עשרות מיליוני דולרים זורמים בשנים האחרונות לעיצוב ימין ישראלי חדש ושמרן. את הערבות ההדדית שעליה גדלנו כולנו, מבקשים השמרנים להחליף בעולם חדש של ערכים "נאורים", בראשם חירות. לצד זעקה כנגד רגולציה מוגזמת, באה הדרישה לחינוך פרטי, לבתי חולים פרטיים ולחיסכון פרטי לפנסיה. במקום מדינה חופשית – רוצה הימין השמרן חופש ממדינה.
באופן נדיר, הקורונה מאפשרת לנו לראות בזמן אמת את סוף הסיפור הליברלי. העולם החופשי שהימין השמרן מייחל לו ניכר כמעט בכל רחוב בערים הגדולות בארה"ב. אלו מראות קשים מנשוא וקורעי לב. שלדים מהלכים, ללא הבעה על פניהם וללא רוח בעיניהם, מתגוללים בשמיכות מרופטות או בתוך קרטונים בפינת רחוב או בגן ציבורי. לעיתים רואים רק שמיכה, ואיש אינו יכול לדעת אם מתחתיה כבר אבדו חיים.
חזרתי עכשיו מביקור של שבועיים באמריקה. הריח נשאר ברחוב הרבה אחרי שהשמיכה תפונה. ריח חריף של שתן שלא ניתן לברוח ממנו. ריח משפיל של אובדן צלם אנוש. ריח שגורם לך לקפוא במקום, שתוקע בך אגרוף, ושאם ליבך עוד לא קהה, מביא אותך אל סף בכי. זה הריח שנשאר מהרעיונות הרומנטיים של חופש. בסן־פרנסיסקו, הריח הזה מלווה מבקרים כמעט בכל פינת רחוב במרכז העיר הנטושה. קשה לתאר את עוצמת הזוועה בחלק מהרחובות.
הומלסים היו תמיד. אך הקורונה והמשבר שבעקבותיה הגדילו משמעותית את מספרם. כעת מוציאה סן־פרנסיסקו מיליארדים כדי לטפל ב"בעיה", שצריך היה למנוע מלכתחילה ונראה שעכשיו יהיה מאוחר לתקן. ככה נראה וככה מריח עתיד ניאו־ליברלי, שהפקיר לכוחות השוק עשרות אלפי בני אדם והביא אותם לאבד צלם אנוש. זה האתוס השמרני, שפוגע תמיד באלה שבתחתית הפירמידה.
אלו אנשים שהימין הכלכלי סירב במשך שנים לקרוא להם "עניים", שהרי יכלו לרכוש אוכל, יש להם טלפון נייד, ובכלל, עם הצמיחה הכלכלית מצבם השתפר פלאים ביחס למאה הקודמת. נפילתם – אחריותם. אלא שלשלדים המהלכים האלה, שנפלו קורבן, יש פנים. ושמות. הם הפכו לאנשים רועדים מקור, שהולכים ברחובות, חיים־מתים. מבוגרים וצעירים. לחלקם עוד נשארו הבגדים היפים, זכר לחיים שאבדו.
ומה הפתרון שיציעו אילי ההון המממנים את מכוני החשיבה של הימין? הם יסבירו (ובצדק) שמיליארדי הדולרים שהערים הגדולות בארה"ב הוציאו עד כה לטיפול בבעיה – לא הועילו. אכן, יש רגע שבו קשה להחזיר את הגלגל לאחור. בעוני, שהוא הפנים המכוערות של אי־שוויון קיצוני, זול יותר לטפל לפני שהוא נוצר. את חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי כל אחד צריך לקבל מינקות – בזכות, לא בחסד.
אך בכך לא תם הטיעון. מי שלא דואג לעצמו, שואלים אנשי הימין, מדוע שיחיה על חשבונם של אחרים? הרי אם נשלם לכולם, נייצר תמריץ לאי־לקיחת אחריות. יש היגיון בטיעון. אכן, המדינות המתקדמות כולן מתמודדות עם אתגר האיזון בין זכויות חברתיות לאחריות אישית. בהיבט זה, חסרה עד מאוד חשיבה משותפת של ימין ושמאל על הדרך לייצר מנגנונים חדשניים כאלה.
אלא שהכסף האמריקני החדש המוזרם לארץ ישראל, שנועד לעצב מחדש את דמותה ולהחריב את הערבות ההדדית שלנו – אינו מחפש חיבור בין תפיסות אידיאולוגיות שונות. הוא מחפש הכרעה. ואת תוצאותיה של ההכרעה אנו רואים ברחוב. זה מתחיל תמיד ברעיונות יפים על אחריות אישית ועל חופש בחירה. זה ממשיך באמירה שיש טובים יותר (שצריכים להצליח) וטובים פחות (שתמיד ייכשלו). וזה נגמר בריח חריף ועמוק של שתן.
הקורונה מאפשרת לנו הצצה אל תמונת הסיום של הימין השמרן. שמיכה. ועוד שמיכה. לעיתים מהשמיכה מבצבצת יד. לעיתים חגים מעליה הזבובים. והריח. תמיד יש שם ריח. כמה דקות נסיעה משם, ברובע אחר, בעולם אחר, מעדיפים שלא לדבר על הנעשה בשכונה ליד. זה לא נעים. אם זה הסוף, עדיף כבר להיות עם ככל הגויים.
