טהרה וחולין הם הנורמה. טומאה היא תנועה כלפי מטה: נפילה ממצב הטהרה; ואילו קדושה היא תנועה כלפי מעלה, למדרגה גבוהה, אולי נבדלת מהחולין. האדם נדרש למהלך מתמיד של התקדשות, שהוא התרוממות מכוונת ממצב של חולין לספרה רוחנית גבוהה יותר, כשהטהרה היא מפתח להתקדשות.
פרשת קדושים מוקפת בשני פרקים העוסקים בדיני עריות (ונספחים). פרק י"ח מזהיר מאימוץ דרכי הגויים שהתבטאו בהפקרות מינית ופריצת גדרי המשפחה. קיום סדיר של חוקי הבריאה תלוי בשמירת חוקי הבורא. ארץ ישראל, מטבעה, אינה מקבלת חוטאים המטמאים עצמם ואותה בהפרת חוקי ה'. "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (יח, כה). ואילו פרק כ' חוזר על איסורי העריות (ונספחיהם) כשהוא מתנה את תהליכי ההתקדשות של עם ישראל, קרבתם לה' וזכייתם בארץ – בהיבדלות מהעמים ותועבותם, בשמירה על הטהרה וקדושת המשפחה ובענישת העוברים עליהם.
בתווך, מציע פרק י"ט קדושה מסוג אחר: במילים "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' א־לוהיכם" (ב) נקראת כל עדת ישראל להתקדש באמצעות התנהגות יומיומית כוללת, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, ביחס למקום ולזמן – התקדשות המתבטאת ביראת ה' והימנעות מחילול שמו, בתיקון המידות, בעשיית צדק, בהכלת ה"אחר" ועזרה לנצרכים, ובאחריות חברתית.
והנה מופיע בפרק י"ט פסוק השייך לאיסורי העריות: "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה" (כט). מה משמעותו?
הבת כישות עצמאית
בעולם הקדום היו ההורים רשאים למכור את ילדיהם, שנחשבו לרכושם. גם הנורמות המקראיות אפשרו מכירת ילדים מסיבות כלכליות, או לקיחת ילדים לעבדות על ידי הנושים (מל"ב ד, ט; ישעיהו נ, א; נחמיה ה, ה), אך המקרא מציין את הסבל והעוול הכרוכים בכך. כך בימי בית שני ותקופת המשנה: אף שהמכירה מקובלת, ישנה הסתייגות ממכירתם שלא כתוצאה ממחסור (משנה סוטה ג, ח; תוספתא ערכין ב, ז).
חוקי המרחב מתירים להורים למכור את בנותיהם לזנות, הנחשבת מוסד מקובל בחברה. ישנו נוהל מכירת בוגרת שלא נישאה, כדי להשתחרר מהצורך לפרנְסה, וליהנות מרווחיה. גם התורה אינה אוסרת זנות, אך יש כלפיה התייחסות שלילית. אסור להביא אתנן זונה לבית המקדש; דימויי הזונה בנבואה משפילים; התגברות הזנות מעידה על התפוררות חברתית, אך הזנות עצמה מותרת. ייתכן אפוא שהאב היהודי יחשוב שזכותו למכור את בתו לזנות.
אכן, מותר לאב למכור את בתו לאמה ולשם אישות. אך זאת אישות קבועה, אולי פילגשות, ולא זנות. מכירתה נועדה לשפר את תנאי חייה. מצווה לגאול אותה, ואם לא נלקחה לאישה, אסור להתעמר בה ולמוכרה בשנית (שמות כב, ז־יא). פסוקנו, המקצין מגמה זאת, ואוסר על האב באופן מוחלט למכור את בתו לזנות, הוא לא פחות ממהפכה.
מהפכה זאת משתקפת בניסוחו. במקום: "לא תזנה בתך", כתוב – "אל תחלל את בתך להזנותה". "חילול" הוא "שבירת" הקדושה וביזויה: כמו חילול שבת, חילול המקדש, חילול ה' וחילול הבת. לראשונה בהיסטוריה, מכירה התורה בבת כישות עצמאית, שנבראה בצלם, ומגבילה את רכושנות האב כלפיה. לאמור: היא אינה חפץ שנועד לשימושו.
סכנת הניצול
חז"ל וממשיכיהם מרחיבים את טווח ההזניה האסורה – החל ממסירתה לבעילה שלא לשם אישות, דרך בעילת זנות בתשלום, בעילה אסורה, ואף מכירתה לגבר זקן, שהיא עלולה לסבול איתו ולבגוד בו. ואם יורשה לי לשער, אולי גם למסירתה לצורך עצמו. הבגידה המכאיבה וההרסנית ביותר היא זו של מי אמור להגן עלייך, ומנצל אותך ככלי למילוי רצונותיו. לכן, יפה לו מקומו בפרשת קדושים, בצוותא עם הנתונים למרות בעלי הכוח, להונאה ולניצול, כמו הגר והעיוור.
במקביל לכך, מתאים פסוקנו לפרקי העריות. פסוקי העריות פונים אל הגבר, ומגבילים אותו באמצעות האיסורים. אף שבפועל יש נשים המשתפות פעולה, אין התורה תולה את החטא בהתנהלות האישה. היא לא יצאה, לא (לא) לבשה, לא השמיעה קול. הגבר הוא זה שלא ידע את גבולותיו, שנכנע ליצר המיני, לתאוות השליטה והרכושנות, הוא שראה את האישה כחפץ. במרבית הפסוקים הגבר הבועל, הכובש, הוא שחושף את האישה, ש"רואה את ערוותה".
אכן, יש מהאחרונים הסבורים שתכליתם המשנית, הסמויה, של האיסורים הראשונים היא להגן על הנשים. בסביבת מגורים דחוסה, כשהמשפחה המורחבת גרה בקרבת מקום וחבריה מעורבים אלו באלו, בחברה שבה כבוד המשפחה מצווה על השתיקה, רוצה התורה לא רק למנוע מתיחות וחוסר אמון הדדי, אלא גם להגן על קרובות נשות הבית מראש המשפחה וגבריה, שהכוח בידיהם. בקריאה ראשונה פרשנות זאת נראית כרדוקציה של המניעים הרוחניים־דתיים למניעים סוציולוגיים. אך פסוקנו מציע קריאה תומכת: התורה, כדרכה, אינה מסירה אחריות מאף צד. אם האישה שיתפה פעולה, היא נענשת. אך מה אם היא צעירה, מאמינה בו, תלויה בו, נתונה למרותו? האם לא יראו הדיינים במקרה שלה הרחבה של דין הבת?
איום השתיקה
ובחברה המודרנית, שבה קיימת דחיסות דומה בשכונות, קהילות, בתי ספר, ישיבות ומקומות עבודה, האם לא תיתכן סיטואציה דומה בין אדם מכובד שהמרות בידיו, לבין שכנותיו, עובדותיו, תלמידותיו ואף תלמידיו הקטנים? שני איומים יש אפוא על שמירת הקדושה המינית: ההשפעה התרבותית שמבחוץ, והשתיקה שמבפנים.
לכן מזהירה התורה בהמשך הפסוק "ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה". הרס האמון באדם וחשיפת החלש(ה) לפגיעה מינית ממלאים את הארץ – ואת בני הארץ – זימה. כתוצאה מכך "תזנה" הארץ עצמה: תסרב לתת לחוטאים את גשמיה, ותקיא אותם מעליה, כפי שמובהר בפרקי העריות
