מֶלִיָיה במרוקו הספרדית היא קהילה החיה במנהרת הזמן. זוהי קהילה מרתקת השומרת על צביון צפון אפריקאי במשך כ־150 שנה. מי שרוצה לדעת כיצד חיו היהודים במרוקו במאה הקודמת ולהתבשם ממנהגיהם, תפילותיהם ומאכליהם, מוזמן להגיע לביקור במלייה, קהילה של יוצאי מרוקו על אדמת מרוקו תחת שלטון ספרד. החיים היהודים במלייה הן מעין שמורת טבע, "העתק הדבק" של קהילות מרוקו העתיקות. בני הקהילה מתגאים בכך שמלייה היא הקהילה היהודית־מרוקאית האותנטית היחידה בעולם, השומרת על התרבות ההיסטורית והרוחנית של יהודי מרוקו ומגורשי ספרד.
מלייה היא מושבה ספרדית בחופה הצפוני של אפריקה, הממוקמת כמובלעת בין מרוקו לים התיכון. אף שהיא שוכנת כ־500 קילומטרים מחצי האי האיברי, רגילים להגדיר אותה ואת אחותה התאומה סאוטה כ"מרוקו הספרדית", תרבות ספרדית על אדמת מרוקו. מלייה היא מעין קו תפר בין אפריקה לאירופה, בין מזרח למערב. העיר נמצאת תחת שלטון ספרד החל משנת 1496, אבל מרוקו איננה מכירה בריבונות הספרדית וממשיכה לטעון עד היום לבעלותה על פיסת ארץ זו.
ראשוני היהודים הגיעו מטאטואן למלייה בשנת 1862, בהיותה תחת שלטון ספרד. יהודים אחרים עברו מטאטואן לגיברלטר שהייתה תחת שלטון בריטניה. כאשר צבא ספרד עזב את מרוקו, יהודים חששו שלאחר סיום השלטון הספרדי האזרחים המוסלמים יעשו פרעות ביהודים. הם ציפו לעתיד טוב יותר תחת השלטון הספרדי והבריטי, ולכן עברו לערים אלו. יהודי טאטואן המשיכו להגיע למלייה באופן הדרגתי במשך השנים. קהילת מלייה ואחותה סאוטה נחשבות לקהילות בנות של קהילת טאטואן וכשומרות נאמנות של המסורת שלה. גאוותם הגדולה של יהודי מלייה היא בהיותם מרוקאים מטאטואן וצאצאים למגורשי ספרד.
בני טאטואן היו תמיד קהילה מפוארת, נבדלת מקהילות אחרות במרוקו. הם לא חשו חלק מבני הכפרים היהודיים סביבם אלא ציינו תמיד את זהותם כבני טאטואן ודוברי ספרדית. כך קורה גם היום עם הקהילה במלייה, הרואה עצמה כקהילה אריסטוקרטית במובן היהודי והרוחני.
הקהילה היהודית במלייה מונה כיום כ־600־700 נפשות. בעבר, בין שתי מלחמות העולם, גרו במלייה כ־6,000 יהודים, שהיו חמישית מתושבי העיר, והיו בה 14 בתי כנסת. החל משנת 1948 יהודים רבים עזבו את העיר, חלקם עלו לארץ ואחרים היגרו לספרד וונצואלה. למרות גודלה המצומצם של הקהילה, יש בה כל השירותים של חיים יהודים דינמיים – שישה בתי כנסת פעילים, רב, כולל, בית ספר יהודי, ארבע חנויות כשרות, אטליז כשר, מסעדה, עירוב ובית קברות.
בית הספר היהודי מצוי באחד הרחובות המרכזיים והיפים של מלייה, ולומדים בו כ־60 ילדים מגיל גן ועד כיתה ו'. לאחר סיום הלימודים בבית הספר היהודי, חלק מהתלמידים ממשיכים ללמוד בבית הספר הציבורי יחד עם האוכלוסייה המוסלמית והנוצרית. אחרים חוששים ללמוד בבית הספר המעורב ולומדים בביתם או במסגרת הכולל המקומי המקיים שיעורי תורה ולימודי חול לתלמידים היהודים. בית הספר היהודי דורש מאמץ תקציבי גדול מהקהילה כדי לקיימו, אבל הוא הפך לסמל לעתידה של הקהילה. הם מאמינים שביום שבו הוא ייסגר, גם ימיה של הקהילה יהיו קצובים. בקהילה כמו מלייה אין כלל בעיות של נישואי תערובת עם החברה הסובבת.
בתי הכנסת בעיר הם פרטיים כפי שהיה במרוקו, כלומר נמצאים בבעלות משפחות יהודיות ולא בבעלות הקהילה. הנה שמותיהם: בית רחל, בן־הרוש תורג'מן, אור זרוע, בן־גיגי, אלמושנינו, ופואנקינוס.
ברית מילה בבית הסוהר
בהיותי במלייה שמעתי על מקרה ייחודי שהתרחש בעיר הסמוכה סאוטה לפני מספר שנים. צעירה ישראלית הגיעה ללמוד באוניברסיטת הסורבון בפריז, שם הכירה בחור מוסלמי ונפשה נקשרה בנפשו. לאחר פרק זמן של זוגיות הם עברו לגור במרוקו, סמוך לעיר סאוטה. בן הזוג המוסלמי גרם לבת זוגו היהודית להתמכר לסמים, ובהמשך גם דחף אותה לסחור בסמים. באחד הימים עצרה המשטרה המקומית את האישה בעבירת סחר בסמים, ורשויות החוק גזרו עליה שנתיים בבית הסוהר.
אין צורך לתאר עד כמה ישיבה בבית סוהר בכלל ובמרוקו בפרט איננה גזירה קלה עבור אישה יהודייה, ויותר מכך עבור ישראלית. בהיותה בבית הסוהר התברר שהאישה בהיריון מבן זוגה המוסלמי, ולאחר מספר חודשים היא ילדה בן יהודי. האישה ביקשה מראשי הקהילה היהודית בסאוטה לעזור לה לקיים ברית מילה, אבל כללי בית הסוהר אוסרים לקיים בו טקסים דתיים שאינם מוסלמים, ובוודאי לא להכניס מוהל עם סכין מילה ועם יין האסור בשתייה למוסלמים.
נשיא הקהילה בסאוטה הפעיל את קשריו וקסמיו, ובסופו של דבר מנהל בית הסוהר התיר למוהל ולמניין יהודים להיכנס לבית הסוהר, ולהביא עימם גם סעודת מצווה כשרה. כך קרה שבבית סוהר מוסלמי התקיימה ברית מילה כהלכה, ולאחריה הסוהרים המוסלמים ובני הקהילה בסאוטה חגגו בסעודת מצווה את ברית המילה של הילד היהודי.
בעיר מלייה מתגוררים כ־80 אלף איש, מהם 50 אלף מוסלמים ו־30 אלף נוצרים. האוכלוסייה נחלקת בין ספרדים קתולים, ברברים מוסלמים, הינדים ויהודים. בעיר שואפים ליצור חיבור וכור היתוך בין תרבויות. אחד הסימנים לכך הוא האות "מ", האות הראשונה של שם העיר מלייה, המוטבעת במסמכי העיר וברחובותיה, ומופיעה בספרדית, עברית, ערבית והודית.
בשנים האחרונות האוכלוסייה המוסלמית הולכת וגדלה. רבים מבקשים להגר למלייה, המהווה שער כניסה לאירופה למהגרים ולפליטים מוסלמים ממדינות ערב ואפריקה. הגירה זו יוצרת מצב רגיש, שכן האווירה הפסטורלית שהייתה קיימת בין תושבי מלייה הולכת ונעלמת לאיטה. המוסלמים הבאים לעיר ממרוקו מביאים עמם עמדות קיצוניות יותר, והחברה המוסלמית בעיר הופכת ליותר פרו־פלסטינית ויוצאת להפגנות אנטי־ישראליות בעקבות אירועים שונים. קיימת גם דרישה של המוסלמים שלא לקנות בחנויות של יהודים בעיר. מציאות זו תשפיע בוודאי גם היא על עתידם של היהודים בעיר.
