איור צבעוני של האמנית טליה בן־אבו מעטר את כריכתו של הספר, ובו אישה לא צעירה, שמזכירה את הציירת המקסיקאית פרידה קאלו וגם את ציוריה. מי שיעיין בקורות חייה של קאלו ובעיקר בתולדות נישואיה לצייר דייגו ריברה, עשוי לחשוב שהבחירה באיור אינה סתמית. במילים אחרות, עם מעט דמיון עשוי הקורא להאמין שהדוברת והגיבורה של הטקסט הזה היא בת דמותה של קאלו.
מכיוון שאוריאל קון, מו"ל הוצאת תשע נשמות, התבטא בעבר כמה וכמה פעמים נגד הריאליזם המאגי שמזוהה עם כתיבתו של מארקס, ובעיקר עם הזיהוי של כלל הספרות הדרום־אמריקאית עם הסוגה הזאת, הופתעתי במידה מסוימת לגלות שהחליט לפרסם את הספר הזה. התעלומה נפתרה חיש קל כשקראתי את הספר, שאין בו ריאליזם מאגי שחורג מהמקובל במערכות יחסים המתקיימות בין אנשים נשואים. "נאום אהבה נגד גבר יושב" הוא למעשה מחזה לשחקנית יחידה, שכולו סקנדל שעורכת לבעלה גרסיאלה חראיס דה־לה־ורה, גיבורת הספר הזה והדוברת היחידה בו, לציון 25 שנות נישואים מאושרים.
אולי כאיור לקשר הזוגי הזה מפרטות הוראות הבימוי את הדברים הבאים: "בקצה הימני של הבמה, בכורסה אנגלית, בחליפה כהה, פניו מוסתרות מאחורי העיתון שהוא מעמיד פנים שהוא קורא, יושב הבעל הדומם. זוהי בובה" (עמ' 10). הבחירה בבובה מפנה את הבמה לגרסיאלה ולכל מה שיש לה לומר לבעלה העשיר, בן האליטות הישנות, כשהם חוזרים מארוחת ערב רשמית שבה חגגו עם רבים אחרים את חתונת הכסף שלהם. העובדה שהדרמה מתחוללת באיים הקריביים, בעיר שיש בה שלושים וחמש מעלות בצל ותשעים אחוזי לחות, רק נראית כתוספת אקלימית יאה לרוחות הלוהטות גם ככה.
מי הם גרסיאלה ובעלה? השאלה הזאת נותרת ללא מענה גם בסיומו של המחזה. אבל ברור שהם אנשים בעלי אמצעים רבים, שלא לומר עשירים מופלגים. לא רק שהאמצעים הללו אינם מפייסים את גרסיאלה, אלא הם מייצגים בפניה את כל מה שהיא שונאת, ואולי על כן במהלך המחזה היא מדיחה את התכשיטים היקרים שקיבלה ממשפחת בעלה בבית השימוש.
עבדים מצביעים בקבלנות
בתחילה, וגם בהמשך למען האמת, מאשימה הגיבורה את בעלה בכך שהוא מנהל רומן כבר שנים ארוכות עם אישה אחרת, פחות יפה ממנה לטענתה, פחות מתוחכמת ממנה, וגם שומו שמיים, שמנה ממנה. היא מאשימה אותו בכך שארגן לפילגשו נישואים בתשלום כדי שיוכל להמשיך את מערכת היחסים שלו איתה, ומגלה את הדרכים שבאמצעותן נודע לה הדבר. בין השאר, החיבה המופגנת של הכלבים שקידמו את פניה של הפילגש במטע הסוכר שבבעלותו של הבעל, שאליו נסעו יחדיו. היכרותם של כלבי השמירה עם הפילגש היא בעיניה הוכחה ניצחת לכך שהיא מבקרת במקום הרבה יותר מהאישה החוקית.
אפשר כמובן לראות במחזה הזה התחשבנות נוקבת של רעיה עם בעל בוגדני. מארקס לא המציא את הרעיון הזה, דומה לו ראינו למשל במחזה "החזקה יותר" של אוגוסט סטרינדברג: שם נעשית ההתחשבנות פנים אל פנים עם המאהבת בערב חג המולד, כששתיהן נפגשות במקרה בבית קפה. מי מהן החזקה יותר? השאלה הזאת תזין יצירות רבות, והיא הקרקע שעליה עתידה לצמוח היצירה "תמונות מחיי נישואין" של אינגמר ברגמן. אבל בכל הכבוד לנישואים ולאתגרים שהם מציבים, הסיפור הזה אינו מסתפק בזאת, אלא הוא כתב אשמה על הקיטוב החברתי בדרום אמריקה, קיטוב שאינו ניתן לגישור, ועל כן, הנישואים בין המעמדות השונים נידונים לכליה.
מייצגי המעמדות כאן הם הגבר והאישה, ועל כן זהו דיון כפול: בחוסר השוויון שבין גברים לנשים וגם בחוסר השוויון המעמדי. המעמד העליון שהבעל נמנה עמו מוצג כמושחת, מי שכספו הגיע ממקורות בלתי מוסריים, והמעמד הנמוך, זה שממנו מגיעה גרסיאלה, מוצג כמי שכל מה שנותר לו לעשות זה להתחנף למעמד העליון, שכן חייו ממש תלויים בו. גרסיאלה מתקוממת נגד הרעיון הזה לא פחות מכפי שהיא מתקוממת נגד בגידותיו החייכניות של בעלה.
מיד בתחילה אומרת גרסיאלה: "אין בעולם גיהינום גדול יותר מנישואים מאושרים!" (עמ' 11). אבל ככל שמתקדמת העלילה כך מתברר שהנישואים הללו שנקראים מאושרים אינם אלא סטטוס־קוו, שקיומו מתאפשר בכוחם של הנימוסים הטובים ובכוחה של הצביעות. החברה שמתארת גרסיאלה היא חברה שוביניסטית, שבה לגברים מותר מה שלנשים אסור, ולגברים עשירים מותר מה שלאף אחד אסור. כשהיא מתארת ביקור במטעי הסוכר של בעלה, מטעים שידועים לשמצה בשגשוגם הודות לעבודת עבדים שנמשכה בהם מאות בשנים, היא מביעה את סלידתה במילים הללו: "אני לא סובלת את התסיסה של קנה הסוכר וגם לא את הזמזום של הזבובים הכחולים, ועוד הרבה פחות את ההתרפסות שאתה סובל אצל הפועלים שלך כדי שתוכל להעביד אותם תמורת אוכל ולקחת אותם להצביע בקבלנות" (עמ' 40). ביקורת חברתית־כלכלית־פוליטית נוקבת.
משובת נעורים שחלפה
מה שהכי מעצבן את הגיבורה שלנו זו העובדה שפעם, לפני שנים רבות, כשאהבתם הייתה עדיין צעירה, הפנה בעלה עורף לכל העושר המשפחתי שלו שנצבר בדרכים בלתי ראויות, וחי בנתק מוחלט מהוריו במשך שנים רבות. לפני שנישאו היא הוזמנה לפגישה עם אמו, שביקשה כי בנה יבוא להתחנן לסליחתו הרשמית של אביו הגוסס, שאיתו ניתק את יחסיו שנים רבות קודם לכן. הוא בן יחיד, ומשום כך היה הדבר חשוב במיוחד לאב המוטל על ערש דווי. כשהגיבורה הגיעה לבית הוריו בלעדיו, נאחזה חיל ורעדה למראה הפאר ששרר בו: "קשה לדמיין עכשיו כמה אומץ הייתי צריכה בשביל להיכנס לבית הזה, איך הלכתי בצדדים כי חשבתי שאסור לדרוך על השטיחים, חשבתי שהכיפה של המסדרון היא מזהב אמיתי…" (31).
גרסיאלה, בת מעמד הפועלים, אולי נדהמה מהעושר, אבל בעיקר העריצה את בעלה על שהפנה עורף לכל המנעמים הללו וכרת עמה ברית, משום שחשב שהגיעו ממקור בלתי מוסרי. מה מאוד גדלה אכזבתה כשהתברר לה ש"הספיקה לך לוויה מיוחסת אחת כדי לשכוח את הרעב, את ההשפלות, את הריב שלך עם העולם" (34). במה שנראה כמו אקט סמלי, נגזרים לקראת ההלוויה תלתלי המלאך של בעלה. כמי שכבר אין לו תלתלי מלאך, הוא הופך לבשר ודם ויורד לארץ, ושם הוא מגלה את חולשותיו: את חולשת הבשר כמובן, באינספור הפילגשים שאיתן ניהל מערכות יחסים שונות בידיעתה של אשתו, וגם את חולשתו לדברים חומריים כמו למשל אוסף התכשיטים שגרסיאלה שוטפת באסלה במהלך הסקנדל שהיא מנהלת מולו, ובעצם מול העולם כולו.
מובן מאליו שהשימוש במחזה בבובה ולא בשחקן, ולו רק בשחקן דומם, מחזק את התחושה שהמלחמה שעורכת הגיבורה חורגת בהרבה מגבולות החדר שבו היא מתנהלת וממסגרת חיי הנישואים. ושבגידתו של הבעל אינה מתמצה ביחסיו עם פילגשו, דבר חמור כשלעצמו שגרסיאלה סופגת בחיוך, אלא כוללת בגידה בערכים שהאמינו בהם יחדיו – היא אולי כתוצאה מנסיבות לידתה, והוא, במה שנראה כמשובת נעורים שחלפה.
האם גרסיאלה היא אישה נאמנה? נאמנה למדי, כך נראה, לפחות על פי עקרונות המוסר הבורגני, שכן בגידותיה אינן בגידות של הגוף אלא של הנפש. הגברים שמצאו חן בעיניה במהלך נישואיה היו דווקא אלה שאיתם לא היו לה שום קשרים גופניים. מארקס מפליא לתאר כאן את הקשר הנפשי שהגיבורה חשה למי שאהבה נפשה, כשגם כאן הוא מעמת אהבה נשית־רוחנית עם אהבה גברית־גופנית, ולקורא ברור במי הוא מצדד.
גרסיאלה היא אישה מלומדת, שיש לה כמה וכמה תארים אקדמיים והיא שולטת בכמה וכמה שפות. אלא שהשכלתה לא פרצה עבורה את חומת הבדידות. הבית שבו היא גרה אינו מקום שחברותיה משכבר מוכנות לבקר בו, ואל החוג החברתי של בעלה לא התקבלה, ואולי, כך אני חושדת, גם אינה רוצה להתקבל אליו.
העושר טובל בדקדנס
יצירה ספרותית נבדלת מטקסט אחר בשלל הלשונות שבהן משוחח הסופר עם קוראים ובשלל הרבדים שהוא פורש בפניהם. ואכן, על פניו נראית היצירה הזאת כמו תמונת הסיום של נישואים אומללים. הגבר כל כך נעדר מהם, עד שאפילו הייצוג שלו נעשה באמצעות חפץ דומם. זוהי קריאה אפשרית של הטקסט הזה, אבל היא איננה קריאה יחידה.
"נאום אהבה נגד גבר יושב" נכתב ב־1987. באותם ימים היה מארקס כבר סופר מפורסם וידוע בכל העולם; חמש שנים קודם לכן זכה בפרס נובל לספרות על יצירותיו. ב"אהבה בימי כולרה", שנכתב שנתיים לפני המחזה הזה, הוכיח לקוראיו את בקיאותו באהבה וביחסים מצידם הפחות רומנטי. פלורנטינו אריסה ופרמינה דסה, גיבורי "אהבה בימי כולרה", מימשו את אהבתם רק בזקנתם, ומארקס אינו חוסך מקוראיו תיאורים שונים שהזקנה מספקת.
בדומה לזאת, גם המחזה הזה פורש אהבה מורכבת ובעלת פנים רבות. התוספת המעניינת ליצירה הזאת ומה שמבדיל אותה מיצירותיו הקודמות, גם אלה שעסקו באהבה, היא התוספת החברתית. אם קודם לכן הכרנו את הצד המאגי של כתיבתו, גם בנוגע ליחסים בין בני אנוש, כאן מתגלה לקוראיו יצירה שעל פניה עוסקת ביחסים, אבל ברובד העמוק שלה היא יצירה שכולה ביקורת חברתית על הפערים החברתיים הבלתי ניתנים לגישור, על בגידתם של העשירים בעניים, ועל הדקדנס שבו טובל העושר. כשבתום המחזה מעלה הגיבורה את בובת הבעל בלהבות, ברור שהבעירה הזאת מייצגת את הרס העולם הישן ואת חורבנו, ואת יציאתה של הגיבורה לחופשי.
נאום אהבה נגד גבר יושב
גבריאל גרסיה מארקס
מספרדית:
מיכל שליו
תשע נשמות, 2021, 68 עמ'
