כמדי ערב שנת שמיטה, שוק הספרים התורניים מוצף לקראתה בספרים חדשים העוסקים במצוות שמיטת הארץ, ביסודותיה הרוחניים וגם בהשלכותיה המעשיות על חיינו. אולם בדרך כלל ישנה חלוקה ברורה בין העיסוק המחשבתי במצווה, שמתמקד ביסודותיה בתורה ובדברי חז"ל המוקדמים יותר, ובין העיסוק בשמיטה המעשית, שלנו כיום, שהוא בדרך כלל הלכתי־מעשי באופיו. ספרו החדש של הרב שמעון ישראלי (37), ר"מ בישיבת ההסדר בנתיבות, "על האדמה", מבקש לשבור את החלוקה הבסיסית הזו ולבצע מהלך שנראה כי טרם נעשה בספרות התורנית בנושא עד היום.
לידתו של הספר, כפי שמספר הרב ישראלי, בלימוד בישיבה בנתיבות, אשר בשנה החולפת עסק בסוגיות השמיטה. "יש לנו בישיבה חבורה בוגרת של תלמידי השיעורים הגבוהים, שאנחנו עוסקים איתה כל שנה בנושא אחר, ובשנה שעברה חשבנו על נושא השביעית. אני מאמין בכוח המיוחד של לימוד בחבורה, שיש בו משהו מאוד מפרה. מהרגע הראשון הבנתי שיש ללימוד המשותף הזה פוטנציאל גדול, ולכן כיוונתי מההתחלה ליצירה של ספר. ואכן, הלימוד הצדיק את התקוות שתליתי בו, ובחודשים האחרונים של החורף, בתקופת הפסח וגם אחר כך, הקדשתי זמן רב ליצירת הספר מתוך הדברים שעלו מהלימוד. המטרה הייתה שהדברים יצאו לאור במהלך הקיץ כדי שאנשים יוכלו לפגוש אותם עוד לפני ששנת השמיטה מתחילה, וברוך ה' זה הצליח".
ניתוחים רעיוניים של השמיטה במקרא, במשנה ובתלמודים הם דבר מקובל, אבל אצלך יש ניסיון לנתח רעיונית גם שיטות וגישות מאוחרות להלכות שמיטה. איך הגעת למחשבה לבצע מהלך שכזה?
"זה קשור בתפיסה הכוללת שלי על האופי הרצוי של לימוד עיון והלכה. כבר בעיון שאני לומד עם תלמידים אנחנו משקיעים הרבה מאוד בלהבין את ההיגיון שעומד מאחורי הדעות השונות. הרבה פעמים אני מתעקש לנסות להבין דווקא את הצד שנראה להם בתחילה פחות משכנע, מתוך הנחה שמאחורי כל אמירה הלכתית־מעשית עומדת תפיסת עולם, לפעמים מודעת וישירה ולפעמים הנחה מובלעת, וצריך להבין אותה. ההכרעה ההלכתית קשורה במנגנון ההלכתי, אבל יש בה גם הרבה מאוד מהגישה הרעיונית והערכית שממנה הפוסק או ההכרעה הגיעו. באופן טבעי אני מחפש את היסודות הללו.
"אני חושב שבצורת הלימוד הזו יש גם הפנמה של החשיבה של הרב קוק על שלום הדעות – להניח שמאחורי כל עמדה ישנה גישה רעיונית עקרונית, ולחתור למה שנמצא מאחוריה. וכשאתה לומד את הדברים כך, אתה רואה שזה באמת קיים. למשל בספר 'פניני הלכה' של הרב אליעזר מלמד, שם זה מאוד חשוף. הרב מלמד מאוד תומך בהיתר מכירה ומתנגד לאוצר בית דין, וזה נובע אצלו מתוך תפיסה מסוימת של משמעות השמיטה. אם לומדים ברצינות את השיטות השונות, זה עולה מאליו. בעיניי זו גם גישה נכונה לחיים. גם בתוך ויכוח פוליטי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה עומד מאחורי כל עמדה ולהבין אותה בצורה נכונה, אז בלימוד תורה על אחת כמה וכמה".
תנועת מטוטלת היסטורית
הספר מגיע עד לעמדות השונות של פוסקי זמננו בסוגיית השמיטה, אך למרות זאת איננו עוסק בהלכה למעשה. למה?
"באופן עקרוני היה ראוי להגיע לרובד הזה של ההלכה למעשה, אבל בפועל לא הגענו לשם. מה שמעניין אותי יותר הוא באמת הרובד הרעיוני של הדברים ופחות פסיקת ההלכה למעשה, למרות שהיא כמובן חשובה מאוד".
כבר למעלה ממאה שנה מקובל לדבר על קשר בין מצוות השמיטה ובין עולם הערכים הסוציאליסטי. זה חיבור מתבקש לכאורה, שעם השנים כבר הפך לקלישאתי. זה גם המסר בספר שלך?
"המסר של הספר הוא בהחלט לא מסר סוציאליסטי. יש פה אמנם ניסיון לאזן נטייה מדי ימינה שישנה לאחרונה, אבל זה לא העיקר מבחינתי. העיקר הוא שבכל העיסוק בסוגיות כלכליות בראי התורה, כשאנחנו עוסקים בנושאים שמשליכים על תפיסות כלכליות כמו ריבית, אונאה ותפיסות כלליות בנושא רכוש, הדיון נשאר תמיד בשורת הדין ולא עוסק בכלל ברובד של לפנים משורת הדין. התמונה המלאה היא כנראה לא סוציאליסטית ולא קפיטליסטית אלא נמצאת איפה שהוא במתח ביניהם, שלא לחינם לא פתור אצלנו עד היום.
"תנועת המטוטלת ההיסטורית של העולם מלפני מאה שנה ועד היום, קשורה במתח בין איזה אידיאל בלתי מושג לבין ההכרה הממשית והערכית ביכולות האנושיות הממשיות, והיכולת לייצר את האיזון ביניהן. השמיטה משקפת רף מאוד גבוה שהתורה מציבה. אחד ה'גיבורים' של הספר הוא רבי יהודה הנשיא, שממעיט או מצמצם את הרף הזה ובונה את מסכת שביעית סביב ההבנה שאי אפשר לדרוש מאנשים את הקיום המלא של השמיטה, אבל אפשר להציב להם אותה כמין אידיאל חסידי. המסכת כולה בנויה על המתח הזה, שהוא גם המתח בין חסידים ובין חכמים, בין בית שמאי לבית הלל. הדברים הללו מבוססים גם על דבריו של מורי הרב ישראל פרידמן בן־שלום, שאני לוקח ממנו הרבה מאוד בספר הזה.
"בפן המעשי של האופן שבו צריך לנהל את הכלכלה, אני חושב שהעמדות שלי לא שונות מהעמדות שמקובלות היום, למרות שאני לא מאוד מבין בזה. מה שאני עסוק בו זה במנגינות. מה הטון החינוכי? איזה ערכים אנחנו רוצים להנחיל? האם אנחנו מדברים בסוף על איזו שאיפה גבוהה שבתהליך חינוכי, כמובן לא בכפייה, נגיע לאיזו הרפיה, שחרור נפשי של האדם מהנכסים החומריים שלו. מצב שבו האדם לא מרגיש בעלות גדולה, ושיש לו מסוגלות לחיות כמי שאין לו נכסים. מטרת השמיטה היא פעם בשבע שנים להגיע למקום מסוים, שממנו משהו בתהליך האישי והציבורי יתפתח".
מנוחה לאדם או לאדמה
מצוות השמיטה נמצאה לאורך כל הדורות במתח מסוים בין הרצוי למצוי, מתח שנוכח עד היום. אולם בימינו מצוות השמיטה עברה התפתחות נוספת, כאשר השמיטה החקלאית, של היצרנים, והשמיטה הצרכנית, של הקונים בחנויות, כמעט נפרדו זו מזו. איך זה משליך על תפיסת השמיטה שלנו?
"בעצם זו המסגרת של הספר. אני פותח בשאלה הזאת, ואני מנסה בסיום גם לחזור אליה. הנטייה הטבעית, שיש לה גם יסודות מסוימים בחלק מהפוסקים, היא לראות בשמיטה הזדמנות של מנוחה לאדם. העולם פעם התבסס על חקלאות, והשמיטה נתנה בעצם שנת מנוחה לחקלאי. כיום, בעידן שבו רובנו כבר לא חקלאים, הערך שאנחנו צריכים לשמר הוא הערך הזה. אבל אני הרגשתי שזה מפספס היבט מאוד משמעותי שקיים במצוות השמיטה, שזו שביתת הארץ.
"האפשרות השנייה שעולה בשנים האחרונות, שמה באמת את הדגש על הממד הזה של שביתת הארץ. ממנה צומח העיסוק בקיימות, במנוחת הארץ. גם לגישה הזו ניתן לראות בסיס בפסוקים. היחס לארץ, ההאנשה של הארץ, הצורך לתת לארץ כביכול לנוח, 'אז תרצה הארץ את שבתותיה'. בספר ניסיתי לראות ביחס בין האדם לארץ ביטוי של היחס הכללי בין האדם לנכסים שלו. בעבר הקרקע הייתה הנכס המרכזי של האדם, היום יש לאדם הרבה מאוד נכסים. חלקם נכסים פיזיים, וחלקם נכסים מוחשיים פחות. משפחה זה נכס, כישרונות זה נכס, כושר היצירה הוא נכס. והיכולת של האדם להבין שהנכסים שלו הם לא באמת שלו, ולצאת מהגישה של 'כוחי ועוצם ידי' – היא מסר מרכזי של השמיטה. את נקודת התשתית הזו של הוויתור על כוחי ועוצם ידי, אפשר לתרגם גם לתחומים אחרים בחיים שלנו.
"עם זאת, אני לא מנתק את השמיטה מהארץ במובן של ארץ ישראל, כי בסופו של דבר השמיטה יושבת על רף של התנהגות שנדרש מאיתנו דווקא בארץ ישראל", מדגיש הרב ישראלי. "לכן בסוף הספר ניסיתי לייצר איזו הבדלה בין ארץ לאדמה, הבחנה סמנטית שקיימת כבר בתחילת ספר בראשית. האדמה היא נכס של האדם, בעוד הארץ היא איזושהי תשתית ראשונית שעליה הכול יושב, והיא דורשת מהאדם את הרף הזה. והרף הזה נדרש דווקא בארץ ישראל, מתוך הייעוד שהארץ הזו מועידה לנו. זה רף כמעט בלתי אפשרי, כמעט אוטופי, והוא יוצר את המתח הגדול בין הרצוי למצוי שעליו דיברנו.
"המצווה היחידה שעל הפרתה מובטחת לנו גלות היא השמיטה. הפרדוקס הוא שדווקא על המצווה הזו, שמציבה בפנינו רף כל כך גבוה, מובטח לנו גם עונש כה חמור. והתורה יודעת כמובן שזה רף גבוה. שמיטה היא המצווה היחידה שהתורה כביכול יודעת שלא נצליח לעמוד בה. 'וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית', או 'הישמר לך פן תקפוץ את ידך' ביחס לשמיטת כספים. העובדה שרק ביחס לשתי המצוות הללו התורה כביכול מכירה בכך שקשה מאוד לעמוד בהן, ויחד עם זה היא קובעת שאם לא נעמוד בהן תבוא עלינו גלות, משקפת משהו מאוד עמוק, גורל יהודי כזה".
באופן מעשי ישנן כיום הרבה יוזמות שמנסות להעניק לשמיטה ממד רלוונטי לחיינו בעולם לא חקלאי, חלקן הולכות למקומות קצת משונים. איך אתה רואה את הניסיונות האלו?
"אני לא שולל את היוזמות הללו. יש בהן כאלה שהולכות לכיוון של מנוחת האדם ומנוחת הקרקע, ואלו באמת שני כיוונים שאפשר לראות בפסוקים. אבל להבנתי זה באמת לא הקו המרכזי של מצוות השמיטה. עיקרה של מצוות השמיטה איננו המנוחה, אלא העמדה של האדם מול הקרקע בפרט ומול הנכסים שלו בכלל. ההבנה שזה משהו כללי יותר שקשור בנכסים של האדם, זה דבר שניתן לראות גם דרך המצווה של שמיטת כספים".
מול כל היוזמות הללו, ולצד ההבנה שהשמיטה החקלאית כבר רחוקה מרובנו, מה החזון שלך לשנת השמיטה?
"המסקנה של הספר מובילה יותר לכיוון של עבודת המידות – יצירת עמדה נפשית, ועבודה מאומצת של האדם דווקא בשנה הזו להרפות את תחושת הבעלות על הקניינים החומריים והרוחניים שלו. הספר מסתיים במוטו של המושג 'יש מאין'. מושג חסידי שראשיתו במגיד ממזריטש, ושלמדתי אותו מרבי הרב ישראל. משמעותו של המושג היא ביטול שמתוכו צומחים כוחות היצירה. זה דבר שמשפיע על היחס לבית שלי שקניתי ובניתי עכשיו, על היחס לרכב שלי, וגם על היחס לילדים שלי או אפילו לספר שהוצאתי. גם זה דורש יש מאין. יש הרבה סכנות של תחושת ניכוס. התורה מבינה כמה קשה להשתחרר מתחושת הניכוס הזו, אבל לשם היא מובילה אותנו. זו העבודה שצריכה להיות מוגברת ומועצמת דווקא בשנת השמיטה".
אורח בשדה של עצמך
לחזון שלך יש ממד מאוד אישי־פרטי. הוא לא מנוגד לאופי הציבורי של מצוות השמיטה במקורה?
"החזון הזה יכול לקבל גם ממד ציבורי אם עוסקים בנושאים הללו במרחב הציבורי, מעמיקים בהם ומפתחים אותם, אבל בסוף זה חוזר לעבודה אישית. כמו שגם מצוות השמיטה במקורה, אחרי הכול, דרשה עבודה של החקלאי מול השדה שלו, שחרור מאוד מורכב משדה שעמלת בו וטיפחת אותו במלוא כוחותיך. אני מתאר בספר את הדרישה של התורה מהאדם להיות כמו עני בשדה שלו, כמו אוכלי המן במדבר. אתה נכנס לשדה של עצמך ואתה כמו אורח, נוטל ממנו רק מה שאתה צריך כדי לאכול היום ולא יותר.
"נכון שזה רף מאוד גבוה שבהמשך חז"ל ירדו ממנו, אבל יש לו השלכות גם היום ביחס להרבה מאוד דברים. נניח יש לי רכב, עד כמה אני מסוגל לשחרר את תודעת הבעלות עליו, לא במובן של להפקיר אותו עכשיו לכול, אבל כן להרפות. יש כאן מנעד רחב – כמה אני מוכן לארח בתוכו אנשים אחרים, לא להיות דרוך על כל נזק קל שנגרם לו, להיות פחות עסוק במחירים שלו, לא להתפאר בו. יש הרבה דברים שאפשר לעשות בתחום הזה".
לצד ההוראה בישיבה בנתיבות, הרב ישראלי הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה ובמכון בן־גוריון באוניברסיטת בן גוריון, וכבר עובד גם על הפרויקט התורני הבא. "מה שמעסיק אותי עכשיו זו התורה של הרב ישראל. הוא נפטר לפני כארבע שנים, והוא ורעייתו ציפורה היו דמויות מיוחדות מאוד. המטרה שלי היא לעסוק בתורתו, להביא אותה לציבור ולהנגיש אותה".
