מכירים את הרגע הזה, שעה לפני שבת, כשכולם שקועים בהכנות קדחתניות אחרונות כדי להכניס בכבוד הראוי את שבת המלכה? אז אם השנה הייתה יממה – היינו עכשיו בשעה לשמיטה. זה הזמן להכין את עצמנו, או לפחות להרהר בשמיטה ובמשמעותה לחיינו היום.
כמי שמובילה את "שמיטה ישראלית" זו הפעם השנייה, תפיסת השמיטה שלי השתנתה בעקבות כניסת הקורונה לחיינו ו"ניסוי הכלים" שהיא כפתה עלינו – תקופה ממושכת של עצירה והתבוננות.
כשאני חושבת על מה שהניע אותי בשנת השמיטה הקודמת להקים את תנועת "שמיטה ישראלית" ולהקדיש זמן רב לקידום השמיטה על ערכיה וסגולותיה המיוחדות, נדמה לי שזה היה בראש ובראשונה היחס המיוחד שמבטאים הפסוקים כלפי הארץ: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה, ב). יש כאן התייחסות לארץ כאל סובייקט המחויב לבורא, ומצוּוה, בדיוק כמונו, לפעול במחזורים של עשייה ויצירה – שש שנות מעשה ואחריהן שנה של שבת.
בשונה מהראייה המקובלת של הארץ כאובייקט, כמשאב שניתן לנצל עוד ועוד להפקת מזון ונדל"ן, ואף בשונה מראייתה כאימא אדמה, מכילה ומחבקת (תפיסה שיש בה חשש לא פחוּת לגישה נצלנית כלפי עולם הטבע, מתוך הדימוי של "אמא גדולה" הנותנת בלי לבקש תמורה), ואפילו לא כאדמת קודש של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו – יחס הפסוקים לארץ הוא כאל "אחותנו לבריאה". שותפה שלנו בעבודת הבורא, אשר יש לנו מערכת יחסים מורכבת איתה, אך גם היא וגם אנחנו עומדים יחד מול האל בחיפוש דרכים להביא לשגשוג הטבע והאדם גם יחד, ומתוך תפיסה מוסרית עמוקה.
הדימוי של הארץ "עושה שבת" ומזמינה את כולם אל שולחן השבת שלה לסעוד וליהנות מטוּבה, מתחבר להמשך הפסוקים: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". כולם יושבים סביב השולחן – כל מי ששוכן על אותה פיסת אדמה ותחת אותה פיסת שמיים: בעלי ממון יחד עם פועלי דחק, אנשי נדל"ן ואנשי שירות, יהודים ושאינם יהודים, ואפילו כל בעלי החיים. מדובר כאן על שוויון ברמה העמוקה ביותר, כדברי הרב שג"ר:
השמיטה מכוננת שוויון מקיף אף יותר משוויון סוציאלי. ניתן לומר שהוא מגיע לרמה אקולוגית… תארו לכם שותפות בין האיכר לבהמתו, לשניהם זכות הנאה שווה מפירות האדמה. הרדיקליות של מצוות השמיטה כמעט בלתי נתפסת. הווי אומר, שהקדושה של הארץ פירושה צדק ושוויון בבעלות עליה ובשימוש בה.
תפיסה זו של השמיטה כמכוננת תודעה של קדושה הקשורה ישירות לשוויון בנגישות למשאבים, נותנת בידינו כלים באשר לדרך הראויה לחיות מתוך חיבור ראוי לאדמה, בשמיטה ובשש שנות המעשה גם יחד.
לצד ההתייחסות לשבת הארץ, המחשבה על עצירת הפעילות הכלכלית־חקלאית למשך שנה תמימה, בעולם הקדום שבו מרבית התושבים היו חקלאים, קסמה לי בעולם העמוס והדחוס שבו אנו חיים כיום. בדמיוני שנת השמיטה הייתה שנה שבה אנשים צועדים בנחת, הדרך לא אצה להם, והם לומדים תורה, עוסקים במיזמים קהילתיים ובעיקר נוכחים במשפחתם ומול עצמם באופן מלא.
ואכן, העצירה לטובת התכנסות הייתה הנקודה המרכזית בפעילותנו לקראת שנת השמיטה תשע"ה. בסרטון שהזמין אנשים לעסוק בשנת השמיטה כיכב "ערן האצן", דמות המייצגת כל אחד מאיתנו הנמצא בלב מרוץ החיים ולא מצליח לעצור. בסוף המרוץ הנפנו שלט "שמיטה ישראלית", והזמנו כל אחד ואחת לעצור ממרוץ החיים ולהתמסר לקהילה, למשפחה ולרוח. הרעיון המארגן סביב שנת השמיטה הוא שהארץ שייכת לה' והאדם אינו בעלים עליה.
היוזמות שקידמנו עסקו בנקודה האוטופית – יוזמות של עצירה והתבוננות, מַחברות לתיעוד עונות השנה המתחלפות, הורדת אחוזי משרה, לימוד באופן קבוע, יציאה לשביל ישראל או תהליכים של חיבור משפחתי, לצד מיזמים שיוצרים השפעה חיובית על הסביבה מכיוונים שונים. כך למשל, בתחרות "חלומות של שמיטה" השתתפו יחידים וקהילות שהובילו מיזם להפרדת פסולת ביישובם (תוך שמירה על קדושת שביעית), הקימו מרכזי חלוקת עודפים של חומרי יצירה ובניין, ייסדו בתי מדרש בטבע, הנגישו גינות קהילתיות, ופעלו לחיזוק הקשר בין אנשים לצד הפחתת הצריכה.
להתכונן שש שנים
ואז באה הקורונה על סגריה ואיסוריה, וכולנו הורדנו הילוך והתכנסנו הביתה, אל המשפחה והסביבה הקרובה. גילינו שזה היה (ועדיין) קשה מאוד, ולא אוטופי בכלל. העצירה הפתאומית של החיים הציפה הרבה פחדים כלכליים ואחרים, וכשלא נלחצנו, השתעממנו. לא שאר רוח ולא נעליים.
ההתנסות הקולקטיבית הזו הובילה אותי לחשוב רבות על שנת השמיטה, וכיצד נוכל לאפשר לה "לעשות את קסמיה" ולא להיחוות כשנה של קושי ומצוקה. המחשבות הובילו אותי לתובנה שלא מספיק "לעשות שמיטה" אחת לשבע שנים, אלא מדובר בסיפור של עבודה והתכווננות לאורך כל שש שנות המעשה. אופטימיות מסוימת שנתנה לנו הקורונה היא המחשבה שזה אכן אפשרי – כולנו עצרנו לתקופה ארוכה, לא עבדנו ונעזרנו בתשלומי החל"ת מהמדינה. זה יכול לפעול טוב אם ניערך לכך בצורה הנכונה.
כדי לקיים את מצוות שמיטה לא מספיק לפעול (או לשבות) בשנה השביעית, מדובר על מעגל שלם הכולל בתוכו שש שנות מעשה ולאחריהן "שבת הארץ". כשם שהזריעה, הזמירה ואיסוף התבואה קריטיים בשש שנות המעשה לקיומה של השנה השביעית (אחרת אין מה לאכול), כך קיום אורח חיים יצרני, צנוע וחסכני יאפשר לנו לתמוך בשנה של עצירה – מבחינה אישית, קהילתית ולאומית. הידיעה ששנת השמיטה תמיד מגיעה (כדרכה של שנה מחזורית), יכולה להוביל לבנייה מראש של מערכות תמיכה קהילתיות ומוניציפליות, מערכות שיוכלו לתמוך גם בתקופות משבר אחרות.
הקורונה גם העלתה בפנינו, שוב, את עומק הקשר בין האדם לטבע, ואת ההשפעה הבלתי פרופורציונלית של המין האנושי על העולם, דבר שבסופו של דבר חוזר אליו ופוגע בו. השמיטה נוגעת בעומק שאלת מקומנו בעולם והיחס בין עשייה ועצירה במציאות. התִרגול אחת לשבע שנים של שמיטה ונטישה, מסייע לנו להבין כיצד לתפוס את מקומנו הראוי בבריאה, כגורם מחבר ומאזן ולא כמשחית ומחריב.
הרב בני לאו כתב:
הבנה זו של מצוות השמיטה מעלה אותה מעל לעניינים המעשיים, הקשורים מצד אחד לחקלאים ומצד שני ל"חוששי שמיטה", הצרכנים. השמיטה נעשית אתגר רוחני לכל אחד מאתנו החי בחברה שבה האדם מאיים להשתלט על העולם, והאדם בכלל העולם. מצוות השמיטה היא המציאות הרוחנית שבה האדם מחדד לעומק את מקומו הנכון בסיפור הבריאה, מצמצם את בעלותו ומפנה מקום לכל ההוויה כולה.
עכשיו, כשמשבר האקלים מתחיל לטפוח על פנינו, מחשבה שכזו חשובה מתמיד.
