ישנה חידה מתמטית שכדי לפתור אותה נדרשת חשיבה חדה, מחוץ לקופסה: כיצד לחתוך עוגה לשמונה חלקים, כאשר החותך רשאי להשתמש רק שלוש פעמים בסכין. התשובה היא חיתוך אחד לאורך, אחד לרוחב, וחיתוך אחד בעובי העוגה, לכל אורכה ורוחבה. כך אפשר להגיע לשמונה חלקים בשלושה חיתוכים.
מדוע כל כך קשה לפתור את החידה הזו? משום שכולנו לוקים בראייה דו־ממדית. המוח שלנו נוטה לחשוב רק על פני השטח, וכך הוא מנסה בכל מיני צורות, ישרות ועקומות, לפתור את החידה. אבל העוגה אינה רק אורך ורוחב, יש לה גם עובי. היא חטיבה אחת רב־ממדית.
את המבט הזה קשה לאמץ גם בתחומי חיים אחרים. למשל, המושג הטהור והנעלה "כלל ישראל". מי זה כלל ישראל? אצל רבים הוא יכלול את הקהילה והזרם שלהם בלבד. יש שיגדילו לעשות ויוסיפו גם חוגים אחרים, ויש אשר אהבת האומה בליבם והם יאמרו "כלל ישראל – זה כולל את כולם". אך נשאל נא אותם: האם יש לנו אחריות גם לדורות שעברו? ומה פשר הקשר שלנו לדורות שטרם נולדו? רוב האנשים יופתעו לשמוע שיש לעם ישראל גם עובי – דורות אחורה וגם דורות קדימה.
תסמונת הדור השני
תפיסה רב־ממדית זו עשויה להאיר עבורנו את פרשת השבוע. משה מבאר לעם את אחריותו של כל פרט ביחס לכלל ישראל, בקיום דברי הברית, והנה מתברר שהכלל הזה איננו מתייחס רק לעם ישראל שקיים בהווה, אלא הוא מקיף גם את עם ישראל שבעבר ובעתיד: "אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (כט, יד). הברית הנכרתת בערבות מואב, בונה ממד מחייב לאומה כולה לאורך כל הדורות.
תפיסה זו של אחריות קולקטיבית־היסטורית נבטה בעם ישראל לאחר ארבעים שנה במדבר, וגם משה משבח את ישראל עליה. בתחילת ספר דברים, לצד פסוקי תוכחה לבני ישראל, משה מברך אותם "יוסף ה' עליכם ככם". וכך מפרש המדרש את משמעות הברכה הזו:
א"ר אחא, יכולין היו ישראל לומר לו, רבינו משה, אנו יש בנו אחד מכל הדברים שאתה מוכיחנו?… אלא שתקו. לפיכך הוא אומר ככם, צדיקים כיוצא בכם, מקבלים תוכחות ושותקים.
על פי המדרש, משה משבח כאן את יכולתו של דור באי הארץ לקבל תוכחה על מעשי הדורות הקודמים. שהרי הוא מוכיח אותם על חטאי אבותיהם, והם שותקים ומקבלים את דבריו. כפי שמחדד בעל "שפת אמת" (ואתחנן תרמ"א), זוהי תפיסה חדשה של "כלל ישראל". הדור הזה מבין שלא די להיות טוב בעצמנו, אלא מוטל עלינו לתקן גם את מחדלי העבר.
ישנן גישות שונות היכן נגמר הנאום האחרון של משה ומתחילה הפרידה. מבלי להיכנס למחלוקת הזו, אני מבקש לצעוד בעקבות אלו המקשרים בין סוף פרשת כי־תבוא לפרשת ניצבים.
בסוף הפרשה הקודמת משה אומר לישראל: "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". פסוק זה נראה קשה להבנה. וכי לא היו תוכחות לפני כן? בהחלט היה לעם ישראל לב לדעת, והיו לו גם עיניים לראות ואוזניים לשמוע. אבל היה חסר לו משהו אחר. לא הייתה הצטרפות של העם כולו אל הביחד, עד אחרי ארבעים שנה. תפיסה חדשה זו מתבטאת גם בפרשת ניצבים, בברית הנכרתת עם "אשר ישנו פה ואשר איננו פה".
טבעי הדבר שהדור הראשון, החלוצי, לא יכול לחשוב אלא על עצמו, כסולל דרך. ואולם הדור השני מבטו רחב יותר. הדור הזה לא רק סולל דרך אלא מתקן טעויות, מתבונן בעבר, לומד ממנו, מפנים לקחים ומשנה את התנהגותו. זהו תהליך שמתרחש ומתהווה לנגד עינינו. רק כעת, בחלוף ארבעים שנה, עם ישראל מבין את כל המכלול. כעת הראייה שלו, ההבנה שלו והשמיעה שלו שלמות יותר.
כאשר אנו מקבלים על עצמנו לתקן את חטאי ומחדלי הדורות הקודמים, מוסיף ה"שפת אמת", אנו זוכים לרשת גם את מעלותיהם וסגולותיהם:
כפי מה שתיקנו חטא דור המדבר, כן זכו לזכיות של דור המדבר. וכן הוא בכל הדורות, שצריכין לתקן חטאים הקודמים ועל ידי זה זוכין לזכיות הקודמין.
האילן והענפים
אם נמשיך בקו הזה נוכל לומר שעם ישראל הוא כמו עץ עבות, שכל זלזל וכל עלה בו יונק מהשורשים, אבל גם לעלה הכי קטן יש השפעה חוזרת על שורשי העץ. ואולי דווקא העלה הקטן יוכל לשנות או לקלוט משהו, ולשפר את הזרימה הפנימית בתוך העץ.
זהו סודה של פרשת ניצבים, ואולי זו אחת הסיבות לכך שהיא נקראת לפני ראש השנה: "אתם נצבים היום". הדין אינו רק אישי ופרטי, ואינו רק לאומי־עכשווי. הדין מגיע מהתבוננות של קורא הדורות מראש, על "אשר ישנו פה ואשר איננו פה".
הכוח לתקן את העבר ולהשפיע על העתיד הוא מתנה נפלאה שניתנת לעם שנכנס לארץ, ומבין את גודל האחריות והמשימה המוטלות על כתפיו.
ראייה קצרת טווח, שקוצרת הישגים מיידים אבל מוחקת את העבר, אף פעם לא הצליחה מבחינה היסטורית בעם ישראל. רק תפיסה של ננס על גבי ענקים, שבה גם לננסים יש מה לתת וכיצד להשפיע, משום שהם יושבים על גבי ענקים, היא שיכולה להביא לתיקון המיוחל. זו דרכנו, זו דרך האבות.
הרב יצחק נריה הוא ראש ישיבת ההסדר תורה בציון ויו"ר קרן אחד לאחד
