הוגים חברתיים רבים ראו את מצוות השמיטה כנותנת ביטוי לתפיסתם החברתית־כלכלית. השמטת החובות, הפקרת היבול, איסור המסחר – כל אלה מורים לכאורה על שאיפה לביטול הרכוש הפרטי וליצירת חברה שיתופית ושוויונית. "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ" (שמות כג, יא). לכך מצטרפת המצווה להשיב את הקרקעות לבעליהן ביובל, הנתפסת כשיטה למניעת היווצרותם של פערים כלכליים, שכן היא מונעת מצב שבו עשירים יחידים משתלטים בהדרגה על כל הקרקעות ומותירים את כלל בני העם ללא אמצעי ייצור משלהם.
אך בהעמקה נוספת נראה שלא כך הם פני הדברים. נתחיל ביובל. אמנם הקרקעות חזרו לבעליהן המקוריים, על פי החלוקה הראשונית של הארץ, אולם הדבר לא יצר שוויון, שהרי במהלך הדורות היו נחלות שהתחלקו בין יורשים רבים, לעומת נחלות שהתחלקו בין יורשים מועטים. גם החלוקה הראשונית בימי יהושע לא הייתה שוויונית. הגמרא (בבא בתרא קיז) מתארת מנגנון מורכב של חלוקה, המשקלל את יוצאי מצרים ובאי הארץ באופן שיצר חלוקה בלתי שווה כבר בדור הראשון.
אף אם ניתן לדחות את הטענות הללו ולומר שאכן מנגנון היובל לא יצר שוויון אבל צמצם במידה ניכרת את הפער שבין עשירים לעניים, באים הגֵרים וטופחים על פנינו. אלה לא נטלו נחלה בארץ כלל ועיקר. וכך, גם אם הגר צבר נכסים והצליח לרכוש לעצמו קרקע כאמצעי ייצור, באה שנת היובל ומחייבת אותו להשיב את הקרקע לבעליה המקוריים ולהישאר חסר קרקע. קביעה זו לא נאמרה בקובץ חוקים המבקש לדחוק את רגליו של הגר, אלא באותה תורה המצווה על אהבתו, מזהירה מלהונות אותו ומחייבת שוב ושוב לדאוג למצבו הכלכלי והחברתי.
גם בהלכות שמיטת קרקעות לא ניתן לראות סוג של "גן עדן סוציאליסטי", אפילו כאוטופיה שיש להתעלות אליה לעיתים רחוקות. אם כבר, יש דמיון חזק יותר בין שנת השמיטה לאותו "גיהינום קומוניסטי" נוסח בריה"מ, שכשל וקרס כאשר לעובדים לא הייתה מוטיבציה לייצר. אמנם יש בשמיטה מידה של שוויון, אבל הכול סובלים מחסור – לא בשל חוסר רצון לייצר אלא בשל האיסור על העבודה החקלאית.
אילו היה הקב"ה מעוניין להטעים אותנו טעם של חברה המתנהגת כקיבוץ גדול, היה מצווה להכפיל את מאמצי הייצור ולחלק את התוצרת לכולם בשווה. אולם הוא ציווה דווקא להימנע מעבודה חקלאית ולהפקיר את היבול לכל מי שיקדים לקחת ממנו. המנגנון של "אוצר בית דין" המתואר בתוספתא, שבאמצעותו היו מחלקים את התוצרת לכל משפחה לפי מספר הנפשות, הוא תקנה מאוחרת שאינה מפורשת בתורה, ואף לא במשנה ובתלמוד.
החוב המשפטי הופך למוסרי
המפתח להבנת הערכים החברתיים שאותם מבטאות מצווֹת השמיטה והיובל, נמצא בשמיטת הכספים. לכאורה זהו מנגנון מובהק של צמצום פערים כלכליים. חובותיהם של העניים, שלוו מבעלי ההון, מופקעים, והרי לנו מנגנון של "תשלומי העברה" המופעל פעם בשבע שנים. אולם גם כאן, עיון בפרטי ההלכה מציב בפנינו תמונה אחרת. שמיטת הכספים אינה מפקיעה את החוב מכול וכול; פעולתה היא אחרת לגמרי.
תובנה זו עולה משתי המשניות האחרונות של מסכת שביעית. הראשונה שבהן דנה במי שהחזיר את החוב ביוזמתו לאחר השמיטה. במקרה כזה מצוּוה המלווה לומר "מְשַׁמֵט אני" ולדחות את הצעת הפירעון. אולם אם התעקש הלווה ואמר "אף על פי כן" ברצוני לשלם את הסכום שלוויתי – על המלווה לקבל ממנו. המשנה דורשת את הדבר מן הפסוק בספר דברים (טו, ב) "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה", שמשמעותו היא כי ההשמטה מתקיימת בעיקר ברמה ההצהרתית, על ידי דיבור, גם אם בפועל החוב נפרע.
המשנה הבאה הולכת צעד נוסף ואומרת: "המחזיר חוב בשביעית – רוח חכמים נוחה הימנו". במילים אחרות, מן הראוי שהלווה ישיב למלווה את סכום ההלוואה, אף שמעיקר הדין החוב נשמט. אם אכן תכליתה של השמיטה היא ליצור "צדק חברתי" ולהקל על הלווה, מדוע הורו חכמים לשלם בכל זאת?
שני נביאים מתבטאים כאן בסגנון אחד, אף שבנושאים אחרים ניתן לראות בהם בני פלוגתא חריפים: הראי"ה קוק והרש"ר הירש. שניהם רואים בניצול שמיטת הכספים בידי הלווה עוול מוסרי. כך כותב רש"ר הירש:
המלווה, שהוא "בעל" זכות התביעה ועל ידי כך נעשה אדון ללווה, מוותר לתמיד על הפעלת הזכות הזאת. אולם הלווה נשאר חייב לו לתמיד מבחינה מוסרית… אין זו מגמת התורה לפטור לווה בעל רכוש מן החובה המוסרית של פריעת חובו, והמלווה רשאי לצפות… שלא ינצל את הזכות שניתנה לו על ידי השמיטה… התורה דורשת מהמלווה שיכריז על שמיטה, אולם אין בכך כדי לפטור את הלווה מחובתו… לווה המסלק מרצונו את החוב שנשמט בשביעית פועל ברוח התורה (פירוש רש"ר הירש דברים טו, ב).
דברים דומים כותב הראי"ה קוק:
ההשמטה של שביעית צריכה עם זה שמירה, שלא תחליש את רגש היושר והצדק מנגוע ברכוש רעהו… כי בעל נפש טהורה… לא יאבה להיות נהנה מיגיע רעהו (עין איה שביעית סימן יב).
והוא מוסיף וכותב: "אין תכלית השמיטה של החוב מניעת הפירעון ונטיית המשקל בענייני הרכוש" (שם סימן יד). ומתוך כך מציג הראי"ה תפיסה חברתית־כלכלית רחבה יותר: "שיסוד התורה במשפטיה היא הגבלת הרכוש והעמדת הצדק בקניין כל אחד מבני אדם במה שהוא שלו".
כלומר, אין כאן תפיסה המכונה "צדק חברתי" או "צדק חלוקתי", המבקשת להפקיע את יגיע כפיו של העשיר לטובת העני. המשמעות של שמיטת הכספים נעוצה דווקא בהשלכות הנובעות מן ההיבט ההצהרתי שלה: "שעם הגבלת הקניין צריך שתשפע רוח הנדיבות, עד שתשלול את צדדי החיסרון הבאים ממנו"…
כלומר, השמיטה לא באה לצמצם את הפערים הכלכליים אלא ליצור יחס אחר אל הרכוש. את השינוי הזה מיטיב לבטא בעל "הכתב והקבלה" (דברים שם), כשהוא מסביר את המילים "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ":
הוסיף מילת "יד", שמהוראתו הכוח והיכולת והממשלה ורשות… כי המלווה הוא כאדון הלווה וממשלתו עליו, ו"עבד לווה לאיש מלווה", ויש לו למלווה על הלווה שעבוד הגוף ושעבוד נכסיו. ורצה הכתוב שבשנת השמיטה יעזוב המלווה מן הלווה את כל שעבודיו; לא בלבד שאינו צריך לשלם חובו, אבל גם שעבוד גופו ושעבוד נכסיו יסורו ממנו לגמרי. לכן אמר "[ואת אשר יהיה לך את אחיך] תשמט ידך" כלומר תעזוב ותסיר ממשלת ידך ממנו…
שמיטת הכספים מבטלת את הכוחניות של התביעה, את השעבוד, את הנגישה של הלווה בידי המלווה, ובמקומה נותרת ציפייה מוסרית שהלווה ייתן למלווה את מה שראוי לו לקבל.
תודעה זו, הממוססת את הקשיחות של "זכות הקניין", חוזרת ובאה לידי ביטוי גם ביובל. בעל הקרקע אינו יכול למכור את אדמתו לחלוטין. בעלותו עליה איננה "זכות" משפטית מלאה, אלא אחריות למען הדורות הבאים שיצאו ממנו. "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג).
מחובה למחויבות
ניתן להמשיג את השינוי התודעתי שמכוננת שמיטת הכספים באמצעות הבחנה לשונית בין שתי מילים: "חובה" ו"מחויבות". החובה היא חיצונית (הטרונומית) ואילו המחויבות היא פנימית (אוטונומית). אל החובה מתלווה כוח כפייה, ואילו המחויבות נובעת מן התודעה המוסרית החופשית. שמיטת הכספים הופכת את דמי ההלוואה מחובה למחויבות. על כך כותב רש"ר הירש:
עם סיום כל תקופת שמיטה הופך כל חוב להתחייבות מוסרית גרידא; סילוק החוב נמסר לשיקול דעתו של מי שנתחייב בו, ועצם האמון שהתורה רוחשת לו תיתן לו תחושת התרוממות מוסרית, במקום שעד כה סבל החוב העיק עליו. פריעת החוב מרצונו החופשי תהיה לו עתה עניין של כבוד.
רשר"ה קושר את שמיטת הכספים לאותו ערך המובא בתורה ביחס לשנת היובל, "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא כה, י). ועל כן: "עלינו להתיר את כבלי החוב שדרכם להחניק לצמיתות את ההתפתחות החופשית של כוחות הפרנסה".
החירות שהשמיטה והיובל יוצרות איננה החופש הניתן לאדם לעשות ככל העולה על רוחו ואף לפגוע בזולתו. החירות הנוצרת כאן היא המפגש של האדם עם המרכיבים העמוקים ביותר של זהותו האישית (כאשר הוא שב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו) ושל אישיותו המוסרית, ויכולתו לממש אותן ללא כפייה חיצונית.
בכך ניתנת הבנה עמוקה יותר למילה "שמיטה". ה"שמיטה" איננה "שביתה" ואיננה "נתינה". השמיטה היא הרפיה של האחיזה. המלווה מרפה את אחיזתו המשעבדת בלווה. בעל הממון מרפה את אחיזתו בכספו. ובעל הקרקע, אשר בכל שנה מקיים "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ [שלך] וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ", מקיים בשנה זו את הציווי "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה [את ארצך] וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ". השביתה ממלאכת הקרקע והפקרת הפירות מבטאים את אותה הרפיה של האחיזה באדמה ובפירותיה.
ההשמטה יוצרת ומבטאת שינוי תודעתי עמוק. האדם לא רואה את עצמו כבעל "זכות קניין" במשמעותה המשפטית הקשוחה, אלא כמי שנושא בזיקה מוסרית בלבד כלפי רכושו, ומתוך כך הוא נמנע מלנגוש ומלתבוע את מי שמחזיק בו. אם מה שרכשתי אינו "שלי" במלוא מובן המילה, נפתח הפתח לאפשר לאחי ליהנות ממנו.
הלווה משיב באותה מטבע. גם הוא לא מופעל על ידי "שיח זכויות" נוקשה התובע ממנו לכבד את זכות הקניין של המלווה, אלא בוחר לפעול מתוך תודעה מוסרית המכבדת את יגיע כפיו של מי שעשה לו טובה. שפת השיח משתנה, כך שהדיבור על כסף ורכוש נעשה רך ואנושי. לא חובה מול זכות עומדות לפנינו, בשיח כוחני ומנוכר של צדק משפטי, אלא מחויבות מול נדיבות לב, בין שני אנשים שיש ביניהם יחסי אמון ונאמנות. אנו רגילים לכנות זאת "שיח הראויות": הלווה ראוי לקיום בכבוד, והמלווה ראוי ליהנות מפרי עמלו.
ההבנה שעיקרה של השמיטה הוא שינוי התודעה של האדם מתחברת לתובנה נוספת. אף שפרשות השמיטה והיובל עוסקות במצב שבו עם ישראל חי כעם חופשי בארצו, אין בהן שום אזכור של הממלכה. הפקרת היבול ושמיטת החובות, השבת הקרקעות ושחרור העבדים – אינן נעשות מכוחה של כפייה שלטונית כדוגמת תשלומי הביטוח הלאומי. הן מתקיימות מכוחו של אדם בן חורין המקיים את מצוות ה' מתוך בחירה חופשית מלאה ותודעה רוחנית ומוסרית עמוקה.
שניים מתוך שלושה דגלים
כאן ראוי להוסיף היבט אחר שהרש"ר הירש (שם) מדגיש, ושאף הרב קוק רמז לו. המילה החוזרת על עצמה שוב ושוב בפרשות השמיטה בתורה, בפרשת בהר ובפרשת ראה, היא "אח" או "רֵע". "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו… וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ". תודעת האחווה לא תניע רק את המלווה לשמוט את החוב, אלא גם את הלווה לנהוג בהגינות כלפי מי שעשה לו טובה והלווה לו מכספו בשעת דחקו. וכך כותב רשר"ה:
רעיון זה מחייב את כולנו לשוב להיות "רֵעים ואחים" זה לזה; והואיל וכולנו רֵעים, חובה על כל אחד לתת דעתו לפריחת האושר של רעהו… תואר ה"רֵעַ" אומר לתובע ולנתבע מה התורה מצפה מהם, כי ה' הוא אב לכולם ורצונו שיפעלו ברוח זו כדי שיראה אותם כבניו, כאחים בבית המונהג על ידיו.
האחווה היא המניע העמוק של מתן ההלוואה, של הוויתור על הריבית, של ההלכות המגבילות את הנושה בכל השנים, של שמיטת החוב בשמיטה ושל החלטת הלווה לתת למלווה את דמי ההלוואה למרות הכול.
אם לסכם את דברינו, נזכיר את שלושת הדגלים שהניפה המהפכה הצרפתית: "חירות, שוויון ואחווה". אף שבמבט ראשון היה נראה שמצוות השמיטה והיובל באות לקדם את השוויון, מתברר שהן באות לקדם דווקא את שני הערכים האחרים: האחווה והחירות. צירופן של שתי מילים אלו הוא היוצר את המילה העברית המודרנית: "אחריות". עליהן מתבססת האחריות החברתית של כל אדם לדאוג לזולתו.
