בשנות הלימוד בישיבה הזהירו אותנו מאיסור כלאיים. לכל אחד ממקצועות התורה, זמן ועת. ערבוב תחומי הלימוד השונים – אגדה והלכה, תלמוד ומוסר, חסידות וספרות השו"ת – מהווה סכנה אמיתית ללומד התורה. סדר מוסר לחוד, סדר מחשבה לחוד, סדר תנ"ך, וכמובן סדר הסדרים, לימוד הגמרא על מכלול מפרשיה.
ואם מעירוב תכנים הוזהרנו, קל וחומר מעירוב והחדרה של שיטות מחקר, מחשבה ולימוד, הזרות לבית המדרש. כך גדלתי שנים רבות על לימוד התורה, ואת שמעו של אברהם יהושע השל לא שמעתי. לימים התוודעתי אליו, אבל לא לתורתו ולהגותו. בעזרת ציטוטים חלקיים בדפי מקורות של סמינריונים גיליתי איש שלא הכרתי. דמותו המסקרנת הובילה לחיפוש, שבסופו מצאתי את מי שאהבה נפשי. קיימתי בעצמי, לעצמי, מצוות השבת אבדה, והשבתי לנפשי ורוחי את השל שאבד ממני. ברבות השנים למדנו שלא איסור כלאיים יש כאן כי אם תורה שלמה, חובקת כול. לאברהם יהושע השל תרומה חשובה להיווצרותה של תורה חובקת עולמות.
נזכיר: השל היה נצר לבעל "אוהב ישראל" מאפטא מצד אביו, ולרבי לוי יצחק מברדיצ'ב מצד אמו. כבר בהיותו נער מתבגר פרסם חקירות תלמודיות בירחוני ורשה, אך בה בעת "חטא" בקריאת יצירות פילוסופיות בפרט וחילוניות בכלל.
לאחר שהוסמך לרבנות נסע ללמוד באוניברסיטת ברלין. חייו בגרמניה מהווים ביטוי מופלא לסיפור חייו: שילוב בין בית המדרש האורתודוקסי של הרב עזריאל הילדסהיימר לבית המדרש של התנועה הליברלית; חברות עמוקה עם הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעל "שרידי אש"; וכמובן לימוד אישי מעמיק בהגות החסידית של אבותיו־רבותיו. עבודת הדוקטורט שלו, "התודעה הנבואית", אינה רק עבודת מחקר אלא סמל עמוק לחיפוש הרוחני שהעסיק אותו.
מעניין יהיה להשוות בין שני גדולי עולם שחיו באותה תקופה. שניהם שילבו תורה ופילוסופיה, מחקר ומיסטיקה: הרב דוד כהן, "הנזיר", והרב אברהם יהושע השל. הראשון נביא א־לוהים שעסק בקשר שבין אדם לשמיים, האחר נביא שעסק גם בחיבור שבין שמיים לאדם; הנזיר ביקש להתמקד בתיקון עולמות עליונים, השל ביקש לתקן גם את החיים החברתיים, עולמות תחתונים; הנזיר התנתק, הסתגר וצמצם את מגעו עם אדם ועולם, השל ביקש לתקן את חיי האדם, את מערכות היחסים שבין אדם לחברו, ללא הבחנה בין יהודי לשאינו יהודי; נבואתו של הנזיר באה לו מבפנים, נבואתו של השל באה גם מן החוץ.
אי אפשר לנתק את מסעו הרוחני של השל מסיפור חייו. ההתפעמות מהתרבות הגרמנית לצד האכזבה העמוקה מאובדן המוסר בשואה, והרצח וההכחדה של משפחתו ועמו, הובילו את השל להיות "נביא של בני אדם". שישה שבועות הפרידו בין עזיבתו את פולין ובין הפלישה הנאצית.
עתה מניח לפנינו ד"ר דרור בונדי את שני כרכי יצירתו הגדולה של השל, "תורה מן השמים". בונדי הוא גואלו העכשווי של השל. אלמלא הוא, ספק אם הקורא הישראלי היה מתוודע לאיש ולשיחו. במשך שנים רבות מציג בונדי לציבור את דמותו של השל, המהווה ביטוי חי לסולם יעקב – ראשו בשמיים ורגליו בארץ. לא רק איש הצעדות, פעיל זכויות אדם; לא איש של פתגמים וציטוטים מעוררי השראה, כי אם תלמיד חכם עצום שידיו רב לו בכל מקצועות התורה. אם ספריו הקודמים של השל הפיגו בעיקר צמא רוחני ומילאו חלל רעיוני, ספר זה מהווה ביטוי שיטתי לתפיסת התורה בכלל ולתפיסת התורה שבעל פה בפרט.
מסע אישי ורוחני
חסד גדול עשה בונדי עם השל בכך שערך מחדש את חלקו השלישי של הספר, שפורסם כעת בתוך הכרך השני. במהדורות המוקדמות החלק השלישי נראה מפוזר ולא שיטתי. עתה, לאחר שמצא כתבי יד נעלמים של השל, ערך בונדי את החלק השלישי מחדש, וכך, בתוספת פרקים שלא פורסמו מעולם, מבנה הכרך משתנה ומתבהר ומסייע להבהרת תכלית החיבור כולו.
בשני חלקיו הראשונים של הספר עסק השל בהבחנה שבין רבי עקיבא לרבי ישמעאל: האחד דורש כתרי אותיות; האחר מבהיר ש"דברה תורה כלשון בני אדם". ייחודם של גדולי ישראל בכוליותם, אין הם נוגעים בממד אחד של החיים בלבד. רבי עקיבא דרש כתרי אותיות, אך בה בעת הבהיר שאהבת האדם היא כלל גדול בתורה. רבי ישמעאל ביקש לשלב בין תורה לחיים, בין תורה לעבודה (ראו ברכות לה ע"ב), בין אהבת האל לאהבת האדם – "והווי מקבל כל אדם בשמחה". רבי עקיבא נטה אל הנס והפלא, המן היורד מן השמיים הוא "לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו". רבי ישמעאל לא היסס והגיב: "אמר להם, צאו וראו ואמרו לו לעקיבא: עקיבא טעית" (ילקוט שמעוני, רס). הוא נטה אל ההיגיון והטבע.
צודק השל בקביעתו: "לשון בני אדם מתארת את מה שאדם רואה, לשון התורה מתארת את מה שהקב"ה רואה" (עמ' 71). חיבורו המפעים של השל מבהיר את השפעותיהם של שני בתי המדרש על ההלכה והאגדה היהודית. מכאן מתפצלים שני שבילים המציעים שני דגמים של חיים. האם נטה השל אל מי מהם? האם ביקש להעדיף את רבי ישמעאל על פני רבי עקיבא?
מקריאה מטרימה של ספריו האחרים של השל לא יכולתי להשתחרר מתחושה, שאינה מבוססת דיה, שהשל עבר מסע אישי ורוחני מטלטל. בראשית דרכו הסתגר בד' אמות של לימוד וכתיבה. דמותו הציבורית פרצה בתקופה מאוחרת יותר. תהליך הבשלה פנימי יצר סוג של מעבר מתורת רבי עקיבא לתורת רבי ישמעאל. לא מעבר חד, שיש בו ויתור על הממד הטרנסצנדנטי, על רוחניות קבלית־חסידית ועל חיפוש הסמוי והכמוס, כי אם מעין "השאלה" של הרוח הא־לוהית לתורת בני האדם.
השל של תנועת זכויות האזרח, של המאבק במלחמה בווייטנאם, אינו "פעיל חברתי" אלא מי שזוכה לחבר את תורת הסוד עם הנגלה. הוא טווה שבילי שמיים ברגבי הארץ. ואף על פי כן, הרצון להנכיח את התורה הא־לוהית במערכות יחסים מוסריות וחברתיות, הוביל להעדפה מסוימת של תורת רבי ישמעאל על תורת רבי עקיבא. ייחודו של השל בכך שהצליח לומר רעיונות של רבי ישמעאל בשפה רוחנית, מעוררת השראה וסוחפת שנלמדה מבית מדרשו של רבי עקיבא. חלקו השלישי, המתוקן, של הספר מבהיר את גישתו הבשלה והמורכבת של השל.
בניית קומה מוסרית
שנים רבות גדלנו על דברי התלמוד שאין נבואה שורה בחוץ לארץ (מועד קטן כה ע"א), וכך גם בזוהר (לך לך פה, א; מנגד ראו דברי הרבי מלובביץ' בליקוטי שיחות, כרך ח, עמ' 337). בהקשר זה, תורתו של השל נדחקה לקרן זווית.
בתי המדרש הישראליים, פרי רוחה של הציונות הדתית, עברו מהפכה גדולה. תלמידי ותלמידות הישיבות והמדרשות נחשפו לתורה רחבה: כתבי רבי נחמן ותורת חב"ד, כמו גם חיבוריהם של גדולי החסידות לדורותיהם; ביטויים עמוקים של תורת הקבלה; שינויים מפליגים בשיטת לימוד התלמוד; מפגש מחודש עם התלמוד הירושלמי והלימוד במדרשי הלכה, וכמובן מהפכת לימוד התנ"ך. אולם תורתו של השל הוסתרה, נגזלה מאיתנו.
מעבר למשמעויות הרוחניות העמוקות שיש בלימוד תורת הרב השל, מעבר להגותו המפעימה ומעוררת ההשראה, אינני יכול להתעלם משאלה מעשית: עד כמה היה הלימוד בתורתו יכול להשפיע על מעורבותם של אנשי אמונה בסוגיות של זכויות אדם; עד כמה היה משפיע על עיסוק רוחני ורעיוני בשאלות שבין אדם לאדם; על בניית קומה מוסרית ביחס לאחר ולשונה.
לא פחות ממה שעושה בונדי חסד עם השל, הוא עושה חסד עם לומדי התורה שבדור. לפסיפס העצום של הגות שאליו נחשפים לומדי התורה בדורנו, הוא מוסיף את תורתו השיטתית של השל ומאתגר את הרוח ואת המחשבה. על אף אורכו של הספר, המשתרע על פני שני כרכים עבי כרס, מומלצת הקריאה השיטתית בו. היא תסייע לקורא לגבש תמונה חדשה־ישנה על התורה ועל השפעתה. המבוא וההקדמות הקצרות של בונדי לכל פרק מאירות עיניים, ויש בהם כדי להקל על הקורא בין פרקי הספר. "תורה מן השמים" הוא ספר חובה, בעיקר מפני שעם סיום הקריאה־לימוד בו, יגיע הלומד למסקנה: "לא בשמיים היא".
