שני ראשי שנים הם – תשרי וניסן. ראש השנה ופסח, האנושי והלאומי. בשונה מהעיתוי הברור של פסח, המתרחש בעת היציאה ממצרים, ובניגוד למעשים הספציפיים מאוד, עשה ולא־תעשה, הנדרשים בו, הרי שבראש השנה לא נאמר מפורשות בפסוקים מהו האירוע המצוין ונחוג במועד זה. הוא אמנם מכונה בתורה "יום תרועה" ו"יום הזיכרון", אך המצווה להריע בו סתומה ואינה מפורטת, לא מוסבר בשל מה עלינו להריע ביום זה, מהי משמעות תרועה זו ואף באיזה כלי יש להריע.
אפילו הזיהוי המובהק כל־כך של החג עם השופר איננו מופיע במפורש במקראות, וחז"ל ששאלו "מנין שבשופר", עמלו למצוא את מקורו. אפשרות אחת שהם מציעים היא לימוד משופרו של יובל. אפשרות שנייה היא דרשה על הפסוק בתהילים: "'תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ' – איזהו חג שהחודש מתכסה בו, הווי אומר זה ראש השנה" (ראש השנה לג־לד).
כל המתבונן בפסוקים המתייחסים ליום זה מבחין כי טיבו עלום ומכוסה. הלבנה מתכסה בו, סממני ראש חודש מכוסים בו, שהרי אין מברכין את החודש בשבת שלפניו ואין אומרים בו הלל כבשאר ראשי חודשים. אפילו עיקר היום, היותו יום דין, מכוסה ולא נאמר מפורשות.
לפני ההגדרות
רק במשנה ניכר אופיו של יום זה; רק בה הוא מופיע בשמו השגור על לשוננו עד היום, כראש השנה. יום זה הוא אמנם חלק מארבעת הפרקים שבהם העולם נידון, אך בעוד שבשאר המועדים נידונים על דבר מסוים, מוגדר ומכומת, הרי שבראש השנה לא נאמר כלל על מה נידונים. האנושי באשר הוא עובר לפניו:
בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן: בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה, בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר "הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם". וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם (ראש השנה א, ב).
מה טיבם של אותם בני מרון, תוהה הגמרא, ומשיבה בכמה דרכים ופירושים. הראשון שבהם הוא "כבני צאן". כשם שהכבשים נספרות בידי הרועה, המעביר אותן אחת אחת תחת שבטו, כך באי העולם עוברים לפניו בראש השנה, והוא סופר אותם וקובע כיצד תיראה השנה שלהם. בדימוי זה באי העולם פסיביים, דומים לבעל חי שאין לו פה ולשון, גועים ומבקשים. "ולמה תוקעין בקרנות? לומר חשבינו כאילו גועים כבהמה לפניך" (ירושלמי תענית ח, ע"א).
לאחר כל מאגרי התבונה, הכבוד והנכסים שאדם צבר לו במשך השנה, הנה הוא ניצב חסר כול. נסוג מכל האחיזות שביסס לעצמו, נעדר כל יתרון על יצור אחר, משווע על חייו. ביום הזה כל באי עולם עוברים לפניו – כל פעול, כל יצור, כל אשר נשמה באפו. המובחנות ביניהם נמוגה ואיננה. ההגדרות טרם נוצרו. המחלוקות והחלוקות המרובות טרם נולדו. הכול מכוסה, ראשוני ובראשיתי.
אך לא רק הלבנה נכסית בראש השנה, גם היהודי נכסה. מסתתר, נחבא, נבלע במתכוון בתוך כלל היצורים, החוזרים לראשית הווייתם ומבקשים ומשוועים על חייהם: "כי צריכין בראש השנה לכסות מדרגות בני ישראל ולהתערב בתוך כל הברואים לבקש רחמים" (שפת אמת, ראש השנה תרמ"ג). רק בפסח היהודי מובחן, חוגג עם המשפחה והחבורה את היותו שונה, אחר, נבדל.
זוהי הבקשה בראשית השנה – זכירת הנבראים כולם לחיים ברחמים. שיהיו חיים, ושיהיו אלה מלאי טובה ורחמים. אין כאן בקשה מעבר לכך, למציאת משמעות לחיים הללו, לעיצוב הזהות האישית והקהילתית. אנו מבקשים על חיצוניות העולמות, "איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות".
בדומה לראש השנה, היום המזוהה עם יום בריאת האדם, ושבו אנו מבקשים על החיים עצמם ועוד לא נכנסים פנימה אל משמעות החיים, הרי שגם לאחר הבריאה, בפרק א בספר בראשית, לא מתפרש מהי תכלית הבריאה ומה מבקש הבורא מנבראיו, פרט לכך שיפרו וירבו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל הרמש. התביעה המוסרית והציווי המפורט יותר יגיעו רק בשלב מאוחר יותר. השפה האנושית, כמו גם קריאת השמות, המבטאים חיפוש אחר מהות הקיום, יופיעו רק בפרק ב. בשלב הראשון יש רק תביעה על החיים עצמם ועל המשכיותם.
בראש השנה הרחמים אינם עוקפים את הדין. הרחמים באים לאחר ההכרה והשהייה בדין, כמו בבריאת העולם, כאשר עלתה המחשבה לבוראו במידת הדין. רק אז מבקשים על הרחמים ועל חיים טובים – "זכרנו לחיים", "זוכר יצוריו לחיים ברחמים". תוקעים בשופר, שהוא כלי של עוררות הגעגוע ובקשת הרחמים: "ולמה ישראל תוקעים בשופר בראש השנה, כדי שידין אותם הקב"ה ברחמים ויזכה אותם" (פסיקתא רבתי, פרשה לט). מבקשים שיהיה זה הצליל הנוכח של השנה הבאה עלינו.
כשאני רואה את הזולת כחלק ממני, ולא כאובייקט חיצוני וזר לי, אני מתמלא רחמים על היותו. הרחמים הם היכולת להתבונן במציאות מנקודת מבט ראשונית, כזו שהיא לפני החלוקות האנושיות, וממנה ליצור סולידריות בין הבורא לנבראיו, ובין הנבראים לעצמם וליצורים כולם, לפני כל ההבדלים, שביחס לאינסוף כלל אינם קיימים.
לפתע – יראה
המודרנה והקדמה הטכנולוגית אפשרו לאדם להשתכנע שמכות הטבע הקשות, הגדולות, המאיימות באמת, כבר ניצבות מאחוריו. שהם שארית היסטורית שלא תזנק ותנשוף עוד מרבצה. והנה באו השנה וחצי האחרונות והשיבו לחיינו את המושג הישן שחשבנו שנעלם זה מכבר – מגפה. וגם לאחר שנדמה כי מנות החיסונים בלמו אותה, בשבועות האחרונים מתברר שיש עוד דרך לפנינו. בתוך עידן של אהבה המקיף וסוחף את הכול, לפתע – יראה, חרדה, רעדה.
המגפה מעצם הגדרתה עיוורת, חסרת גבולות וכללים, ובעיקר בלתי מובנת; תחושה של "הסתרה בתוך הסתרה". ההסתרה הראשונה היא מפגש עם עצם ההסתרה שבטבע. ההסתרה השנייה פורצת גם את ההסתרה שבטבע, ואינה מתנהגת לפי כללי הטבע המוכרים־לכאורה.
עם התחושה הזו אנו באים אל ראש השנה, אל היום שבו איננו חוסים תחת האינטימיות המוכרת והמסוככת של שם ישראל, אלא מכסים את סוד קיומנו ונידונים עם שאר העולם כאחד האדם, וכמו נדרשים מעצם תנועה זו להרחיב את המבט לשאר העולם, להוויה כולה.
המגפה חשפה כי אנו חלק מהעולם, וכדי להינצל אנחנו צריכים להתפלל על כל העולם. ובעולם הזה כולם תלויים זה בזה, כחבורת נוסעים על ספינה מטרפת בלב ים. וכשהיחיד אינו מקפיד על כללי הזהירות המתבקשים, הוא פוגע בציבור כולו. לא עוד היבריס של "הצלחנו לנצח" ו"יצאנו ראשונים מהקורונה", כי הנה זן חדש ועמיד יותר יגיע מבחוץ. כל עוד העולם לא נושע, גם אנחנו לא ניוושע לבד. זהו עניינו של ראש השנה: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". נתפלל שתהיה זו שנה של רחמים רבים, שנה של מפגש. תהא שנת פנים בפנים.
