כבר למעלה מעשרים שנה מקים מכון התורה והארץ, לקראת שנות השמיטה, מפעל חשוב בשם "אוצר הארץ". מטרתו לחזק את החקלאות היהודית ולחבר את הציבור לקיום שמיטה בארץ ישראל, כך שבאמצעות כוח הקנייה של הצרכנים יוכלו החקלאים להמשיך ולהתקיים. אוצר הארץ מספק במהלך שנת השמיטה פירות של "אוצר בית דין", יבול שישית, וגידולים שגדלו בשמיטה על ידי פתרונות הלכתיים (מצע מנותק, גידולי מים ועוד).
זוהי יוזמה חשובה שתפקידה להעצים את החקלאות היהודית בארץ, ולמנוע את הגדלת מכסות הייבוא ההולכות ומתעצמות לקראת שנת השמיטה, באופן שמסכן את היקף החקלאות היהודית בישראל. אולם לצד אהדתי הגדולה לאוצר הארץ, לבי נכמר וכואב נוכח העובדה שבפרסומים השונים לא מוזכרת האפשרות של אספקת פירות וירקות מ"היתר מכירה" (בשטחי עולי בבל). אי־הכללתו של יבול מהיתר המכירה בתוצרת שתשווק על ידי אוצר הארץ, עלולה לגרום לנזק גדול למעמדו ההלכתי של היתר המכירה, ובמיוחד שמדובר במפעל שרבניו תומכים בחקלאות יהודית.
היתר המכירה הוסכם על ידי גדולי הפוסקים כבר לפני למעלה מ־150 שנה, וגובש על ידי הרב קוק. בתשובותיו של הראי"ה ניתן להבחין בפער שבין ההסכמה להיתר המכירה על פי ההלכה הפורמלית, ובין הרתיעה מההיתר מבחינה ערכית ומחשבתית. הנה דוגמה לכך:
…על עצם ההיתר אין לדעתי מה לפקפק כלל, אבל כל זאת אין זה מונע ופוטר אותנו מלבקש כל העצות אשר יזמין ד' לנו, שיוכלו אחינו בני ישראל היושבים באה"ק לקיים את המצוה כהלכתה, בלא שום הפקעה ודרישות היתר (משפט כהן סימן סג).
הרב פותח את תשובתו בקביעה נחרצת שאין לפקפק על עצם ההיתר, אולם בסיפא הוא מדגיש שיש לשאוף לשמירה מוחלטת של השמיטה, ולהימנע ככל האפשר מהפקעתה של המצווה דווקא בתקופת התחייה הלאומית. מורכבות זו הביאה את הרב לחתור לצמצומו של ההיתר, וכך הוא כותב בהמשך: "וכל חלק קטן שבקטנים מאה"ק שביד ישראל, שתקוים בו מצוות שביעית כדינה, אנו צריכים לשמח עליו כמוצא שלל רב".
לדעתו, גם אם החקלאים נדרשים לסמוך על היתר המכירה, יש להשתדל ולצמצם את היקפו. חקלאי שמצליח להימנע ממכירה אפילו של שטח קטן ביותר, הרי זה משובח. ואכן, בקיבוצים ובמושבים הדתיים שסומכים על היתר המכירה, קיימת מגמה לעשות מאמץ ולהוביר (לא לעבד) חלק מהשטחים, או לבצע "זריעה מוקדמת" בשנה השישית (בתנאים מסוימים) על מנת להימנע ממכירה של חלק מהשטחים. זוהי דוגמה לשמיטה לחומרה.
החקלאים הם שליחי העם
אולם עיקר הדיון שלנו איננו בנוגע לחקלאים אלא לצרכנים בשנת השמיטה. לצערי, בשני העשורים האחרונים מעמדו של היתר המכירה הולך ונחלש. בתחילה היתר המכירה נפסל בקרב החוגים החרדיים, אולם כיום גם חלק מקרב רבני הציונות הדתית נמנעים מלאכול את התוצרים של היתר המכירה. יש הסבורים שהיתר המכירה ניתן בשעתו על מנת להציל את היישוב, וכיום אין בו צורך. אולם אין הדבר נכון, שכן הסכנות קיימות גם כיום. עזיבת האדמות למשך שנה עלולה לפגוע הן בחוסנה של החקלאות היהודית בשנים שלאחר השמיטה, והן בשליטתנו על אדמות חקלאיות באזורים רבים בארץ.
כאמור, היתר המכירה ניתן לחקלאים שנאלצים לעבוד בשנת השמיטה. הואיל ומדובר במיעוט קטן באוכלוסייה, הדיון הנפוץ בסוגיית היתר המכירה עוסק בכשרותם של היבולים החקלאיים. אולם אין לנתק בין שאלת הכשרות של היבול, ובין ההיתר של החקלאי לעבוד על סמך היתר המכירה. אם אנו מתירים לחקלאי לעבוד על סמך היתר המכירה, יהיה לא הגיוני שלא להתיר את יבוליו לכתחילה באכילה. אפשר להקביל זאת לדין חליבה בשבת. קיים היתר הלכתי לכתחילה לחלוב על ידי גרמא (ואיבוד) בשבת על ידי יהודי. היעלה על הדעת שהמתירים יאסרו לשתות מאותו חלב? אם ניתן לחלק בין מעשה החליבה לשתיית החלב, הרי שיש לומר דווקא להפך. קל יותר להתיר את שתיית החלב שנחלב בגרמא ("מעשה שבת"), ולהחמיר בחליבה עצמה שהיא הפעולה האסורה.
באותו אופן, ברור שיותר בעייתי להתיר לחקלאי לעבוד על סמך היתר המכירה מאשר להתיר לצרכן לאכול מפירות ההיתר. ההולכים בדרכו של הראי"ה קוק ובדרכם של הרבנים הראשיים לדורותיהם, שראו ערך בחקלאות יהודית בארץ ישראל והתירו לחקלאים לסמוך על היתר המכירה, חייבים לפסוק פסיקה אחידה לחקלאי ולצרכן. אם נתיר לחקלאי ונאסור על הצרכן יש בכך חוסר כנות, ואף יחס מעליב כלפי ציבור החקלאים הדתי. מה ההיגיון להתיר לחקלאי עבודה על סמך היתר המכירה, ובאותה נשימה להימנע ולא לאכול מהתוצרת?
יש שיסבירו שהיתר המכירה נועד עבור החקלאים, שנדרשים לעבוד בשנת השמיטה ואין להם ברירה אחרת. לעומתם, ציבור הצרכנים יכול לאכול יבול אלטרנטיבי כפי שמציע אוצר הארץ, ולכן אין כל סיבה שיאכל מיבול של היתר מכירה. דומני כי תפיסה זו שגויה מיסודה. אין מטרת היתר המכירה רק כדי להציל את פרנסת החקלאים בשמיטה. היתר המכירה נועד לשרת את כלל ישראל, והחקלאים הם השליחים של עם ישראל כולו, שכן בזכות עבודתם על סמך ההיתר נשמרת החקלאות היהודית בארץ ישראל על כנה. היתר המכירה נועד גם לציבור הצרכנים, שבצריכת היבול מגבה את ציבור החקלאים. הרב קוק מציין בכמה מקומות את הצורך לחזק את ציבור החקלאים, וכך הוא כותב בהמשך אותה תשובה:
אבל חלילה לנו ללמד קטיגוריא על ישראל, מצד הוראת ההיתר של דרך המכירה, שאע"פ שאינה משנת חסידים, ורוחנו בקרבנו ישתוחח על שפלות קרן ישראל ועל המצב המדוכא והמדולדל של עם ד' המתיישבים על אדמת הקודש, עד שהם מוכרחים להשתמש מפני הדחק בהיתר הפקעת המצוה הקדושה והחביבה הזאת של שבת הארץ, מ"מ מה שנעשה ע"פ ההכרח תורה שלמה היא, וראוי לכל גדולי ישראל לנחם שבורי לב המוכרחים לזה, שלא יהיו בעיני עצמם כרשעים ח"ו.
פתרון מצומצם
אוצר הארץ אינו מציע פתרון ממלכתי לכלל האוכלוסייה. מדובר במפעל חשוב, שמתאים בעיקר לחקלאים שלהם מטעים קטנים, ולחקלאים שהתמזל מזלם להתגורר בשטחי "עולי מצרים" (שהיחס ההלכתי לשמיטה בהם מקל יותר). גם הצריכה שלו סקטוריאלית; כדי להיות חלק מאוצר הארץ יש צורך בתשלום מקדמה כדי לבסס מנגנון שיוכל לעמוד בתשלומים לחקלאים שהם שליחי בית הדין.
רק היתר המכירה נותן מענה לכלל החקלאים והצרכנים. לדוגמה, ברשותו של גד"ש דגנים, המשותף למשואות־יצחק ולקיבוץ נגבה, למעלה מ־ 40 אלף דונם, מתוכם 2,100 דונם מטע אבוקדו. האם במציאות כזו ניתן לוותר על היתר המכירה ולעזוב את האדמות? האם ניתן לשווק באמצעות "אוצר בית דין" 2,100 דונם של אבוקדו, שטח שמכיל כמות עצומה של פירות שרובם מיועד לייצוא?!
הפתרון הממלכתי היחידי לחקלאות יהודית הוא היתר מכירה. מכאן שכאשר סומכים על היתר המכירה, ובמיוחד לפי הוראותיו של הרב קוק, יש להגדיר את התוצרת החקלאית ככשרה לכתחילה. ויש גם אומרים שהוא עדיף על אוצר בית דין מבחינה הלכתית (הרב יהושע בן־מאיר בספרו "היתר מכירה או אוצר בית דין").
סוף דבר, היתר המכירה זקוק לחיזוק, ובמיוחד כיום, כאשר לצערנו ציבור שמקפיד יותר בנושאי כשרות נמנע מאכילה של היתר המכירה ונוהר לחנויות השמיטה. הוא מעדיף תוצרת ייבוא על פני תוצרת של היתר המכירה, ומדמה לחשוב שאכילת פירות וירקות מחו"ל נחשבת לשמירת שמיטה לחומרה. טוב יעשה אוצר הארץ אם יכלול במרכולתו גם מתוצרת היתר המכירה. המסר בהשארתה בחוץ מעודד חלקים נוספים בציבור הדתי להצטרף לזרמים החרדיים ולהימנע מקנייה של היתר מכירה.
אל דאגה, היבול של היתר המכירה יימכר בשווקים. דאגתי היא שלבסוף, מי שיאכל ממנו יהיו אלו שפחות מקפידים על ההלכה או הציבור הרחב החילוני – ומה נאמר לחקלאים יראי שמיים, שיוצאים בשליחותנו לעבוד את האדמה על סמך היתר המכירה ואנחנו לא נאכל מיבולם?
