אני אתה והוא: מי זה א-לוהים?

בהזדמנויות שונות הזכרתי את ההגות הדתית האקזיסטנציאליסטית (הקיומית), שהתפתחה בעת החדשה. נשוב הפעם לעסוק בזרם הגותי זה, אך מנקודת מבט אחרת, תוך הבנת הרקע הפילוסופי להתפתחותו.

ההגות האקזיסטנציאליסטית מהווה בעצם מרידה נגד הפילוסופיה של הגל. הפילוסוף הגרמני הגל, שפעל בראשית המאה ה־19, היה אביהם של מבנים הגותיים ושל סטרוקטורות פילוסופיות מושלמות. הפילוסופיה שלו השפיעה רבות על מה שבא אחריו. שיטתו הייתה ניסיון מונומנטלי למחוק את שמות העצם הפרטיים ולהשאיר רק את המשחק בין המושגים האוניברסליים – בין הישויות האידיאליות.

על רקע זה מגיעה התזה ההפוכה, זו של האקזיסטנציאליזם, המורדת בתיאוריות של הגל. זהו עימות עתיק יומין שהופיע לאורך ההיסטוריה ההגותית בנוסחאות שונות, ומופיע כעת במעין גלגול חדש של ויכוחים בפילוסופיה של ימי הביניים. כך למשל, נשאלה שם השאלה על מהות ההשגחה: האם קיימת השגחה פרטית או רק השגחה כללית? ריה"ל נמצא בעימות עם הפילוסופיה שדיברה בשפה של אוניברסליות, של ישויות, ושהייתה חסרת התייחסות לפרט. בדיוק כפי שהמתמטיקה מדברת בשפה אוניברסלית, וכפי שהאלגברה מהווה הכללה של הבעיות האריתמטיות הפרטיות והיא מניחה יסודות וכללים מופשטים תוך הזדקקות לאותיות בלבד. הגל המשיך במסורת זו, וכנגדו מרדה ההגות האקזיסטנציאליסטית.

העימות בין ההגליאניזם לאקזיסטנציאליזם בא לידי ביטוי ביחס שבין היחיד והמכלול. אנסה לאייר זאת בדוגמה שתהיה מובנת לכל בעל רכב. אין אפשרות להבין את הקרבורטור, אלא כחלק של המכונית. אין משמעות אינדיווידואלית לקרבורטור מבלי לראות את תפקודו במכלול. כך ההגליאניזם ראה את האדם כחלק מכוליות. עבור הגל, האדם היחיד איננו יחידה בעלת משמעות אלא אם דנים אותו כחלק מהכוליות. גישה זו התפתחה לאחר הגל בשני אפיקים, שהטוטאליות הפכה אצלם לטוטליטריזם: במישור הלאומי – התפתחות המדינות הטוטליטריות כמו הקומוניזם, וכן במישור החברתי הבנוי על המעמדות.

האדריכל גר בדיר

האקזיסטנציאליזם, שמרד בגישה זו, רואה את ראשוניותו ומרכזיותו של היחיד, שאינו יכול להיחשב רק כחלק מתוך מכלול. אולם דבר מעניין קרה עם שפתו הפילוסופית של הגל. על אף המרד כנגד הגותו, שפתו הפילוסופית השתרשה במגזרים רחבים של המחשבה החדשה. ההגות שהתנגדה לו הייתה כמו אותם עמים שנלחמים את מלחמת חירותם כנגד מעצמות קולוניאליות, ולאחר ניצחונם ממשיכים להשתמש בשפת הכובשים.

כדי להציג את האינטואיציה הבסיסית של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, ניעזר בדבריו של פרנץ רוזנצוייג בפתח חיבורו "כוכב הגאולה". אם זוכרים אתם, ההוגה הדני הנוצרי־פרוטנסטנטי סרן קירקגור היה אחד המייסדים של זרם זה. רוזנצווייג רואה בקירקגור מורה דרך: בפעם הראשונה בפילוסופיה הופיעו שמות פרטיים. הפילוסופיה מפסיקה לדון באדם כישות, אלא בניטשה וקירקגור כפרטים. הפילוסופיה דנה בי, כיצור ריאלי בעל שם פרטי. שמי הופך כאן לנקודת מוצא פילוסופית. כך גם הדת יכולה להפוך כעת ליחס בין יחידים – בין האדם שנהפך ליחיד ומופיע בשמו הפרטי, ובין ריבון העולמים, שאליו יכול אני לפנות ב"אתה".

כאמור, ריה"ל כבר ביטא רעיונות אלו כנגד הפילוסופיה ששלטה בימי הביניים. ריה"ל טען שהתוכן העמוק של ההשגחה הפרטית היא "ואדעך בשם". היא באה לידי ביטוי בתזה שלפיה הא־לוהים מכיר לא רק את הסוגים של הישויות בעולם, אלא את הפרט הקונקרטי. א־לוהים מכיר את שמו הפרטי של האדם.

דבר זה נכון, תוך שינוי נוסח, גם לגבי ההגות האקזיסטנציאליסטית. האם יש בפילוסופיה מענה לאדם הפרטי? כפי שמעיר קירקגור: "השיטות הפילוסופיות הגדולות דומות לבניינים מפוארים, אבל כאשר הנך שואל היכן גר האדריכל שבנה את הבניין אז תמצא את דירתו מחוץ לבניין, בדיר הכלבים, או לכל היותר בלשכתו של שומר הבניין שהיא מחוץ לבניין עצמו". בביטוי אחר, בעל קונוטציות ארוטיות, אומר קירקגור: "מה היה מועיל לי אילו האמת היתה עומדת לפני קרה ועירומה, אדישה לכך אם אדענה או לא אדענה". האמת הזאת דומה לאל האריסטוטלי או השפינוזיסטי, המסתתר במרחקים והאדיש לי. אהבתי אליו אינה רלוונטית לחלוטין.

נקודת היסוד של הגות זו היא האקזיסטנציה של האדם, הקיום, ההופך למונח מפתח. מונח זה עומד כנגד המונח הקלאסי "ישות". במילים פשוטות, המפתח לפילוסופיה אינו מצוי לא בעולם האידיאלי ולא בעולם הפיזיקלי, אלא בעולמו של האדם.

מפגש דיאלוגי

בכל גישה דתית יש דגם יסודי שיכול לתאר את היחס שבין האדם לאל. בקוטב האחד, בעולם האלילי, ההתייחסות היא כמעט כאל חפץ. ובקוטב השני, במסורת הפילוסופית, האל נתפס כאידיאה. לעומת זאת, באקזיסטנציאליזם ההתייחסות לאל היא כביכול כאל בעל אישיות. זו הסיבה שאנו יכולים לדבר אל ריבונו של עולם, להתפלל אליו, ואף לאהוב אותו. כפי שהמחשבה היהודית לימדה אותנו, האהבה שבין בני האדם מהווה דגם שממנו ניתן ללמוד על היחס שבין האדם והא־לוהים.

שלא כמו בעולם המושגים הפילוסופי, הקב"ה אינו אידיאה אפלטונית. הוא גם איננו ישות הפועלת בתוך האדם, כפי שטענה המיסטיקה. המיסטיקה אינה מאפשרת לנו ליצור לנו דמות פרסונלית של האל, אלא רואה את השיא בחוויה המיסטית שבה חדלתי להיות אני. זהו "ביטול האני" שאיננו מפגש בין ישויות, אלא דומה יותר לטיפת מים החוזרת אל הים. לא נפגשת אלא נבלעת בו, וזהו אושרה. האקזיסטנציאליזם הדתי יוצא מנקודת יסוד הפוכה. היחס הדיאלוגי אינו אלא עם קיום הנבדל ממני. היחס לקב"ה אינו יחס לאידיאה וגם לא למציאות שבתוכי, אלא יחס של אני ואתה.

את הגישות הפילוסופיות השונות אפשר לדמות למשחק על כינויי הגוף: אני, אתה והוא. עבור הפילוסופיה הקלאסית היה הא־לוהים "הוא", נעלם, נסתר. הגענו אליו בעיון, במעין מערכת משפטים מתמטיים. עבור המיסטיקה, היה א־לוהים "אני". המפגש איתו התקיים בתוך האדם עצמו. לעומת זאת עבור הגישה הדתית האקזיסטנציאלית, מהמקרא ועד ימינו, א־לוהים הוא "אתה", והדתיות באה לידי ביטוי במעין מפגש בינו ובין האדם.