לא באנו לכאן רק כדי להיות אומת הייטק

התורה מאריכה בתיאור היווצרותו של עם ישראל: החל מהאבות הקדושים, השעבוד במצרים, המכות, היציאה ממצרים, ההליכה במדבר והכניסה לארץ. מאז ועד היום נכתבו מילים אינספור כדי לתאר את ההיסטוריה של עמנו. והנה בפרשה שלנו, כל ההיסטוריה הזו מתכנסת לכמה פסוקים שיהודי צריך לומר בעת שהוא מביא את הביכורים למקדש. מסתבר שזהו תמצות כל כך קצר ועמוק, עד שחכמי ישראל ביססו על פסוקים אלו את ההגדה של פסח:

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ־לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (כו, ה־ט).

עיון בפסוקים מעלה מיד שבתיאור ההיסטורי הזה אין אזכור ברור למתן תורה. אמנם, האור החיים הקדוש מוצא אזכור למתן תורה במילים "ראשית" ו"בזרוע נטויה"; הרש"ר הירש מוצא רמז לתורה בפסוק "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו", ואילו בעל הטורים עושה זאת בדרכו, דרך הרמז: "הטוב עולה כ"ב [בגימטרייה 22], בשביל התורה שניתנה בכ"ב אותיות", ואולם קשה לחמוק מהתחושה שהשאלה נותרה קשה.

תרופה לגאווה

כל התיאור ההיסטורי הזה, שהוא חלק מרכזי מדברי מביא הביכורים, "הגדתי היום… כי באתי אל הארץ", מעורר תמיהה גדולה המוצגת היטב בדברי האלשיך הקדוש:

הנה בעיני כל רואי את כל החרדה ההיא אשר חרד הוא יתברך על מצות בכורים הזאת, שיחרד איש מביתו ומעירו וילך רגלי באשכול ענבים אחד ומן התאנים ומן הרימונים מעט מזער לא כביר, וישם בטנא ועל כתף ישאנו אם דל ואם עשיר, ויתקבצו יחד כל בני עיר ועיר בחליל מכה, ומיני זמרה בשירי זמרה, ובכל עיר יבואו בה יצאו לקראתם זקניה ושופטיה ורבים שריה, לפי כבוד הנכנסים בהלל והודות לה'. וכה משפטם עד שערי ירושלים, בשור וקרניו מצופות זהב ועטרות זית, ובהגיעם בשערי ירושלים ירומו קול אומרים שמחתי באומרים לי כו' עומדות היו רגלנו כו' ככל הכתוב במשנה (בכורים פרק ג). ומה קול החרדה הזאת על פחות משוה חצי דינר?

אכן, מה פשר כל החגיגה והשמחה הגדולה הזו, סביב פירות ששוויים הכספי אינו גדול?

בתשובתו מבאר האלשיך שהיסוד העצום שמונח במצווה זו הוא "הכרת הטוב". זוהי המחויבות להכיר טובה, שרבותינו בעלי המוסר ראו אותה כחובה המוטלת על האדם כדי למנוע ממנו גאווה וגסות רוח. "החרדה הגדולה", בלשונו של האלשיך, היא לא על פחות משווה חצי דינר. מטרתה להתחנך מדי שנה מחדש להכרת הטוב. אם אין לאדם הכרת הטוב, יש לחשוש מאוד מתחושת "כוחי ועוצם ידי". הבאת הביכורים יחד עם ההגדה, משמעה הקדמת התרופה הא־לוהית לגאווה האנושית.

ואולי אפשר להציע כיוון נוסף. הרי משה אומר את הדברים הללו לכלל ישראל, כאשר הוא מכין אותם לקראת הכניסה לארץ. הוא יודע שהוא לא יזכה למה שהם עומדים לזכות. כלפי חוץ, ארץ ישראל נראית ככל הארצות – הרים ובקעות, נחלים וגאיות, ימים ואגמים. אבל לא כך היא. ומכיוון שארץ ישראל עשויה להיראות כמו אדמה רגילה, אפשר להיכנס לארץ בלי להבין מהי.

אבל מתי באים אל הארץ? מתי אדם יכול לומר בפה מלא "באתי אל הארץ"? רק כאשר הוא מבין שהיא איננה ככל הארצות, כאשר הוא מבין שרק כאן אפשר לחבר ארץ ושמיים. כאשר משה אומר זאת לדור באי הארץ, הם מבינים שהכניסה לארץ, הכיבוש וההתיישבות בה, הם רק המצע והתשתית שעליהם יש לבנות קשר הדוק עם בורא העולם. רק כאשר הקשר הזה קיים, האדם "בא" אל הארץ.

כמו בשיר השירים

לפי כיוון זה מתבאר אולי מדוע מתן תורה אינו מוזכר ומודגש בהבאת הביכורים. אין זו פגיעה במעמד הר סיני, אלא אדרבה – היישום העמוק ביותר של מעמד הר סיני. קצת דומה הדבר לכך ששמו של הקב"ה נעדר לא רק ממגילת אסתר אלא גם משיר השירים. בעוד שבמגילת אסתר יש הסתר פנים, בשיר השירים אזכור שמו של הקב"ה מיותר כי הוא כל הזמן נוכח שם.

כאשר חקלאי מצליח להביא אל המקדש מראשית פרי אדמתו, ואומר בכוונה מלאה ומתוך הכרת הטוב את מקרא ביכורים, הוא לא רק מתקן את חטאו של קין, אלא מצליח לקשר בין שמיים לארץ. הקשר נוצר לא מתוך מתן שמיימי של תורה א־לוהית, אלא מתוך עמל כפיים ויזע של חקלאי, שלמרות המאמץ הגדול שלו לנטוע, לעדור, להשקות ולבצור – הוא אינו זוקף דבר לזכותו. מתן תורה אינו מוזכר כי הוא כל כולו נוכח שם. מי שיודע לקחת את הפרי ולהעלות אותו אל המקדש, יודע מהי ארץ ישראל. הוא לא רק נכנס לארץ, הוא בא לארץ המובטחת.

לא באנו לכאן רק כדי להיות אומת הייטק. יש לנו משימה מוסרית וערכית – להיות אור לגויים. הדרך למילוי המשימה הזו היא הכרה היסטורית שמחוברת להכרת הטוב, ומובילה לחיבור ארץ ושמיים על ידי מעשי בני האדם.