המנהיג הציוני יהודה לייב פינסקר, בדברו בשנות השמונים של המאה ה־19 על מצבו החולני של העם היהודי, טען שהבעיה של היהודים היא שהם אינם מצליחים למות. חייהם של היהודים הם חיים ערומים, מאחר שהם חסרי מדינה, ולכן גם מותם כזה. היכולת להקריב חיים, לתת למוות משמעות, נובעת מהשתייכות של יחיד לקהילה לאומית. בהעדרה של קהילה לאומית יהודית נמנעה מן היהודי האפשרות למות מוות בעל משמעות, "מוות יפה". הקמת ארגוני השמירה "בר גיורא" (1907) ו"השומר" (1909) העניקה ליהודים, לראשונה זה שנים, את "המוות היפה".
השקיית הארץ בדם הוגדרה על ידי אחד החוקרים כאחד מביטויי התשוקה של החלוצים אל הארץ. אכן, יצחק בן צבי כתב כי "ארץ כנען, אחרי הפסקה של מאות שנים, יצאה שוב לטעום את הדם החם של ילדיה".
הערצת הנופלים
שלב חשוב בבניית האתוס של המוות היפה החלוצי התקיים בהוצאת ספר זיכרון ציוני ראשון. הספר נקרא "יזכור לחללי השומר". הוא יצא ביפו ב־1911, ובשנים הבאות במהדורות נוספות בניו יורק, ברלין ולודז'. הספר זכה להתעניינות רבה ואלפי עותקיו נחטפו במהירות. ב"יזכור" פורסמו לראשונה דברים מפורשים בשבח המוות במלחמה. רבי בנימין, מיוזמי הוצאת הספר, כתב בו: "טוב לגבר כי יפלח חץ כליותיו בנעוריו… לא ברוב ימים אושר ויופי. אשרי מי שימיו ספורים". ד"ר יהושע טהון כתב כי "שאיפות לאומיות אינן מתקיימות אלא אם כן ממיתים עצמם עליהן. בלי חותם הדם עוד לא נתקיימה שום תקווה לאומית בדברי הימים. תקוותינו אנו כבר נחתמה בדם… עתה ברי לנו שתקוותינו תבוא".
במאמר בעיתון "האחדות" בעקבות הוצאת הספר, כתב יעקב זרובבל:
אם יתחילו פה חיים יהודיים ויצירה יהודית יקומו גם גיבורים יהודים שידעו למות. לדעת למות – עלינו עוד ללמוד את הדבר הזה… קברים חדשים – אות הוא כי חיים חדשים מתרקמים בארץ, חיים אשר אין בהם מעונים, כי אם אנשים בריאים… אשר אהבתם לחיים לא תשאל למה ומדוע, היודעים לנפול במלחמה.
המוות החלוצי הגיע לביטויו הצרוף ביותר בקריאתו של טרומפלדור "טוב למות בעד המולדת". לא נדון בשאלה מדוע זכה דווקא הוא למעמד כה מכובד וניצמד לעובדה: טרומפלדור היה הגיבור הציוני, בה"א הידיעה, של היישוב עד תש"ח. מעמד דומה לשלו, הערצה חוצת מחנות פוליטיים, היה רק להרצל. עוצמת ההערצה אליו מעידה על מרכזיות הערצת הנופלים בתודעה הציונית. הנכונות להקרבת חיים הייתה למאפיין מוצהר של "היהודי החדש".
בהדרגה חלחלה הערצת הנופלים מארגוני השמירה לתחומים נוספים. מוות ממלריה נתפס בימי העלייה הראשונה ככישלון החזון הציוני וכהוצאת שם רע ליישוב כולו. לא כן בעיני החלוצים. בשנת 1924 הביא הברון רוטשילד פועלים ממצרים במטרה לייבש את ביצות כבארה שבחוף הכרמל. הוא סירב להעסיק פועלים יהודים, בשל הסכנה החמורה. קבוצת פועלים יצאה למאבק במטרה לעבוד בביצות. כך הסבירו את מאבקם בעיתון "הפועל הצעיר", ב־1924:
עבודת ייבוש ביצות כברה היא עבודה היסתורית, ובעשיית ההיסתוריה שלנו אנו צריכים לכל הפחות לקחת חלק בראש… אין לפנינו עבודה קשה, ואין לפנינו פחד מות… אם ידרשו מאתנו קרבנות, נתן אותם. ותהיה לנו אז הרגשה יותר בריאה, יותר מעודדת, מאשר בשמענו כי מישהו אחר מת על החזית שלנו. לנו החובה והזכות למות במקום הזה, באשר אנו משאירים לנו את הזכות לחיות במקום הזה.
מזעזוע להשלמה
וממיתולוגיה למציאות: עד לשנות ה־20 לא התקיים בארץ ישראל מאבק מוצהר בין יהודים לערבים. התרחשו לעיתים מעשי רצח, אך כחלק ממעשי שוד, ולא כפעולת איבה מוצהרת. לאורך שנות ה־20 התרחשו שלושה גלי מאורעות, ברמת חומרה שהלכה ועלתה, ובהם התקפה ערבית מאורגנת על קהילות ויישובים יהודיים. הגלים הללו התרחשו ב־1920, 1921 ו־1929, וארכו ימים בודדים. מעיון בעיתוני אותם ימים, ניתן לשמוע ביטויים קשים על התנפצות החלום הציוני בעקבותיהם.
ב"קונטרס", עיתון מפלגת אחדות העבודה, זעקה כותרת באפריל 1920: "הכקישינוב יעשה את ירושלים?". באותו עיתון נכתב ב־1921: "הפרעות ביפו הלמו אותנו כרעם ביום בהיר. פתאום נתך עלינו זעם גורלנו האיום בין הגויים. אנטישמיים מובהקים מאירופה ושונאי ישראל מזרחיים נתנו יד לבצע בנו רצח ושוד". ברנר, בכתב העת "האדמה", תיאר את אזלת היד במאורעות 1920, שנה לפני הירצחו בגל המאורעות הבא:
הסכנה גדולה. כולנו עומדים על עברי פי פחת – ומפלט אין… קצרה ידינו להושיע. נתאסף נמחה, נקבול בפה, נצום, אבל אין שום כוח בנו להכרית את הרשעות… כל איום מצדינו אינו עלול לעורר אלא לעג וקלסה. אין לנו במה לאיים. כי מתי מספר אנו.
בישיבות סגורות דובר אחרי תרפ"ט על סכנה קיומית ממשית ליישוב. מאיר יערי, ראש "השומר הצעיר", תהה בוועידת ההסתדרות בספטמבר 1929: "מאה וחמישים אלף יהודים על הר געש. מה המוצא? מה אנו עונים לעם ישראל?". אברהם שבדרון כתב בספרו ב־1930: "אם גם במולדתנו תחול עלינו הקללה הכי איומה אשר בתוכחה: והיו חייך תלואים לך מנגד, תלויים בחסדי האחרים… איזו אם מולדת, מקלט בטוח, כאן?".
ניתן לראות בעיתונים את הזעזוע אף דרך עוצמת פרסומי הזוועות. העיתונים העבריים פרסמו צילומי גופות, פצועים שעות אחדות טרם מותם ודו"חות פתולוגיים מפורטים. ממכלול התגובות עלתה תחושה של שמיטת הקרקע תחת רגלי הציונות, ושברו של החלום למקלט בטוח. האסוציאציות הרבות לפוגרומים, חוויה שרבים מבני היישוב הכירו מניסיון חייהם, העידו על כך יותר מכול.
שנים מעטות לאחר מכן פרץ גל מאורעות נוסף, "המרד הערבי", או בפי היישוב "מאורעות תרצ"ו־תרצ"ט" (1939־1936). בשונה ממאורעות שנות ה־20 אלה לא ארכו ימים אחדים, אלא שלוש שנים שבמהלכן נרצחו מעל 500 יהודים. ברוב המקרים לא מדובר היה בהתקפות המוניות, אלא במעשי רצח בשדות, בכבישים ולעיתים אף בבתי מגורים.
במהלך מאות הלוויות שנערכו ביישוב לאורך אותן שנים, נוספו בהדרגה עוד ועוד מנהגי אבל, שהפכו סימן היכר ליישוב החדש. הלוויות הפכו המוניות ביותר, לעיתים מנו עשרות אלפי משתתפים, ובעצם היוו המפגן הציוני הבולט ביותר. בשעת לוויות הופסקה לעיתים תחבורה ציבורית ונסגרו חנויות. החל מנהג לקבור בארונות, שכוסו דגל, בד שחור או בד אדום. נערכו תהלוכות לוויה שבהן צעדו תלמידי בתי הספר, חברי תנועות הנוער, אגודות הספורט, איגודים מקצועיים שונים, נוטרים, נציגי השלטון ועוד. חברי כל ארגון לבשו את מדיו והניחו זר בשמו. משמר כבוד לעיתים עמד סביב הארון עד לקיום הלוויה. החל מנהג להרים נשקים לאות כבוד, ולהוריד לאות אבל, לירות יריות כבוד, להצדיע לנפטר וכן לעמוד עמידת דומייה. עוד ננהג לשמור על איפוק ולהימנע מבכי.
המספידים בלוויות לא היו בני משפחתו ומכריו של הנפטר, אלא מנהיגי היישוב. כך הספיד ראש עיריית תל אביב, מאיר דיזנגוף, מספר חללים מעירו עם ראשית המאורעות:
הננו אומרים לחברים היקרים: לא לחינם נפלתם קרבן. הרבה כבר נפלו לפניכם. הננו מוכנים כולנו לנפול… עלינו לזכור תמיד את הדבר הגדול העומד לפנינו ולא צריך לתת לרגשות שישתלטו עלינו.
מנחם אוסישקין אמר באזכרה לחמישה פועלים שנרצחו סמוך לקריית ענבים:
הם לא הקרבנות הראשונים ואף לא האחרונים. הם קרבנות התנועה הציונית. טבעת בשרשרת מימי קדושי ביצות פתח תקוה, דרך חדרה ודגניה. הגורל הוא המוליך כל אחד מאתנו למען שנקבע לו מראש.
ממכלול המנהגים נוצרה אווירת אבל מאופקת. הלוויות ביטאו שליטה במצב, כבוד לנופלים והשלמה מוחלטת, עד כדי ראייה פטאלית של המציאות.
שקיעת הזעזוע
כיצד ייתכן שהיישוב עבר מעבר כה חד בין מאורעות שנות ה־20 לאלה של שנות ה־30? כיצד מעשי רצח שבתרפ"ט נתפסו כשומטי הקרקע תחת הרעיון הציוני הפכו ל"גורל" מובן מאליו ולהכרזה כי "הננו מוכנים כולנו לנפול"?
ניתן להציע מספר תשובות לכך. ראשית, המדיניות הרשמית של היישוב בשנות המרד הערבי הייתה מדיניות ההבלגה. מנהגי האבל התאימו לרצון לחנך את הציבור להבליג ואף להשלים עם המצב. מסיבה זו מתנגדי ההבלגה התנגדו אף לתרבות אבל זו וקראו לציבור להימנע מלהגיע ללוויות, שהפכו לדבריהם לאירוע פוליטי.
הסבר נוסף הוא השינוי במצב היישוב. במאורעות תרפ"ט נחרבו מספר יישובים, והתחושה הייתה כי היישוב נמצא בסכנת השמדה. בתרצ"ו אין זה המצב. בכל שנות המאורעות לא נחרב או ניטש אף לא יישוב אחד. גודלו ועוצמתו של היישוב לא אפשרו עוד את השמדתו. על כן עוצמת הזעזוע פחתה, והתחושה הייתה כי הערבים יוכלו להפיל קרבנות, אך לא יוכלו להשמיד את היישוב. עוד התברר כי זוהי חלק משגרת החיים בארץ. אלה לא הרי געש מתפרצים אלא ישנה חוקיות: כל מספר שנים יפרצו מאורעות, והיישוב ישרוד.
הנה כי כן, כך כתב ארתור רופין ביומנו עם פרוץ המאורעות ב־1936:
אני עצמי שרוי בימים אלה בשלווה ובקור רוח לעילא… התנגדות הערבים לעליה יהודית תמצא לה מפעם לפעם את פורקנה בהתפרצויות כאלה. נגזר עלינו לחיות במצב של לוחמה מתמדת עם הערבים, ואין מנוס מקרבנות דמים. ייתכן שזהו מצב בלתי רצוי, אך כזאת היא המציאות, ואם חפצים אנו להמשיך בעבודתנו בארץ ישראל בניגוד לרצון הערבים – נהיה מוכרחים להביא בחשבון קרבנות כאלה.
סיבה נוספת תוארה בכתב העת של הקיבוץ הארצי "הדים" ב־1936:
שום רוח מצויה ובלתי מצויה לא תעקרנו כבר. סגר עלינו המדבר מקדם והאנטישמיות המערבית מים – אנה נלך? ועל כן כה נפלא השקט, כה רב הביטחון במחנה הקיבוצי. ביטחון של לית ברירה, של מפלט אחרון. ועל כן כה יקרים דברי אם, שתמיד דרשה את בנה בחזרה "הביתה" ועתה היא כותבת: "אל דאגה בני, אל התרגשות מפורענותכם בארץ, כאן בגולה רע מאוד".
נראה כי המצב בגרמניה הנאצית באותן שנים גרם ליישוב להביט על מצבו בפרופורציה אחרת. אם ארץ ישראל היא "מפלט אחרון", אין מקום לזעזוע והתקוממות ויש לקבל את המציאות כפי שהיא.
סיבה נוספת, הקשורה קשר הדוק לאחרות, היא אתוס הלוחם שהתגבש ביישוב בשנות המאורעות. טרם פרוץ המאורעות התקיים ביישוב אתוס הגנתי, שלפיו מימוש החזון הציוני ייעשה בדרך של עבודה, לצד יכולת להתגונן. הדבר היה קשור לאמונה כי ניתן יהיה לממש את החזון הציוני בדרכי שלום. בימי המאורעות חודרת ההבנה כי העתיד יוכרע במלחמה. מתוך הבנה זו נוצר אתוס של לוחם – ציוני שאינו מגן לצד היותו פועל אלא כל תפקידו להילחם. הדבר חיזק את הצבאיות ביישוב, ועמה את הנכונות להקרבה. אימוץ מנהגי אבל צבאיים שהיו מקובלים באירופה באותן שנים היה ביטוי לתהליך זה.
*
מסתבר שהרעיונות התאורטיים שהגו החלוצים, בדבר הצורך לקנות את ארץ ישראל בדם, חדרו אל כלל הציבור בימי מאורעות תרצ"ו־תרצ"ט, והביאו להשלמה של הציבור עם המציאות של קרבנות. מנהגי האבל שנוצרו באותן שנים, והביעו מסר זה, הפכו לחלק מן הזהות הציונית.
נסיים במילותיו של ברל כצנלסון בספר "מאורעות תרצ"ו", שביטאו באופן חד את התחושה כי ההקרבה היא כצו דתי שאותו יש למלא עבור הנופלים הקודמים:
דור המצור והבצרון, אשר קלט חצים ולא נסוג, אשר לא הפקיר שום נקודה ולא נתן לפנות שום מקום יישוב… דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרן שר, אנשי תל חי: לא ביישנוכם. לא ערירים הלכתם. באשר מצאה אותנו המערכה קבלנו אותה וקדשנוה. לא תל חי אחד קיימנו אלא כל הארץ הייתה לנו תל חי. תלים חיים.
ד"ר דבורה גלעדי, מרצה באוניברסיטת אריאל וחוקרת את ראשית השכול הציוני.
