וזה מה שלכאורה קרה ערב הכרזת העצמאות: דוד בן־גוריון ממנה מראש את מי שירקום את נוסח ההכרזה, ומורה לו למצוא את גדולי משוררי ישראל ומשפטניה כדי שיעבדו על המסמך המכונן וישיבו אותו אל הזקן. או אז עושה בן־גוריון בנוסח ההכרזה כבשלו, ומוציא תחת ידו מסמך מרתק ומבריק שיוכלו לחתום עליו ל"ז חברי מועצת העם, על ההבדלים הברורים ביניהם. ויצא הקול: "אנו מכריזים בזאת". מחיאות כפיים. יאללה, הורה.
אז זהו, שלא. ספר הספרים של הגשמת החזון הציוני נוצר בדירה תל־אביבית צנועה בידי פקידים אנונימיים כמעט, שלא זכו לתהילת עולם. מריבות גדולות אכן התחוללו בין חברי מועצת העם עד לרגעים האחרונים שלפני ההכרזה, ובן־גוריון בהחלט תרם לנוסח הסופי הברקות לא מעטות; אבל עד ליממה שלפני רגע האמת, הוא לא ראה כלל את המסמך. "גוש עציון נופל, המלחמה נראית נורא ואיום", מסביר פרופ' יורם שחר את תמונת המצב. "שבועיים לפני ההכרזה בן־גוריון סופר את הקליעים, וחושב איך הוא נפטר מישראל גלילי ואיך מפרקים את הפלמ"ח. איך ייראה המסמך? זה חשוב, אבל הוא לא יושב ומתכנן את האירוע".
באין תכנון פורמלי, ארבעה גורמים לפחות משוכנעים שמלאכת כתיבת המסמך המכונן נתונה תחת אחריותם. "בתחילת 1948 עוד חשבו שתהיה פה חוקה", אומר שחר. "איש מרשים ששמו ליאו כהן כתב הצעה לחוקה, וצירף לה מעין הכרזת עצמאות. צריך להבין שבכלל לא חשבו שתהיה מדינה במאי. הכוונה הייתה שיקומו מדינה או שתיים באוקטובר 48', שנה אחרי כ"ט בנובמבר. האו"ם ימסור את המדינות לאזרחים, ובבת אחת תוכרז כאן מדינה עצמאית ותיכּון חוקה. כשכהן כותב הוא מניח שיכוננו את המדינה ואת החוקה יחד, ולכן הוא מחבר הקדמה חגיגית שהיא מעין הכרזה".
הקדמה אחרת להכרזה צומחת בדברים שהשמיע זלמן שז"ר בסיום הקונגרס הציוני הגדול של אפריל 48', שבו הוחלט על הקמת המדינה. שז"ר, בנאום הנמרץ שכתב בסגנונו הציוני מאוד, כלל את הפסקה המבטיחה שוויון זכויות כללי, עלייה חופשית לכלל היהודים וחירות לשון, ומתייחסת גם לזכות אבות. הקדמה נוספת שייכת לצמד משפטנים בירושלים הנצורה (המפורסם שבהם, חיים כהן, יהפוך לימים לשופט בית המשפט העליון). הם כותבים הכרזת עצמאות בת משפטים ספורים בלבד, שלדברי שחר אפשר לסכם אותה במילים: אנחנו מקימים מדינה, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו – יכול לקפוץ לנו. "בלי בלפור, בלי צור ישראל, בלי שואה ובלי פליטים", אומר שחר. "הכרזה כמו של רוב המדינות".
להקדמה הרביעית אחראי גדול המשפטנים הבינלאומיים באותה עת, יהודי בשם הרש לאוטרפאכט, ציוני בעברו. ב־48' כבר דגל לאוטרפאכט באידיאולוגיה אנטי־לאומית, אולם כשפנה אליו בעלה של אחייניתו – צעיר ששמו אבא אבן – ישב הרמב"ם של המשפט הבינלאומי וניסח בשביל ראשי הציונות את נוסח ההכרזה. "עד היום גדולי החוקרים לא מצליחים להבין איך ייתכן שלאוטרפאכט משתף פעולה עם המעשה הזה", אומר שחר. "זה נוגד לחלוטין את העמדה שלו, שלפיה הלאומיות הביאה שואה לעולם. והנה ברגע של התרגשות לאומית, ענייני המשפחה והדם גוברים. היידישקייט גובר". לא רק הניצוץ הציוני, אלא גם ענייני כבוד עמדו פה על הפרק. "להיות הג'פרסון של הציונות זה לא רע", מחייך שחר. "אולי לאוטרפאכט חשב על קריירות עתידיות. אלא ששתי דקות אחרי שהתחילו לדון בטיוטה שלו, בן־גוריון פסל אותה כמעט בעלבונות. זה לא הוסיף בריאות ללאוטרפאכט".
אבל כל אלה היו רק ההקדמות: הטיוטות להכרזה המוכרת לנו היום נולדו ביום שבת, 24 באפריל 48', שבועות ספורים לפני ההכרזה. ואולי שם נתונים רמזים ראשונים להשפעה האמריקנית על מדינת ישראל. לקראת השבת ההיא זימן אליו ראש מחלקת המשפטים פליקס רוזנבליט (שתכף יהיה מוכר כפנחס רוזן, שר המשפטים הראשון של ישראל) עורך דין תל־אביבי בשם מרדכי בעהם, שיסייע לו בענייני המשרד. רוזנבליט ליקט למשרדו שבשדרות רוטשילד כמה משפטנים מתחילים, ובהם בעהם הצעיר – להבדיל מאביו, בעהם המבוגר, שכבר קנה לו שם כעורך דין מכובד ביותר – וכן אורי ידין, משפטן ירושלמי שהגיע לשפלה ממש לפני המצור.
בעהם מקבל לידיו משימה חשאית ביותר: לכתוב טיוטה להכרזת העצמאות. בסעודת שבת משתף הצעיר את בני משפחתו בסוד, ואלה מציעים לו לעשות את העבודה החשובה בביתו של חברם רֵבַּיי הארי סלומון דוידוביץ – יהודי שעשה חיל בלימודיו בישיבות בליטא, אבל באמריקה כבר דבק בדרכי ההשכלה, ובסופו של דבר הפך לרב קונסרבטיבי.
ניסוח תחת אש
את פרופ' שחר פגשתי לראשונה באירוע של "בית העצמאות", בשיתוף תנועת בינה והמכון הישראלי לדמוקרטיה. בית העצמאות מקיים השנה סדרת אירועים תחת הכותרת "מדברים עצמאות – 70 למגילה". בכל מפגש כזה מתקיים פאנל סביב אחת הפסקאות במגילה, ואנו השתתפנו בשיח המוקדש לפסקה ה־13, העוסקת בשוויון זכויות, המקומות הקדושים לכל הדתות ועוד מיני עניינים שנותרו נפיצים עד היום. ניכר היה ששחר מצוי בכל מילה ומילה במגילה, על כל הגלגולים שעברה מאז הדפיס אותה בעהם במכונת הכתיבה שלו ועד שחתמו עליה ראשי מועצת העם. "אלה לא היו מילים ריקות", הוא מבהיר שוב בשיחתנו השבוע. "רבו על כל פסיק, משום שלכל פסיק הייתה משמעות עמוקה".
שחר עצמו הגיע לנושא הזה לגמרי במקרה. "בהיותי משפטן חקרתי את דמותו של אורי ידין, שתרומתו החשובה למשפט הישראלי אינה מוכרת. ביומנו גיליתי את הסיפור הזה. אני זוכר ממש תדהמה אישית: הרי לנו נראה שמגילת העצמאות ירדה משמיים, מפי הגבורה, והנה מתברר ששני משפטנים צעירים הניחו אבן דרך משמעותית בכתיבתה". מאז פנה שחר למחקר מעמיק, שכלל עשרות שעות שיחה עם בני משפחותיהם של הנוגעים בדבר, ונבירה אינסופית בטיוטות. הוא מצר על היותו החוקר היחיד של תולדות ההכרזה: "בשבעים השנים הללו ההיסטוריונים עסוקים במחקרים על אודות מצב משק החלב במרחביה בשנים 1935־1937, אבל כדי לחקור את המסמך החשוב הזה מסתפקים במשפטן. זה לא בא מתוך צניעות מוגזמת, אני באמת חושב שיש היסטוריונים יותר כשירים ממני. איך קורה שאיש מהם לא חוקר את המסמך?"
מחקרו של שחר מעלה כי מרדכי בעהם התיישב בביתו של דוידוביץ, והעתיק בכתב ידו, מילה במילה, את נוסח הכרזת העצמאות האמריקנית של ג'פרסון. או אז התפנה לתרגום כמעט מילולי שלה מאנגלית לעברית, כשהוא עורך התאמות ראשונות להכרזה הישראלית. כבר שם, הופתע שחר לגלות, הומרה "ההשגחה העליונה" שדחפו חברי הקונגרס לג'פרסון בחלופה "צור ישראל". "גדלתי על ההנחה שזו הפשרה הגאונית של בן־גוריון הדגול, בין הדתיים שרצו את שם השם מפורש לבין הסוציאליסטים של עין־חרוד", מחדד שחר, "אבל מתברר שזה לא היה כך".
בעיניים עכשוויות, הוא מסביר, קשה להבחין בשאריות מהטיוטה ההיא של בעהם, שעברה שינויים רבים עד שהוגשה בתשעה במאי, אולם אלה מצויות בהחלט. "הוא מתרגם את ההכרזה האמריקנית, מעבד עיבוד מצוין ומגיש מסמך מקורי. ואז הוא מגיע לרוזן, שאינו מרוצה מהנוסח. רוזן פונה לחברו צבי ברנזון ומבקש ממנו דבר מה – השאלה היא מה. אני סבור שהוא ביקש לעבד את המסמך ולשפר אותו. ברנזון טען עד יומו האחרון שהוא כתב את נוסח ההכרזה שלו ב־48 השעות שעמדו לרשותו, בלי שהיה לפניו שום טקסט קודם ובלי מקור השראה כלשהו".
שחר מבהיר שכל זה לא יכול להיות. הפסקה המדוברת, העוסקת בזכויות אדם ובקיבוץ הגלויות, לקוחה מהנאום של שז"ר, וקטעי טקסט אחרים הופיעו בטיוטות של בעהם. "לא ברור לי למה ברנזון חשב שזו בושה לעבד טקסט קודם. אני חושב, אגב, שהטקסט שלו הכי יפה, הכי שמאלי מכל הנוסחים. ההבטחות שניסח ברנזון מלמדות שחשב על מה שלא חשבו במחלקת המשפטים – על 'מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל' ועל זכויות בכלל. לא מספיק לומר למה מגיעה לנו מדינה, צריך גם להגדיר את האופי שלה".
כשמרדכי בעהם ערך התאמות ראשונות להכרזה הישראלית. כבר שם, הופתע שחר לגלות, הומרה "ההשגחה העליונה" שדחפו חברי הקונגרס לג'פרסון בחלופה "צור ישראל". "גדלתי על ההנחה שזו הפשרה הגאונית של בן־גוריון הדגול, בין הדתיים שרצו את שם השם מפורש לבין הסוציאליסטים של עין־חרוד", מחדד שחר, "אבל מתברר שזה לא היה כך"
הנוסח של ברנזון חוזר למשרד ברוטשילד, ופקידיו של רוזן לא מרוצים, בלשון המעטה. ביומיים הבאים עוסקים בעהם וידין באינטנסיביות בתיקון התיקונים, ונראה כי רוזן מכניס את רוב התיקונים שביקשו לפני שהמסמך מוגש בשם מחלקת המשפטים ומגיע לידיו של משה שרת. שרתוק, אם לדייק.
בגלגוליה הרבים של המגילה, אגב, נמחקים שלושת האבות – אברהם, יצחק ויעקב – שהוזכרו על תקן מקבלי הבטחת הארץ לזרעם. אלה מוחלפים במתן קרדיט לבלפור, ובסופו של דבר מוכנס גם הרצל, שלפחות יהודי אחד יופיע במגילה החשובה.
ראשי העם נפגשים בהנהלת קרן קיימת בתל־אביב (היום מוזיאון קרן קיימת), לדיון של מנהלת העם – הממשלה לעתיד – על נוסח ההכרזה. בתוך חמש דקות בן־גוריון סוגר עניין, אומר ששום הצעה לא מתקבלת וקובע שתקום ועדת ניסוח, שתכלול את שרת ועוד ארבעה אישים. "עם כל הכבוד לניסוח ההכרזה, הדבר החשוב בישיבה היה ההחלטה שהתקבלה על חודו של קול לא לקבוע גבולות למדינה. במילים אחרות, אין קבלה אמיתית של תוכנית החלוקה שנתנה את חיפה לערבים, את ירושלים לוותיקן, ולנו זרקה בקושי את כפר־סבא.
"שרת חושב בטעות שהוא יו"ר ועדת הניסוח, ועובד כל הלילה על הטקסט מאפס. יש להניח שבשלב מסוים הוא כבר מתעייף – מה גם שבאותה שעה יורים עליו ועל משפחתו מחסן־בק – והוא מתחיל להשתמש בנוסחים קודמים. משליש ההכרזה והלאה זה כבר עיבוד לנוסח של רוזנבליט, שהוא נוסח של ברנזון, שהוא נוסח של בעהם".
מדינה דו־הורית
ביום חמישי מתכנסת הוועדה שמקבלת את רוב הניסוח של שרת, אבל פותחת בוויכוחים מרים על דקויות שונות. בשבע בערב בן־גוריון לוקח את נוסח שרת ואת הערות החברים השונים בממשלתו, הולך לביתו שבשדרות קק"ל (שדרות בן־גוריון היום), מסתגר בחדר, ובתוך עשר דקות – כך להערכתו של שחר – מוסיף כמה קווים גאוניים להכרזה. "עד אליו איש לא חשב לזכור שהייתה ריבונות יהודית בארץ ישראל אי פעם. הפתיח המתייחס לכך ש'בארץ ישראל קם העם היהודי… בה חי חיי קוממיות', זה שלו. בפסקה העשירית הוא מדבר על זכותם הטבעית של היהודים למדינה – אף משפטן או משורר לא חשב להכניס את זכות ההגדרה העצמית, זכותנו ככל עם ועם".
שישי בצהריים, שעתיים לפני ההכרזה, מביא בן־גוריון את הניסוח שלו לאישור מועצת העם ולמנהלה. מי שלא הייתה להם בכלל הזדמנות להכניס את עמדותיהם – הקומוניסטים והרוויזיוניסטים – רצו כעת המון תיקונים. הזקן מקבל תיקון אחד של חבר מפלגתו כדי שלא יאמרו שמדובר בישיבת סרק, משתיק את כולם ואומר שבראשון יחזרו לדבר בזה, כלומר אחרי ההכרזה. למעשה הנוסח היה כבר משוכפל לכולם בכמה העתקים, והסיפור היה חתום.
הכול ממהרים למוזיאון שברחוב רוטשילד 16, שם יישא בן־גוריון את ההכרזה ההיסטורית. הריקודים יסערו, התותחים ירעמו, והמוזה לא תשתוק. בתום החתימה על הקלף הריק (בן־גוריון הקריא מדפי נייר), יקבל לידיו הגרפיקאי הממשלתי אוטה וליש את מלאכת כתיבת ההכרזה על קלף, שיַקנה למסמך את ההוד הקדוש הסופי.
בהכרזת העצמאות יש הישענות על זכותנו למדינה בעקבות השואה, אבל גם על זכות היסטורית. לכאורה זו סתירה.
"בעשר הפסקאות הראשונות בהכרזה יש איסוף של כל הטיעונים שיכולים לפנות לאוזנו של כל שומע, כך שימצא בהן תשובה. ואכן, יש סתירה בין הנימוקים. בעצם אמרו: טרומן, אתה רוצה תנ"ך? יהיה בהכרזה תנ"ך. סטלין, רוצה זכות הגדרה עצמית? תהיה. האם הטיעונים מחזקים זה את זה? לדעתי הם לא".
להבדיל מהבטחתו של בן־גוריון, ביום ראשון שלאחר ההכרזה כבר לא ישבו לתקן את הנוסח. מדינת ישראל הייתה לעובדה מוגמרת, וכך גם המסמך המכונן שהכריז על לידתה. הוויכוחים נותרו עד היום, אבל לראשיה לא היה זמן להתעכב על קוצו של יו"ד. הייתה מלחמה לנהל, ומדינה שצריכה ללמוד איך ללכת.
אחת השאלות המסקרנות שמעלה שחר במחקרו היא: מי הכריז על הקמת המדינה ב־14 במאי 1948? אכן, בן־גוריון קרא את המגילה, אבל בשם מי? את הברייה שנולדה בהכרזת העצמאות מכנה שחר "מדינה דו־הורית" – כשהורה אחד הוא היישוב העברי, הכולל את כל קהילת היהודים החיים בארץ ישראל, ציונים או לא; וההורה האחר הוא התנועה הציונית, הכוללת את כל מי שרואה בעצמו ציוני, בארץ או בתפוצות. ההורות הכפולה הזו משקפת את המתח בין שני נרטיבים: זה שטוען שמדינת ישראל הוקמה בידי יהודים שבחרו לשבת בה, ואלה נעזרו ביהודי העולם שבחרו לעזור להם; ונרטיב הסבור שהמדינה הוקמה בידי יהודי העולם שבחרו להקימה, כשהם נעזרים לשם כך ביהודים שבחרו להתיישב בה. הכרזת העצמאות איחדה את שני הנרטיבים לכדי ההצהרה הבאה: "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית", והשאר היסטוריה. היסטוריה שעדיין נכתבת על דפי טיוטה.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
