אנו נכנסים בבוקר לבית הכנסת לתפילת שחרית, מתעטפים בטלית, מניחים תפילין, מתפללים, חולצים תפילין, מקפלים את הטלית והולכים לעניינינו. מבט אחד על עצמי מן הצד, ואותו מבט על ציבור המתפללים מן הצד, מגלה משהו משונה: בכל בית כנסת, בכל מנהג שהוא – אשכנזים, ספרדים, תימנים וכו' – אותו עניין חוזר על עצמו.
בכל תפוצות ישראל נהוג כי בתפילה מתעטפים בטלית. נכון, אולי רק הנשואים, אולי גם הצעירים שבין הכוהנים, אך רובנו־ככולנו מתעטפים בטלית בתפילה. גם אם היינו נכנסים לבית כנסת בפולין או בגרמניה שלפני 200 שנה, לבית כנסת בצפון־אפריקה שלפני 300 שנה, לבית כנסת בעיראק, בפרס, בתורכיה, לפני 500 שנה, לבית כנסת בתימן לפני 800 שנה, לבית כנסת בספרד שלפני הגירוש, לפני כ־1,000 שנה – עדיין היינו נתקלים באותה התופעה: היהודי, הלבוש בכל מקום בבגדי היום־יום הנהוגים במקומו ובתקופתו, מתעטף בטלית מעל לבגדיו, מתפלל את תפילתו, ואז פושט את הטלית ונשאר בבגדי היום־יום של מקומו ותקופתו.
וכאן עולה השאלה: מדוע אנו עוטים טלית בתפילה מעל בגדי היום־יום שלנו? כבר בתחילת דברינו נסיר את עניין מצוות הציצית מהדיון, שהרי כבר בלבישת ה"טלית־קטן" קיימנו מצווה זו, בירכנו עליה, והיא תמשיך ותלווה אותנו משך היום כולו, ואילו ההתעטפות בטלית – עניינה רק בתפילה.
תעלומת ההתחפשות
כדי להבין את העניין אולי ננסה להשוות את הטלית לגלימות עורכי־הדין – אותן גלימות שחורות, שעורכי־הדין, בעת הדיון בלבד, עוטים על בגדי היום־יום שלהם, ולאחר מכן פושטים אותן ונשארים בבגדיהם הרגילים. מדוע דווקא גלימות שחורות כאלו נבחרו לשם כך? התשובה היא כי כך היה נהוג באנגליה בתחילת הייצוג המשפטי המודרני. כך גם לגבי הטלית. הטלית אינה אלא מעין טוגה רומית. כך נהגו להתלבש בימי הרומאים, מאמצע ימי החשמונאים בימי הבית השני ועד לשלהי ימי האימפריה הרומית במזרח (המאה הרביעית למניינם, כ־300 שנה לאחר חורבן הבית), ואולי גם בימי השלטון הנוצרי־ביזנטי, עד הכיבוש הערבי־מוסלמי (אמצע המאה השביעית למניינם, כ־600 שנה לאחר החורבן).
אך עניין זה מחריף את השאלה: מדוע אנחנו ממשיכים במנהג הלבוש של הרומאים והביזנטים, ואיננו נוהגים כלבוש של ימינו־אנו? מדוע אנו "מתחפשים" לרומאים־ביזנטים בעת התפילה?
שאלה דומה ניתן לשאול על סדר הפסח. על פניו נראה כי השינויים הרבים בין סעודה רגילה בת ימינו לבין הסעודה בליל הסדר מטרה אחת להם – לעורר את הילדים לשאול "מה נשתנה" בכל הצורות והווריאציות. גם המנהגים השונים בעדות ישראל השונות מכוונים לעניין זה: מראה את המצה למסובין, מגלה את הקערה, "לראות את עצמו" או "להראות את עצמו" והצגות שונות, כל עדה ומנהגיה.
ברם, עם כל הכבוד לקיום מצוות היום, מצוות "והגדת לבנך", בדיקה של מנהגי סעודת ליל הסדר מגלה עניין אחר לחלוטין. כל סעודת ליל הסדר שלנו אינה אלא העתק של סעודה רומית רגילה (מלבד הברכות וה"הגדה", כמובן).
בכל סעודה בתקופה הרומית, בכל רחבי האימפריה הרומית, היו נוהגים לשבת בהסבה על גבי מיטות הסבה. בכל סעודה כזו בכל רחבי האימפריה היו נוהגים לטעום משהו לפני הסעודה העיקרית, על גבי קערות שהיו מונחות לפני הסועדים השונים. בקדם־סעודה זו היו נוהגים לטבול כל מיני מאכלים בכל מיני טבילות. את הקערות שלפני הסועדים היו מסירים לאחר שלב המתאבנים. בכל סעודה רומית, בכל רחבי האימפריה, היו מסיימים בקינוח, או בלשונם "אפיקומן".
בקיצור: כל סעודת ליל הסדר שלנו אינה אלא סעודה רומית רגילה ומצויה. ושוב עולה השאלה: מדוע "להיתקע" בשחזור הסעודה הרומית, על אף היותה סעודה של ימי הבית השני? האם לא מתאימה יותר לליל הסדר סעודה דוגמת הסעודות בימי הבית הראשון, ימי המקדש? ואולי דווקא שחזור של הפסח כפי שהיה במצרים, הפסח הראשון (כך נוהגים השומרונים עד היום: כל עניני הלילה הראשון של "חג המצות" אינם אלא שחזור "פסח מצרים"). ואם יש עניין דווקא ב"פסח דורות", ולא בשחזור "פסח מצרים", הרי מן הראוי היה לערוך בליל הסדר סעודה שתהא דומה לפסח הראשון במדבר?!
צילום הסעודה האחרונה
אין אנו סבורים כי המכנה המשותף לעניין ההתעטפות בטלית ולעניין הסעודה "הרומית" בליל הסדר הוא ששניהם היו נהוגים בימים שבהם חז"ל קבעו וקיבעו את ההלכה הנהוגה עד היום. ראשית, מפני שעניין הטלית איננו מצווה ואיננו "הנהגת חז"ל" אלא נראה כמנהג בעלמא. ושנית, במקרים מסוימים אומרים לנו חז"ל אמירה בנוסח "הלכה למשה מסיני", כמציינת: "כך נהוג מקדמת דנא". כלומר, חז"ל לא בהכרח קיבעו את המצוות בהלכה כפי שהיה נהוג בימיהם. נראה אפוא כי הסיבה לשני עניינים אלו היא שונה בתכלית. ותשובתנו אחת היא – עצמאות.
את עניין ההתעטפות בטלית כמו גם את עניין סעודת ליל הסדר נראה להסביר בכוונת חז"ל לשמר את ימי עצמאותנו. נבהיר תחילה את העניין בליל הסדר, וממנו נעבור לטלית.
כאשר באו חז"ל, עדיין בימי הבית ובעיקר לאחר חורבנו, וניסו לקבע את סעודת ליל הסדר בעיגון ההלכתי שלה, הם ירדו לעומקו של חג המצות, שליל הסדר הוא למעשה נקודת הפתיחה שלו. יום העצמאות של עם ישראל, של העם היהודי (בשונה מ"מדינת ישראל"), איננו ביום ה' באייר, כי אם ביום היציאה "מארץ מצרים מבית עבדים". חג זה, יום העצמאות של העם, הוא היום הראשון של חג המצות, והוא נחוג במשך שבעה ימים. את הסעודה הפותחת את יום העצמאות של העם היהודי בחרו חז"ל לקבע בצורה שבה הייתה לעם היהודי עצמאות בפעם האחרונה. והפעם האחרונה שבה הייתה לנו עצמאות, כלומר הפעם האחרונה שבה היה לנו שלטון עצמאי משלנו, שלטון שלנו על עצמנו בארצנו, הייתה בסוף ימי הבית השני.
נדגיש כי אין הכוונה כאן למשך שהייתו של העם היהודי בארץ ישראל. יהודים המשיכו לחיות בארצנו עוד למעלה מ־500 שנה. הכוונה כאן היא לשלטון יהודי, והפעם האחרונה שבה היה שלטון יהודי על העם היהודי בארץ ישראל, אף אם היה זה שלטון בחסות מעצמה כזו או אחרת, ואף אם השלטון לא היה נאמן בדיוק למסורת ישראל – הייתה בשלהי ימי הבית השני. חז"ל "צילמו" סעודה בימי העצמאות האחרונים שלנו, וקבעו אותה כדגם לסעודת ליל חג העצמאות היהודי לדורי דורות.
זאת, כך נראה לנו, הסיבה לכך שסעודת ליל הסדר שלנו אינה אלא סעודה רומית רגילה. בליל הסדר עלינו להבין כי הסעודה המשונה הזאת איננה אלא סעודה רגילה של ימי עצמאותנו האחרונים, לפני 2,000 השנים האחרונות של חוסר שלטון יהודי בארץ ישראל. בליל הסדר אנו צריכים לצקת תוכן של עצמאות מעבדות מצרים בתוך סעודה המשקפת את ימי עצמאותנו האחרונים. לאור מחשבה זו אין זו סעודה רומית רגילה המשוחזרת על ידינו בליל החג, אלא מבט עמוק אל העבר: את ליל עצמאותנו הראשון, ביציאתנו ממצרים לפני כ־3,500 שנה, אנו חוגגים בסעודה מן התקופה שבה הייתה לנו העצמאות האחרונה, לפני קרוב ל־2,000 שנה, בתפילה להשלמת חידוש עצמאותנו בארצנו, בקרוב ובימינו.
ומכאן אל המנהג של ההתעטפות בטלית בכל בוקר ובוקר ובכל תפילה ותפילה. את אותו עיקרון של סעודת ליל חג הפסח אנו מיישמים גם בעניין הטלית. לאו דווקא חז"ל, אלא העם היהודי מעצמו, מעין "אתערותא דלתתא", על דרך המנהג ולאו־דווקא ההלכה, נוהג בכל בוקר להתעטף בטלית לא כי כך נהגו חז"ל להתלבש בתקופה הרומית, אלא כי זהו הלבוש שלבשנו בימי עצמאותנו האחרונים, בשלהי ימי הבית השני.
ההתעטפות בטלית בכל בוקר ובוקר מעל בגדי היום־יום שלנו אמורה להזכיר לנו את ימי העצמאות האחרונים שלנו אז, לפני קרוב ל־2,000 שנה. בכל בוקר ובכל תפילה אנו מתלבשים בטלית לא כתחפושת אלא כזכר לעבר ובתפילה לעתיד: לשוב ולחדש את עצמאותנו בארצנו, כפי שהיה בעת שלבשנו בגד זה בפעם האחרונה.
*
משמעותם של הדברים היא שכל אדם מישראל – ואין צורך להיות ממתעטפי הטלית או ממקיימי המצוות – חייב להבין את עומק החשיבות של העצמאות. ודאי וודאי שעל מקיימי המצוות ומקפידיהן ועל מתעטפי הטליתות "לידע מה שלפניהם".
הנה מתברר כי גם תחת שלטון זר, אחר, נכרי, מתנקם והורס, גוזר גזרות ואף מקיימן, מנצר בעל־כורחנו, מאסלם בעל־כורחנו, מגרש ואף משמיד; גם תחת שלטון זר של שליט כזה או אחר, תקיף, רודן, שייח' או פריץ, בין אם הוא תושב המקום או כובש זר, בעל אחוזה קטנה או מלך, קיסר, נסיך, בעל ארצות רבות; גם תחת שלטון שכזה, בין בארצנו, בגבולותיה השונים והמשתנים, ובין בארצות־נכר – נשאנו תמיד את סמלי עצמאותנו.
רמז לכך זאב ז'בוטינסקי בשיר בית"ר שלו:
עברי, גם בעוני – בן שר
אם עבד אם הלך
נוצרת בן מלך…
באור ובסתר – זכור את הכתר…
סמלי העצמאות הללו מבטאים אמנם את עצמאות הרוח, אך עם שוב ישראל לארצו הם שבים ומבטאים גם את עצמאות הרוח בארץ, את עצמאות ישראל בארצו. בתפילה שנהיה ראויים לה.
