 כללים נוספים לחיים
ג׳ורדן פיטרסון
מאנגלית: דלית לאוב־סוטר
סלע מאיר, 2021, 318 עמ'