ביום שישי, ערב שבת תשובה, שלושה ימים לפני יום הכיפורים של שנת ה'תקנ"ד (1793), נקרא יסל להמן, מלמד וסופר ירא שמיים, להתייצב לגיוס לצבא הצרפתי המהפכני, שהתמודד מול צבאות פרוסיה ואוסטריה. להמן, יהודי מסורתי אדוק ושומר מצוות מהקהילה הקטנה בולוויילר שבצפון מזרח המדינה, מצא עצמו נאלץ לשהות במהלך יום הכיפורים בפעילות צבאית שכלל לא היה מורגל בה. האזרחות הצרפתית שקיבל מכוח החלטת האסיפה הלאומית הצרפתית לא גרמה לו לפתח רגשות פטריוטיים, ועיקר דאגתו הייתה נתונה לשאלה כיצד יוכל לקיים מצוות בנסיבות הקשות הללו.
"תצילנו שתי אזנינו והיה לנו לתוגה ולצרה, כי מתייראים אנחנו פן יבוא זה קודם יום הכיפורים ופן יהיה אנחנו ביום הקדוש הזה במקום גוים אשר לא יוכלנו לעבוד את אלקינו", כתב יסל בחיבור אישי שאותו כינה "המגילה". כאשר הצבא הצרפתי נחל מפלה ולא הצליח לחצות את נהר הריין, נשלח יסל לביתו והסביר כי "ה' הפר עצתם וקלקל מעשיהם".
אנחנו עד היום עוסקים בשאלות שהמודרניזציה פתחה בפנינו. הנושא של לימודי ליבה למשל, זו שאלה שראשיתה במאה ה־18 ובחלק מהמגזרים היא לא פתורה עד היום
סיפורו הצנוע של יסל, יהודי צרפתי ירא שמיים שלא היה מעוניין באמנסיפציה, בניגוד לרבים מהשכבה המבוססת והעשירה של יהודי הערים הגדולות של צרפת, הוא אחד ממאות סיפורים אישיים הגודשים את ספרו החדש של פרופ' שמואל פיינר, "עת חדשה: יהודים באירופה במאה השמונה עשרה, 1800־1750" (בהוצאת מרכז זלמן שזר). זהו ספר המשך לספר בעל שם כמעט זהה שפרסם פיינר לפני שנים מספר, ואשר עסק במחצית הראשונה של המאה ה־18. צמד הספרים מבקש לשרטט מעין "ביוגרפיה" של יהדות אירופה במאה ה־18, וזאת מבעד לעיניהם של יהודים רבים משכבות שונות של החברה היהודית ביבשת, מאזורים שונים ומנקודות מבט שונות מאוד זו מזו.
מלחמת תרבות של 200 שנה
ההחלטה לכתוב "ביוגרפיה" כוללת של מאה מזווית יהודית איננה מובנת מאליה, במיוחד לאור ההיסטוריה המחקרית של פיינר, שעסק עד היום בתופעות מובחנות ובדמויות ספציפיות. "התחלתי בחקר תנועת ההשכלה – השורשים שלה, תקופת הזוהר בגרמניה, המעבר למזרח אירופה במאה ה־19, וכתבתי גם על קץ ההשכלה בסוף המאה ה־19", הוא מתאר. "אלא שלמחקר תנועת ההשכלה הגעתי כשאני מבקש לענות על שאלה גדולה שנובעת מההווה, והיא: כיצד הפכנו ליהודים מודרנים?
"כאן חשוב לומר שכאשר אני מדבר על יהודים 'מודרנים' אני מתייחס לכל הספקטרום היהודי. גם אלו שאומרים שהם לחלוטין לא מודרנים, הם בסופו של דבר חלק מתהליכי המודרניזציה. השאלה איך זה קרה לא מסתכמת מבחינתי בתהליכים ההיסטוריים – כלומר, היו אמנציפציה, חילון, הגירה, גידול דמוגרפי, התערבות של המדינה המודרנית בחיים היהודיים, וכך הלאה. אני תמיד התעניינתי בשאלה של התודעה העצמית. כלומר איך היהודים שעברו את התהליכים הללו, בין אם הם אהבו אותם ובין אם התנגדו להם, חוו אותם. כבר משלב מוקדם זיהיתי שאנשים שונים חוו את המודרניזציה בצורות שונות מאוד".
והחוויה הזו, אומר פיינר, לא הייתה חלקה ופשוטה כלל ועיקר, אפילו טראומטית, "גם בשביל אלו שקיבלו אותה בברכה ובזרועות פתוחות. התוצאה שלה הייתה פיצול בעם היהודי, שסע ומלחמת תרבות שמתנהלת כבר למעלה ממאתיים שנה. המודרניזציה עדיין מדממת ולא סגורה. אנחנו עד היום בתוכה, ועוסקים בשאלות שהיא פתחה בפנינו החל מהמאה ה־18. הנושא של לימודי ליבה למשל, זו שאלה שראשיתה במאה ה־18 ובחלק מהמגזרים בעם היהודי היא לא פתורה עד היום.
"במחקרים הראשונים בחנתי את שאלת המודרניזציה מתוך מחקר של תנועת ההשכלה, וזאת משום שזו הקבוצה הראשונה והיחידה שנתנה לעצמה דין וחשבון על מה שקורה", מסביר פיינר. "היא לא רק עברה את התהליכים של המודרניזציה ואת השינויים שאי אפשר היה לעמוד בפניהם – אלא הם כל הזמן חשבו מה הם עושים, איפה הם עומדים מול העבר ומול המסורת, מול המקרא, מול חז"ל. ההשכלה לא רק חוותה את תהליכי המודרניזציה, אלא גם ניסתה לתת להם כיוון. הכיוון היה במישור החינוכי והתרבותי, הקמה של בתי ספר מודרניים שיהיה בהם ידע־עולם וידע יהודי, טיפוח השפה העברית שהיא השפה הקלאסית היהודית אבל יכולה לשמש גם למטרות מודרניות. זו נראתה לי ועדיין נראית לי התנועה הכי מעניינת".
מעיסוק בהשכלה עבר פיינר לעיסוק במשה מנדלסון, תוך שהוא מנפץ את הדימוי המקובע שלפיו מנדלסון הוא אבי תנועת ההשכלה. "בספרי על תנועת ההשכלה הראיתי שאת התנועה הזו הקימו אינטלקטואלים יהודים מהשורה השנייה והשלישית, ובמיוחד בחור צעיר בשם יצחק אייכל, שנולד בקופנהגן והגיע לברלין, והוא מוזכר בהרחבה גם בספר החדש. עבור אייכל ויתר המשכילים הראשונים מנדלסון היה אייקון שאפשר להיתלות בו.
"אבל לעיסוק במנדלסון הייתה מבחינתי עוד סיבה חשובה. עולם המחקר ההיסטורי בישראל איננו מנותק מהמתרחש בעולם, וכשהתחברתי לעיסוק בהיסטוריה של היהודים בגרמניה נחשפתי להרבה מאוד מיתוסים גרמניים על מנדלסון. עבורם הוא דמות מופת, שכאילו הוכיחה שידידות יהודית־גרמנית כמו זו שהייתה בין מנדלסון ולסינג (מחזאי וסופר גרמני; ש"פ) היא אפשרית, ושיהודים התקבלו לכאורה בזרועות פתוחות בעידן שנתפס כתקופת הזוהר של גרמניה, בתקופת פרידריך הגדול, בשלהי המאה ה־18.
"אני הבנתי שהחוקרים הללו היו שבויים בדימויים משלהם, ולא הבינו את מנדלסון כיהודי ואת הסיטואציה שבה הוא היה נתון, כי המיתוס הזה ממש לא נכון. הביוגרפיה שכתבתי על מנדלסון מנסה לשמוע את הקול שלו, את החלומות והתקוות אבל גם את החרדות, הסיוטים והאכזבות שהיו לו. בעיניי הוא היה סמן אזהרה לנאורות הגרמנית, שמלמד על הפער בין הרעיונות הגדולים למה שקורה בפועל". ברוח דבריו של פיינר על פרסומו הרב של מנדלסון לא רק בקרב בני עמו, הספר תורגם גם לאנגלית ולגרמנית, ואפילו לסינית במהדורה שיצאה לאור בטאיוואן.
מתוך הביוגרפיה על מנדלסון הגיע פיינר לכתיבת מה שהוא מכנה "הביוגרפיה של המאה ה־18", הספר הקודם והנוכחי. "ככל שעסקתי בביוגרפיה של מנדלסון שכללתי את הכלי של הקשבה רגישה לקולות של בני הזמן, והבנתי שאין כמו המאה ה־18 כדי למצוא בה את השורשים של המודרניזציה בחברה היהודית. כל מה שעניין אותי בשאלה הגדולה הזו של המודרניזציה, נמצא כבר שם".
הספר "עת חדשה" מבוסס על המבט האישי, ובמובן הזה הוא חלק מהזרם המכונה "היסטוריה תרבותית", ששואל כיצד נשים וגברים מן העבר הבינו את תקופתם ואיזו משמעות הם נתנו לה. "הדרך לחדור לעולם אישי כזה היא באמצעות מה שאנחנו מכנים 'אגו דוקומנטים', סוגים שונים של מסמכים שמבטאים את העצמי. זה יכול להיות יומן אישי, אוטוביוגרפיה, ספר זיכרונות או מכתבים, והמאה ה־18 היא המאה של המכתבים. כך נותרו לנו הרבה מאוד מסמכים שמאפשרים לנו לדובב את בני התקופה".
רוכלות ופושעים משלנו
להחלטה לכתוב את קורותיה של המאה ה־18 הייתה מבחינת פיינר סיבה חשובה נוספת, הנוגעת לאופן שבו נתפסת המאה הזו אצל ההיסטוריונים ולשאלה לאיזו תקופה יש לשייך אותה. בדור האחרון, הוא מסביר, החלה להתקבע חלוקת משנה של התקופות ההיסטוריות המקובלות – העת העתיקה, ימי הביניים והעת החדשה. "חוקרים רבים החלו לעסוק בצורה מובחנת בתקופה המכונה 'העת החדשה המוקדמת'. זה התחיל אצל היסטוריונים אמריקנים, ואחר כך אומץ גם על ידי היסטוריונים ישראלים במחקר המאות ה־16, ה־17 וגם ה־18. היום זה אחד מתחומי המחקר הפוריים ביותר. וכך מצאתי את עצמי מתמודד מול חוקרי התקופה ונאבק על כך שהמאה ה־18 היא כבר לא חלק מהעת החדשה המוקדמת, אלא חלק מהתקופה המודרנית".
את ההכללה של המאה ה־18 בתוך העת החדשה המוקדמת מכנה פיינר "אימפריאליזם של חוקרי התקופה", זאת משום ש"יש בה כל כך הרבה מאפיינים ששונים ממה שקרה במאתיים השנים שקדמו לה. באמצעות המתודולוגיה של לבנות היסטוריה מתוך סיפורים וחוויות אישיות של בני הזמן, אני מראה בספר שהמאה ה־18 היא המאה הראשונה בתקופה המודרנית היהודית וכבר לא חלק מהעת החדשה המוקדמת".
לכל אורכו של הספר בולטת הבחירה לספר את סיפורה של המאה ה־18 דרך עיניהם של יהודים "פשוטים", ששמם לא נודע עד היום. את דפיו גודשים קולותיהם של גברים ונשים יהודים מן השורה, לא פחות מהאישים היהודיים המפורסמים של התקופה דוגמת הבעל שם טוב, הגאון מווילנה, רבי נחמן מברסלב, יעקב פרנק וכדומה. "המטרה היא למצוא את הקולות שבשוליים, הקולות הפחות מוכרים, לפעמים הקולות המושתקים. כאשר אתה מקשיב לקולות הללו אתה מכיר את היהודים העניים, את הרוכלות היהודיות, אתה לומד על חיים יהודיים שיש בהם פשע וגם כנופיות פשע, יהודים שהתעמרו והתעללו בהם גם בתוך החברה היהודית".
היבט נוסף וחשוב של ההיסטוריה התרבותית הוא ההתייחסות לקולותיהן וחוויותיהן של נשים. "היה לי חשוב לכתוב היסטוריה מגדרית", אומר פיינר. "לא רק היסטוריה של נשים, אלא היסטוריה שבה החוויה היהודית כוללת גם את החוויה הנשית. לכן הספר הזה מתחיל ומסתיים בנשים. הוא מתחיל ברוכלות היהודיות ובניסיון למנוע מהן להתחרות בסוחרים בעלי הבתים, ומסתיים בסיפורן של אסתר גד שהייתה ללוסי דומאייר, נכדתו של רבי יהונתן אייבשיץ, ושל ברנדל מנדלסון שהייתה לדורותיאה פייט, בתו של משה מנדלסון – שתי נשים יהודיות ממעמד גבוה בברלין".
עיקרון נוסף שחורז את הספר הוא הפרלליות, הבו־זמניות. כך מתוודע הקורא לאירועים בהיסטוריה היהודית על רקע אירועי הזמן באירופה, ולומד גם על הקשרים בין הגיבורים היהודים של התקופה. "האירוע הגדול של המחצית השנייה של המאה ה־18 באירופה הוא כמובן המהפכה הצרפתית, ואני שאלתי את עצמי איך יהודים חווים את המהפכה הזו. בדרך כלל מקובל להדגיש את השיח הפוליטי, שהביא בשנת 1791 לחקיקת חוק האמנציפציה הראשון שפרלמנט מודרני חוקק. אבל החוויה הייתה לפעמים גם מאוד קשה, כמו שמספר לנו יסל להמן על המלחמה שהוא אולץ להשתתף בה. הסיפורים הללו מצדיקים את ההצגה של הספר כביוגרפיה, כפי שמעיד גם שמו של הספר בתרגומו האנגלי. כמו שלאדם היחיד יש ביוגרפיה כך גם למאה יש ביוגרפיה, והיא נטווית בספר מהרבה מאוד חוויות אישיות ואירועים שהתקיימו בה".
לא קראו את שפינוזה
במאה ה־18 נעוצה ראשיתן של רבות מהתופעות של היהודיות המודרנית – החסידות, ההתנגדות, ההשכלה, החילון ועוד. אולם אחד הדברים המעניינים שעולים מהקריאה בספרו של פיינר הוא שבניגוד לדימוי רווח, החילון וההשכלה אינם שמות שונים לתופעה זהה. מדובר בשתי תופעות שונות, במידה רבה מנוגדות, של תגובה למודרנה בחברה היהודית בת הזמן.
"הספר הקודם שלי היה על שורשי החילון במאה ה־18, וגם הוא נכתב מתוך ההבנה שהתחדדה אצלי כשחקרתי את ההשכלה – שיש פער בין השכלה לחילון. מודרניזציה היא אוסף של תהליכי מעבר מעידן אחד לעידן אחר, שחלקן בכלל תופעות של התחדשות דתית. אבל בתודעה הלא־מקצועית יש ערבוב בין מודרניזציה, חילון והשכלה. ההשכלה היא תופעה שבמרכזה עמדה קבוצה של אינטלקטואלים יהודים שביקשו לאמץ את המודרנה כתוכנית פעולה, ולשנות ולשפר את היהדות. בהתחלה הם אפילו לא ראו זאת כמשהו מהפכני אלא כהחזרת עטרה ליושנה – חזרה ללימוד הפילוסופיה, פחות קבלה, טיפוח השפה העברית והדקדוק העברי, והחינוך שהיה מאוד חשוב בסדר היום של המשכילים.
"אבל כל זה רק כיוון אחד, ובמבט רחב זה גם לא היה הכיוון הדומיננטי, כי רק מעטים קראו, בטח עברית. למרות האפקט הרחב שהיה לה, זו תנועה קטנה של מי שבאו מבית המדרש. אז איך אחרים עברו את תהליכי המודרניזציה? אחד הכיוונים החזקים היה תהליך החילון, שבעיקרו לא היה אינטלקטואלי. לא מדובר בהכרח באובדן האמונה והתנתקות מהדת. החילון הוא תהליך שבו הדת מאבדת את הדומיננטיות, ויש יותר ויותר תחומי חיים שפועלים לפי היגיון משלהם. החינוך, הכלכלה, הממשל – הכול פועל לפי כללים אחרים, והדת בנסיגה.
"אותם יהודים שעוברים את החילון האישי לא עוברים אותו בהכרח מתוך חשיפה להשכלה או לכל אידיאולוגיה אחרת", מדגיש פיינר. "הם לא קראו את שפינוזה, וגם אם הם היו קוראים את 'המאסף', כתב העת של תנועת ההשכלה, זה לא מה שהיה מביא אותם להתרחקות מהדת, משום שההשכלה לא נשאה דגל דתי. היא לא הייתה זרם ביהדות אלא זרם של תיקון תרבותי וחינוכי.
"יהודים עברו חילון מתוך חשיפה לאופנות, בתהליך שאנחנו קוראים לו 'אקולטורציה' – היחשפות של קבוצת מיעוט לקבוצת הרוב, ולקודים החברתיים והתרבותיים שלה. שינוי אורחות החיים מגיע מתוך פיתוי לאופנות של לבוש, של ריהוט הבית וגם של בילוי הזמן הפנוי. בשלב מסוים האקולטורציה הזו הופכת מסטייה של בודדים שאחר כך חוזרים לבית הכנסת והכול בסדר, לתופעה חברתית. ואכן, לקראת סוף המאה ה־18, בערים הגדולות של מרכז ומערב אירופה יש כבר קבוצות שלמות של יהודים שחיים חיים חילוניים. זוהי אחת התופעות הכי משמעותיות בהיסטוריה היהודית של המאה ה־18".
פרופ' שמואל פיינר מתגורר בירושלים מאז שעלה אליה לצורך לימודיו, ובה מתגוררים גם חלק מחמשת ילדיו ו־14 נכדיו. בהיסטוריה הוא התאהב כבר בשיעור הראשון בתואר הראשון. "ידעתי מיד שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים". את רעייתו רבקה הכיר באחד השיעורים לתואר הראשון. במקביל ללימודיו באוניברסיטה, ועד שהצטרף לסגל אוניברסיטת בר־אילן בשנת 1989, לימד היסטוריה בכמה ממוסדות הדגל של הציונות הדתית באותן שנים – חורב, נתיב מאיר, פלך ועוד.
במהלך שנותיו באקדמיה מילא פיינר שורה של תפקידים משמעותיים, בהם ראש הקתדרה לתולדות היהודים בגרמניה בבר־אילן מאז הקמתה, ראש מכון ליאו בק במשך 12 שנה, ומזה שנתיים גם יו"ר הוועד המנהל של החברה ההיסטורית הישראלית, הגילדה המקצועית של ההיסטוריונים בישראל שהוקמה לפני קרוב למאה שנה. כחלק מפעילותו בחברה ההיסטורית פרופ' פיינר הוא אחד מעורכי כתב העת "ציון", מהמובילים בעולם בתחום ההיסטוריה היהודית.
בימים אלו מתחילה החברה ההיסטורית בראשותו להיערך למה שמכונה "האולימפיאדה של ההיסטוריונים" – כנס בינלאומי של היסטוריונים שנערך אחת לחמש שנים, בכל פעם במקום אחר בעולם, מטעם הארגון הבינלאומי ICHS שקיים גם הוא קרוב למאה שנה. "בתום תחרות והצבעה חשאית, ולמרות הסיטואציה המורכבת והעובדה שההצבעה הייתה ביום השני של מבצע שומר החומות, זכינו ואנחנו אמורים לארח את הכנס הזה ב־2026".
