מספרים על החת"ם סופר שנסע פעם בעגלה עם רבו ר' נתן אדלר. הדרך הייתה משובשת ואחד הסוסים שבר את רגלו. הלך העגלון הגוי לכפר הקרוב וחזר עם שור. ירד ר' נתן מן העגלה ופתח בריקוד של שמחה. שאל החת"ם סופר: לשמחה מה זו עושה? ענה לו ר' נתן: מצוות "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" מתקיימת בשב ואל תעשה, אך לא כאשר אדם יושב בביתו ואינו עושה דבר, אלא כאשר הדבר הזדמן לידו והוא נמנע ממנו. עכשיו שהעגלון רותם סוס ושור יחדיו, נימנע מלנסוע איתו ונזכה במצווה.
נזכרתי בסיפור הזה כאשר ראיתי פרסום של "אגודת השמיטה", שמבקשת "לזכות את החפץ לקיים שמיטה בהידור, לרכוש יחידת קרקע ולהשמיטה בשביעית, וכך לזכות בברכת 'וציוויתי את ברכתי'!". האגודה קנתה דונם, והיא מוכרת לכל החפץ אמה מרובעת באלף שקלים. הפרסום מלווה בתמונותיהם של רבנים חשובים שבירכו על היוזמה והצטרפו אל החותמים. ההיגיון בדברים הוא כמו בסיפור שפתחנו בו: אדם שיושב בביתו ולא זורע בשביעית לא קיים מצווה. צריך לרכוש קרקע, לעבד אותה ואז להשביתה בשביעית כדי להשתתף במצווה.
שאלה דומה עורר ר' יוסף באב"ד בספרו "מנחת חינוך" ביחס למצוות ביעור חמץ. אם אין לאדם לחם בערב פסח הוא ניצל מאיסור חמץ, אבל אם הוא רוצה לזכות בקיום מצוות עשה של "תשביתו שאור מבתיכם", עליו להשאיר חמץ בידו ולהשביתו בזמנו. אך רוב ככל הפוסקים דחו זאת, כפי שתמה המהר"י קולון (שו"ת מהרי"ק קעד): "מי שאין לו חמץ כלל, יצטרך לקנות חמץ כדי לשורפו ולקיים מצות תשביתו?".
משמח אפוא לראות יהודים שרוצים ליטול חלק בעיקר המצווה המעשית ולקיים "תשמטנה ונטשתה" בהידור, ואינם מסתפקים בזהירות מאכילת פירות שיש בהם "חשש שביעית". יש לקוות שהיוזמה תתרחב גם לשמיטת כספים, והאגודה תעודד מתן הלוואות בלי פרוזבול.
אבל עדיין אני תוהה אם יש במיזם הזה בשורה, והאם הוא מקרב אותנו לקיום המצווה כמאמרה בתורה, או שהמנגנון המלאכותי והפורמלי שיצרו מעוות את פני המצווה ומוציא את רוחה.
אחריות הדדית לעירוניים ולחקלאים
היוזמים כותבים: "התברר שכיום כמעט ולא קיימים יהודים שזוכים להיות בעצמם שומרי שביעית ולקיים את מצוות השמיטה בפועל". יש משהו מוזר ופוגעני באמירה שכמעט אין שומרי שמיטה בארץ. היא מתעלמת מאלפי הדונמים שחקלאים שומרי שביעית מעבדים, ומצמצמת את המצווה לאותו דונם שהאגודה קנתה וחילקה לאמות מרובעות.
אולי הטענה היא שבעלות החקלאים על הקרקע אינה שלמה, שכן רובם אינם אלא "ברי רשות" של הסוכנות, והאדמה אינה רשומה על שמם בטאבו. אלא שטיעון זה לא מובן. האם רק לבעלים אסור לעבוד בשדה, ואילו לחוכר, לבר־רשות ולשכיר מותר? מצוות השמיטה חלה על כל אדמות הארץ, גם על אלה ששייכות לרשות מקרקעי ישראל, וכל אדם צריך להישמר מלעשות בהן מלאכות אסורות. ואם כוונתם שאין לחקלאי בעלות מספקת כדי שיוכל להפקיר כדין את האדמה, הרי גם הם לא מפקירים אותה ממש. ובכלל אין מצווה להפקיר את האדמה אלא את הפירות, והחקלאי שמקיים את המצווה כהלכה עושה זאת בהידור, ומדוע זכות המצווה ושכרה לא ייזקפו לחשבונו בשמיים?
ייתכן שאנשי אגודת השמיטה מניחים שהחקלאים סומכים על היתר המכירה ולא משמיטים את שדותיהם. אך כיצד אפשר להתעלם מן המשקים הפועלים במסירות נפש ובהידור, ומוסרים את גידוליהם לידי "אוצר בית דין"? נשאל את עצמנו, היכן מתקיימת המצווה בהידור כמאמרה בתורה, באלפי הדונמים המעובדים על ידי החקלאים כהלכה, או בדונם המהונדס של האגודה?
אולי היזמים סבורים שקיום הגידולים בשביעית הוא אילוץ לא ראוי, והם מבקשים להדר, להפקיר ולנטוש את הקרקע לגמרי. אך זהו פירוש מוטעה למצווה שבתורה. כבר כתב הרמב"ם: "ומפני מה התירו כל אלה (השקיה ודומותיה)? שאם לא ישקה, תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה" (הלכות שמיטה ויובל א, י). כוונת התורה לא הייתה לייבש את הארץ בשביעית ולהפוך אותה לשממה, כך שבכל מחזור נצטרך להתחיל ליישבה מחדש. האדם מצווה לשבות בשביעית, אבל הארץ ממשיכה להצמיח, המשך קיום הגידולים מותר, ואכילת פירותיהם הקדושים הוא מצווה, כאמור "ואכלו אביוני עמך".
אולי היזמים מתכוונים לזכות את העירוניים. בימינו רוב עם ישראל גר בעיר ואינו מגדל גידולים חקלאיים, ועל כן רובו אינו פוגש ממש את השמיטה אלא עובר לידה. אבל אם כך זוהי יוזמה מיותרת, שכן לרוב האנשים המבוגרים בארץ יש דירה הרשומה על שמם בטאבו. היא קניין שהשקיעו בו את מיטב כספם ותלו בו את עתידם, ובאמצעותו יש להם אחיזה בארץ – לא רק בקרקע שעליה בנוי הבית, שאינה עומדת לעיבוד, אלא גם בשטח שסביבו. אין אפוא קושי לשכנים להתלכד ולזכות במצוות שמיטה מהודרת באופן טבעי ונורמלי בגינה שלהם. הקשר ה"בעלבתי" הזה לאדמת הארץ הוא "תורת חיים" וקיום מצווה טבעי, שיש לו משקל רב מן הפטנט הלמדני המלאכותי של רכישת "אמה" של קרקע אי־שם.
היוזמים מחפשים פתרון לזכות את האדם הפרטי במצווה וסגולותיה, אלא שהמאמץ לייצר שמיטה לפרט לבדו היא שיבוש של תוכן המצווה. השמיטה מתקיימת אמנם על ידי כל אחד ואחד מישראל, אבל היא מצווה כלל־ישראלית, היא "שבת העם והארץ". העונש על ביטולה אינו לפרט אלא גלות לאומית: "כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו, לה).
תוכנה הוא כלל־ישראלי, כפי שניסח מרן הראי"ה קוק בהקדמתו המופלאה ל"שבת הארץ":
אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמטה על האומה בכללה. סגולת הארץ וסגולת האומה מתאימות יחד…
הפרטה של המצווה במנגנון טכני וירטואלי, מרחיקה אותה מן האדם ומעוותת את תוכנה. הדרך שתביא את אנשי העיר להתחבר אל האדמה ולקיים בהידור את השמיטה תהיה על ידי העצמת הלכידות הלאומית, שתחבר את העירוניים לחקלאים שבשדות, ואלה יקבלו על עצמם אחריות לאלה. החקלאים ידאגו באמצעות בית הדין להביא לעירוניים את פירות השביעית המקודשים, והעירוניים יתחייבו לשלם את ההוצאות, תוך הבנה שהפירות הפקר ואינם איכותיים כבשנה רגילה. רק אם תהיה אחריות ומחויבות הדדית, יהיה לבית הדין כיסוי לתשלום ההוצאות ונטל השמיטה לא ייפול על החקלאים לבדם.
התפיסה הפרטנית המבקשת למצוא דרך ליחיד לקיים את כל התורה, היא טעות. תרי"ג המצוות יכולות להתקיים רק על ידי התחברות כלל ישראל יחד – קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל. קיום כל המצוות נעשה רק על ידי כלל האומה, כדברי ספר חרדים (מצוות התלויות בא"י ב):
איך כל יחיד יכול לקיים תרי"ג? ישראל כלם נפש אחת וגוף אחד, והוא מה שנאמר גוי אחד בארץ. אם כן במה שמזרזין אלו את אלו חשיב כאילו קיימן, עד שאמרו: כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו.
זו סגולת השמיטה, שהיא מאחדת את העם ומהדקת את הקשר שלו אל הארץ. החיבור שהיא יוצרת מרומם ומביא אותנו אל המצב הלאומי השלם.
