רקמה מרהיבה מחוטי אפלה

החסידות, שהגיחה מתוך ימי האימה והאופל של אירופה, הפכה לאחת התנועות המסעירות והמשפיעות בעולם היהודי. אפילו מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה הושמדו מרבית החסידים, לא יכלה לה, וכיום מספרם גדול עוד יותר מאשר בימי הזוהר שלה. בתורת החסידות עוסקים גם תלמידי ישיבות ליטאיות ולאומיות, והיא הפכה מושא למחקר אקדמי פורה.

אחד מהוגי הדעות שנחשב לזרז בהפצת תורת החסידות אצל בני הציונות הדתית היה הרב שג"ר. בשנת תשמ"ב, שבה כיהן כראש ישיבת הכותל, לימד הרב שג"ר קבוצה מצומצמת של אברכים שיעור שנקרא "מושגים בחסידות". הדברים שנאמרו שם בנימה חשאית־משהו זלגו אל מחוץ לכתליו של החדר הזעיר. הם עוררו תמיהה, סקרנות ומעט התנגדות, אך נתפסו כאזוטריה לא מסוכנת במיוחד.

שנה לאחר מכן המשיך הרב שג"ר ללמד שיעורים בליקוטי מוהר"ן בבית אחד האברכים. קבוצות התלמידים הזעירות שהגיעו לשיעורים אלו שמעו דברים הנוקבים חדרי מוח ולב. לא פעם יצאתי משיעורים אלו אל אפלת המשעולים הצרים של הרובע היהודי, וההד של הדברים שהוקראו בקול מונוטוני ועגום עשה שמות בנפשי ימים רבים. לימים גיליתי שחוויות אלו פיעמו בלב כל בני החבורה הזעירה. עם השנים החבורה התרחבה, כשהרב שג"ר לימד בבתי מדרש נוספים – במעלה, בישיבת שפע ובבית מורשה בירושלים, וכשהקים את ישיבת שיח יצחק ועמד בראשה, והחל לפרסם את כתביו. למרבה הצער, רק לאחר הסתלקותו בטרם עת קיבלה תורתו של הרב שג"ר תנופה גדולה, ואותם דברים שבראשיתם נאמרו בחדרי חדרים והסעירו לב בודדים, הגיעו לידי רבים והתיישבו בליבם.

הספר "ליקוטי שיעורים על ספר התניא" הוא היצירה השנייה היוצאת לאור במסגרת הסדרה "נמתיק סוד – עיונים חדשים בחסידות" של מכון כתבי הרב שג"ר. היצירה הראשונה היו שני הכרכים של "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן". ספרים אלו, כמו ספרים נוספים של המכון, נערכו מתוך הקלטות של שיעורים ומתוך הדברים שכתב הרב שג"ר לקראת השיעורים. הספר "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן" זכה לפופולריות בשל הניתוחים שאפשרו לפענח נבכי נפש ודור במגוון תחומים: דמיון ואמת, שפה, זוגיות ומיניות, ספקות, תפיסות כלכליות ועוד. הספר על התניא, שיצא לאור זה עתה, מביא פנים חדשות והוא מתגלה כאחד החיבורים הקריטיים לתיווך ולהנגשת הפילוסופיה החסידית לתוהו הנפשי והמחשבתי של ראשית שנות האלפיים. בפרקים רבים של הספר אפשר אפילו למצוא מזור לתוהו זה.

לספר התניא נכתבו כמה ביאורים ופירושים. בדרך כלל מגמתם הייתה להבהיר את המושגים, את מהלך המחשבה ואת השפה. לא כך הוא הספר "שיעורים על ספר התניא", שמגלה כיצד בעזרת המבנה של ספר התניא אפשר לפתח שפה קיומית שמתמודדת עם התהיות הגדולות של תקופתנו; שפה שמנהלת דיאלוג עם פילוסופים, גם כאלה שפעלו בתקופות מאוחרות יותר לרש"ז מלאדי, בעל התניא.

הצדיק כשירת הדור

עניין בולט בספר הוא מושגים חסידיים שמעוררים התנגדות ותמיהה, ומקבלים בו פרשנות החושפת בהם פנים חדשות ומרתקות. להלן אדגים מעט מהן. אחד הרעיונות שמעוררים אנטגוניזם לחסידות הוא מעמד הצדיק. לכאורה, המבנה ההיררכי אינו עולה בקנה אחד עם החופש של הפרט ליצור לעצמו עולם רוחני ואישי. לעיתים יש לאדמו"רים דימוי שרלטני או מניפולטיבי, אך גם ללא אלו, בן דורנו יתקשה לקבל את הצורך במתווך לאלוהיו. והנה, הפירוש של הרב שג"ר לספר התניא מציע תמונה שונה של המושג.

בעיניו, הצדיק אינו אלא ייצוג התמצית של מאפייני הדור ורוחו. הוא לא משורר הדור אלא שירת הדור. הוא חווה את הכאב של הדור, את אתגריו הרוחניים ואת התהליכים שעוברים עליו, לכן הוא נטול עצמיות ואגו. תכונה זו מאפשרת לאלוהות, המאפיינת את תקופתו, לשרות בו. לפי הרב שג"ר, פגישה עם אדם כזה, "מעניקה חופש ושחרור עצומים, חיוניות וזרימה אחרת לכל המציאות שלנו". מדובר אכן בפגישה ולאו דווקא בלימוד או בהקשבה. ההופעה של האדם הצדיק חיונית לתקופתו, כשם שהתמצית חיונית להכנת ולהבנת המשקה הנוצר ממנה. גם האמון בצדיק, רעיון שמרתיע את בני תקופתנו, מתברר כמפתח לרעיון האמון באנושות; לאפשרות להאמין שיש בכל אדם יכולת לפעול ללא פניות. אמונה זו, שכה חסרה לנו, משתלשלת מעצם היכולת להאמין בצדיק.

בדומה לשינוי בהבנת תפקיד הצדיק, צומחות ועולות בספר הבנות מפתיעות ביחס למושגים רבים נוספים. "ביטול היש", שבעיני אדם מודרני נתפס כמלחמה נגד ההגשמה העצמית והקיום המנטלי של האינדיווידואל, הופך בספר התניא על פי תורת הרב שג"ר לאלמנט משחרר. הוא פודה את האדם מהצורך לנמק את דרכו ולחיות בעולם הקשור בסיבות, מניעים וצרכים. בעקבות ביטול היש הוא לא רק משוחרר לבחור באפשרויות העומדות בפניו, אלא משוחרר לאפשר לעצמו את האפשרויות הללו.

בהקשר זה ממשיך הרב שג"ר ופורס מניפה רחבה של פתרונות באשר ליכולת לקבל את העולם שלתוכו הוטלנו, לקבל החלטות מבלי להיאחז בסבך האימתני והמתסכל של הספקות, ולהגיע לשיקוף האלוהי שבתוכנו. בלשונו של הרב: "איך חיים בעולם כאשר ה'אני' שלי הוא חלק מהאינסוף האלוהי" (104). רעיון זה, שנמצא כבר בספרים אחרים של הרב שג"ר, מקבל כאן ניסוחים חדשים ומהודקים וגם שלל התייחסויות והקבלות להוגים אקזיסטנציאליסטיים.

בין הרב דסלר לחומסקי

הרעיונות שבספר מציעים מזור למצוקותיו של המאמין החדש. מושגי מלחמת היצר, שנתפסו כמלחמה של האדם כנגד עצמו, הגוררת תסביכים נפשיים, מקבלים התייחסות שלשמה מגויסים המגיד ממזריטש ותורתו הרדיקלית בנוגע ליצר הרע, ניטשה ומחשבתו על הרצון הכאוטי לעוצמה, פרויד והגותו בנוגע לכוחות הפנימיים ואפילו זורבה היווני. כאן המקום להזכיר את היכולת היחידאית של הרב שג"ר לנוע ולטלטל אותנו בין עולמות – מהתורות העמוקות של החסידות לשיחות הרב דסלר וממנו לקאנט, הגל והוסרל וחזרה לרבי ישראל מסלנט, ומשם לפרויד, חומסקי, ויטגנשטיין, דרידה, סארטר ועוד. התנועה בין ההוגים האלו לתורות החסידיות נעשית תוך כדי הברקות חדות ותובנות עמוקות.

סקירה קצרה אינה מספיקה כדי לתאר את השינוי המהותי שמחולל הרב שג"ר בתפיסה הרווחת של מלחמת היצר. אפשר להסתפק בכך שגם במקרה זה, היותו של הרע מציאות אובייקטיבית שקיימת מחוץ לסובייקט, מבהירה שמאבקו של האדם אינו עם חולשותיו ולא עם עצמיותו. מעתה, כאשר לרע יש ממשות עצמאית, האדם לא אמור להתייאש אלא לראות עצמו מגויס למשימה, ואף יכול להשתמש ברע לשם מאבק. מלחמת היצר לפי שיטת הרב שג"ר, לא רק שאיננה מרחיקה את האדם מישותו אלא אף מבטלת את הניכור של האדם לישות שסביבו.

כאן ראוי לציין מושג נוסף הרווח בספר התניא וזוכה בספר החדש לטיפול רחב, והוא "הנפש הבהמית". מושג זה, שבעיני חסידי חב"ד מזוהה עם הטבעיות והכוחות המיוחדים שלה, מקבל בחיבור זה גם טיפול פסיכולוגי. עצם הימצאותה של הנפש הבהמית, טוען הרב שג"ר, היא מקור לשחרור מרגשות אשם, אבל גם מקור לתנועת הנפש החסידית, "אהבה בתענוגים". לא מעט נכתב על הקשר בין "הנפש הבהמית" ל"אהבה בתענוגים", אך התיאורים של הרב שג"ר לא רק יורדים לתהומות אלא גם מכמירי לב:

לא פעם, בעת העשייה הדתית שלנו, אנו מנסים להצית בעצמנו רגש, אולם בעצם המאמץ הזה כרוכה הישות המנוגדת לאהבה… לעומת זאת, אהבה מסוג אהבת האב את בנו (בפסקה קודמת מתאר הרב שג"ר באופן פואטי אהבה זו; ב"פ) יכולה לגבור על המאמץ ועל האגו. רק אם אצליח להשתחרר מהאני, לוותר על החיפוש אחר החוויה ולהתרכז בעניין עצמו, יש סיכוי שאחלץ מעצמי ואגיע באמת לאהבה העליונה, הממלאת כל אדם בשמחה ובשלווה גדולה (274 – 275)

גוונים רבים יש לנפש הבהמית בעיוניו של הרב שג"ר, והקורא בספר משתאה לגלות את סקאלת רבדיה: מזיהויה עם הרצון הניטשיאני לעוצמה, ועד להיותה יסוד לאותה "דירה בתחתונים" שהחסידים כוספים אליה. וכך שוב מקבל אחד המושגים הרווחים בספר התניא רובדי משמעויות מפתיעים.

שחרור מטעמי המצוות

דיבורים רבים מפנה הרב שג"ר כלפי מכאוביו של המאמין המודרני, מכאובים שחורשים אפלה בנפשו, מביניהם אציין את מצוקת מעשה המצוות. יש מבני תקופתנו הרואים בקיום המצוות עולם של הגבלות שמדכאות את טבע החיים. הרב שג"ר מציע לבחון נקודת מבט שונה ופשוטה יותר, נקודת מבט המשחררת את המאמין מהצורך לתת סיבה וטעם לקיום המצווה. שחרור זה מביא לידי דבקות באין סוף דווקא בשל העיסוק בדברים הגשמיים שאין להם פשר, משום שהוא עיסוק שאינו אובססיבי לחוויה רוחנית ואינו תר אחר מודעות עמוקה.

הדברים קשורים אולי לתורת הביתיות השג"רית, שעליה ראוי להרחיב במקום אחר, או למחשבות של הרב שג"ר על האופן הטבעי של מושג ההתמסרות. כך או כך, צעד אחר צעד, הקורא חש את הנואלות בוויכוח על מצוות ועל טעמם, כפי שעגנון היטיב לבטא: "…אינם מבקשים טעמי מצוות, שעיקר טעם המצווה הוא מה שזוכה אדם לטעום בעשייתה" (מתוך הסיפור "בין שתי ערים", בכרך "סמוך ונראה").

הבנות אלו מגיעות בדרך כלל לאחר מסע פילוסופי מרהיב, שסקירה זו אינה יכולה להכיל, אך הן מובנות בנקל גם למי שאינו פילוסוף מקצועי, ומאפשרות בסיס שונה לגמרי לקיום מצוות בזמנים שבהם סופת הידע מחשיכה את הרוח. ובזמנים אלו, בדרכו הידועה, מצליח הרב שג"ר לקרום מחוטי האפלה קרני שמש מרפאות.

הספר אינו מציע אפולוגטיקה למושגים החסידיים, וזו כלל אינה מטרתו. המושגים החסידיים לא מקבלים כאן פרשנות מאולצת. הדברים נאמרו מתוך כנות, המיית לב ומעוף של הוגה, המסוגל לנתח ולהתבונן מתוך הוויית דורו אל מעבר לכל הגבולות, בעודו מצוי בו־זמנית באינטימיות מלאה עם מושא לימודו. בספר ניכרים המאמץ הרב ותשומת הלב שהושקעו בעריכתו הבהירה והמוגשת בשפה מעוררת מוח ולב. יש לצפות שחיבור זה יהפוך במהרה ליסוד נוסף וחדש ללימוד ספר התניא, שבעצמו, בעת פרסומו, דאה אל מעבר לגבולות המוכרים.

שיעורים על ספר התניא

הרב שג"ר

ידיעות ספרים, 2021, 442 עמ'