תחילה, גילוי נאות: הרב פרופ' דוד הרטמן הוא אחד ממוריי. מעולם לא למדתי אצלו באופן מסודר, אך אני חש את עצמי תלמיד שלו בזכות ספריו הרבים, שקראתי בשקיקה ובהם מצאתי תמונת עולם דתית-יהודית משכנעת, מעוררת השראה ומאתגרת. קול שהיה חסר במערכת החינוך הדתית שבה גדלתי. ספרו החדש, "שונא שקרים ה'", שיצא ב-2011 ותורגם כעת לעברית, הוא תרומה חשובה למדף ספרי התיאולוגיה בעברית, והוא מציג כמה הצעות דתיות מעניינות, כמו גם הזדמנות לעמוד על הדרך שעשה הרטמן עצמו ועל התפתחות הגותו.
הרטמן, שמת ב-2013, נולד למשפחה אורתודוקסית והיה חניך הישיבה החרדית-אמריקנית "לייקווד"; משם עבר לישיבה יוניברסיטי והיה תלמידו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק. הוא למד פילוסופיה ותיאולוגיה באוניברסיטת מקגיל שבקנדה, הוסמך לרבנות ושימש רב קהילה. ב-1971 עלה ארצה עם משפחתו, וכאן הקים את מכון שלום הרטמן, את בית הספר התיכון שלצדו, וכן היה מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. במשך רוב חייו הבוגרים היה הרטמן הדמות הבולטת באורתודוקסיה הליברלית בישראל: הוא השמיע קול ברור וחד-משמעי, בהשראת חז"ל, בזכות תרבות דתית של מחלוקת ופלורליזם; בזכות עולם דתי שלא עומד בסתירה לתודעה המוסרית הפנימית של האדם; הטיף לסובלנות כלפי עמדות דתיות שונות וסלד מהתנשאות ומפטרונות כלפי יהודים חילונים. בספר הזה, שכתב שנתיים לפני מותו, מרשה לעצמו הרטמן ללכת צעד אחד מעבר לכל אלו, ולהיפרד סופית מכמה הנחות יסוד של העולם האורתודוקסי בו צמח.
השאלה המרכזית שמטרידה את הרטמן בספר הזה נוגעת באותם צמתים שבהם מופיעה התנגשות בין ההלכה לבין התחושה המוסרית של המאמין. כפי שהוא מתאר בספר, מקרים מעין אלו נקרו בדרכו בהזדמנויות שונות: כאשר פגש בן קהילתו, כהן, שרצה להתחתן עם גיורת ונאלץ לסגת מכך בשל האיסור ההלכתי; כשחקר לעומק את היחס לנשים בחז"ל ובדברי הפוסקים; כששמע על ילד שלמד בבית ספר אורתודוקסי והתגייר אצל דיין קונסרבטיבי, ובתגובה נודה על ידי רב בית הספר. כל המקרים הללו מתוארים בספר בכאב רב, ומייצגים את הקונפליקט שסביבו הספר נע.
הקונפליקט הזה – ההתנקזות הזו של ההלכה והרגשות המוסריים לנקודה אחת – נפתר בדרך כלל באמצעות הפרדיגמה של העקדה: על האדם לעקוד את רצונו מפני רצון האל. אך הרטמן דוחה את פתרון העקדה, ורואה אותה כהתכחשות לאנושיות. "משעה שאני מטיל ספק באמונותיי המוסריות", הוא כותב, "אני למעשה מקנה עדיפות דתית להתכחשות עצמית … אני מקריב יסוד חיוני של זהותי על מזבח עבודת האלוהים" (עמ' 60). הפתרון שהרטמן מציע שונה בתכלית, והוא טמון בכותרת הספר: על המאמין לקיים את ההלכה מתוך מודעות מתמדת לאלוהים שניצב מאחוריה, לאלוהים שאותו המאמין עובד. הרטמן מציע לנו לשאול: "מי הוא האל שאני שואף לעובדו באמצעות ההלכה?" – האם זהו אל שמוכן לסבול עוול, אי-שוויון, חוסר צדק? כאשר יהודי מאמין מקיים את ההלכה תוך מודעות לאלוהים – ותוך הישענות על פסוקים כלליים על טובו של האל, כמו "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" – הקונפליקט הופך למאיים פחות; הסתירה בין ההלכה לבין המוסר מחייבת אם כן את האדם להכריע בצד המוסר, דווקא מתוך אמונה באלוהים – אמונה באל שלא יכול לסבול עוול.
פרקיו השונים של הספר – שכותרת המשנה שלו, "המסורת היהודית: חשבון נפש", מתארת בצורה יפה את אופיו כחשבון אחרון של תיאולוג יהודי – משרטטים תחומים של חיכוך, שאותם מציע הרטמן לפתור באמצעות תודעה של הלכה המכוונת לאלוהים. יותר מבכל ספריו הקודמים, הרטמן מתייצב כאן כמי שכבר לא מסוגל לשלם מס שפתיים לאורתודוקסיה המודרנית, והוא מבדיל את עצמו ממנה באופן מובהק: כאשר הוא מוותר על הפן החוקי של ההלכה וקורא לראות בה מערכת חינוכית, וכאשר הוא מבכר את הקול המוסרי הפנימי של האדם על פני ההלכה הפסוקה. במובן הזה, "שונא שקרים ה'" הוא גם ספר על מסע תיאולוגי של הוגה דעות שמצהיר על השינוי שחל בו, ועל החברה שאותה עזב.
הערה לסיום: קשה שלא לחשוב על הספר הזה, האישי כל כך, לאור הביוגרפיה של הרטמן עצמו. חלקים גדולים בספר מוקדשים לביקורת חריפה על היהדות החרדית, על הממסד הדתי, וגם על האורתודוקסיה המודרנית ופוסקיה. הרטמן עצמו אמנם התחיל את דרכו הציבורית כרב קהילה, אך בהמשך, כשעלה לארץ, לא שימש כרב באופן פעיל, אלא בעיקר כהוגה דעות, מחנך וסופר, שניצב בקצה השמאלי ביותר של האורתודוקסיה. פירוש הדבר שהרטמן עצמו, מסיבות מגוונות, בחר במובנים רבים את עמדת המבקר, עמדתו של מי שעומד מחוץ לתופעה ומבקר אותה. בנסיבות אחרות, ייתכן שהרטמן יכול היה לבחור אחרת: להשפיע מבפנים; לייסד, למשל, בית מדרש לרבנים, ישיבה, מוסדות שיכשירו רבנים ברוחו ובדרכו וישנו את האורתודוקסיה המודרנית מתוכה. הנסיבות הללו לא התקיימו, וההכרעה הזו לא נעשתה. הבחירה של הרטמן נבעה, מותר לשער, מאופיו האנטי-ממסדי, ומקשיים אמתיים שזיהה בעולם הישיבות הישראלי, שבגינם לא יכול היה להיות שותף לזרם הזה באמת. אך היה לכך מחיר: המחיר הוא שלדבריו של הרטמן, החשובים מאוד בעיניי, נודעה השפעה מועטה על הציבור הדתי בישראל, על רבני הציונות הדתית ועל מערכת החינוך הדתית-לאומית. הספר הזה מעורר תשומת לב, בין היתר, גם למחיר הזה: מחירו של מי שבחר להיות אופוזיציונר לקבוצה הדתית הדומיננטית שאיתה הוא משוחח, ולא דמות מרכזית בתהליכי השינוי הפנימיים שלה.
דוד הרטמן (עם צ'רלי בקהולץ), שונא שקרים ה' – המסורת היהודית: חשבון נפש, תרגום: רחלי זהר, הוצאת כתר ומכון הרטמן, 158 עמ'
