דומה כי אין חג במסורת היהודית שבו נוכחותו של "השטן" מורגשת כל כך כמו בראש השנה. כבר מנהג תקיעת השופר לאורך חודש אלול מתואר בפוסקים כזכר לשופר שנועד למנוע את הנפילה ברשתו של השטן, שהסית את ישראל לעבודה זרה בעת שמשה עלה על ההר. בהמשך, בשבת האחרונה של השנה אנו נמנעים מלברך את חודש תשרי הבא עלינו לטובה, "כדי לערבב השטן שלא ידע מתי יהיה ראש השנה". מנהג זה נראה מוזר מאוד; וכי אין השטן יודע כביכול מהו התאריך של ראש השנה, וצריך שיכריזו על כך בבית הכנסת?
המאבק בשטן תופס תאוצה לקראת ערב ראש השנה, שבו מפסיקים ממנהג תקיעת השופר בחודש אלול. בספרי המנהגים הקדומים, שהם המקור להלכה, נכתב כי הנימוק הוא לבלבל את השטן, שיחשוב כי כבר סיימנו לתקוע ויום הדין מאחורינו.
בתפילות ראש השנה עצמו, לא מוזכר היותו של היום גם ראש חודש. לדעת חלק מהפוסקים, גם היעדר זה קשור לערבוב השטן. בעל ה"לבוש" כתב כי מאותה סיבה גם אין קוראים בתורה בפרשת בראשית – אף שכך היה ראוי, שכן זהו יום בריאת העולם.
אם לא די בכל זה, כשאנו באים לבחון את המצווה העיקרית של ראש השנה, הלא היא תקיעת השופר, נגלה כי בלבול השטן תופס בה מקום מרכזי. על פי הגמרא, הסדר שלפיו "תוקעים ומריעים כשהם יושבים, ותוקעים ומריעים [שוב] כשהם עומדים", אף שמהתורה די בסדרה אחת של תקיעות, היא "כדי לערבב את השטן". מסתבר שחרף כל הניסיונות לגרום לכך שהשטן לא יגיע לראש השנה ולא ידע על קיומו, הוא כנראה שמע על כך מגורם כלשהו והגיע. עכשיו אנחנו מבקשים להמשיך ו"לערבבו", והפעם על ידי תקיעה כפולה.
רבותינו הראשונים התלבטו בהבנת תשובת הגמרא והציעו מספר הצעות. רש"י ביאר: "שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות – מסתתמין דבריו". לפי דבריו, התקיעה פעמיים מעידה על חיבת המצוות של עם ישראל, וממילא מסתתמות טענותיו של השטן שהוא המקטרג הרשמי נגד עם ישראל.
התוספות מביאים את פירוש ספר הערוך, שלפיו כאשר השטן שומע את קול השופר פעם אחת הוא נבהל, אבל בשומעו את הפעם השנייה הוא כבר משוכנע שהגיע זמן הגאולה, שעליו נאמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". הוא חושש שכעת יהיה עליו להיבלע ולהיעלם, ולכן הוא "מתערבב" ומתבלבל ואין לו זמן לקטרג. אלא שבהסברים אלה אין כדי לבאר מדוע ראו חכמים להעצים את תפקידו של השטן דווקא בראש השנה, ומכל המצוות כולן דווקא בתקיעת השופר.
השטן נכנס אפוא לראש השנה לא בפולקלור ובמנהג, אלא בלב ליבה של ההלכה. בגינו תוקעים שתי סדרות של תקיעות, ומעצבים בכך את סדר התפילה כולה. השטן מלווה את הלכות ראש השנה באופנים נוספים. טרם התקיעות נאמרים שישה פסוקים, שראשי התיבות שלהם יוצרים את צירוף המילים "קרע שטן". שליח הצבור נושא תפילה ובה הוא מבקש: "ותגער בשטן לבל ישטינני". מיהו אותו שטן שאיתו אנחנו מבקשים להתמודד ביום זה?
זמן אמת
בפירושו לרי"ף, מציע רבנו ניסים להבין את משמעות הדברים בדרך נוספת:
כדי לערבב את השטן, פירוש להכניע את היצר. כדכתיב "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". דשטן היינו יצר הרע, וכדריש לקיש דאמר "הוא שטן הוא מלאך המוות הוא יצר הרע".
לפי דבריו, השטן אינו כוח הקטרוג נגד עם ישראל בשמיים, אלא היצר המסית את האדם ונמצא בתוכו בכל עת. מדוע הוא מגיע דווקא בראש השנה, וכיצד הוא קשור דווקא לתקיעת השופר?
בדברי הרמב"ם מצינו, שאף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בה:
עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה (הלכות תשובה ג, ד).
תקיעת השופר אינה עוד מצוות עשה. היא אמורה לטלטל את האדם מתרדמתו הרוחנית עקב שקיעתו בהבלי הזמן והעת. האויב הגדול של האדם הוא כניעתו להרגלי החיים השוחקים את ערכיו. השטן אינו סתם יצר הרע; הוא הכוח המסמל את ציר הזמן, השוחק וחונק את האדם ומכניסו למסגרות מגבילות ומקטינות. השטן הוא מה שמונע מהאדם להאמין כי ביכולתו לשנות ולהתקדם, נגד כללי ההרגל והזמן.
לקראת תום המועד שבו היה צריך משה לרדת מהר סיני, פגשו בני ישראל את השטן. וכך מספר התלמוד:
בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום, בתחלת שש [שעה שישית], אני בא. לסוף ארבעים יום בא שטן וערבב את העולם. אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן באו [חלפו] שש, לא השגיחו עליו. מת, ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו. וזהו שאמרו לאהרן "כי זה משה האיש".
הקלקול הגדול של עם ישראל אחרי מעמד הר סיני נעשה על ידי אותו כוח שמשעבד את הערכים כולם לעולם הזמן. הנה הזמן שדיברתם עליו הגיע, ומשה אינו כאן. משמע, צריך לעשות דברים אחרים. זה כוחו של שטן, להכניע את האדם לשלטון הזמן. היו ימים שבהם בני אדם לא היו יכולים לקבוע שיעור לזמן מסוים, שכן כעת הזמן לחדשות, למשחק או למשהו אחר. שלטונו של הזמן הוא שלטונו של שטן.
מהותו של ראש השנה היא היכולת לשנות ולהילחם בשלטון הזמן. הרי לא באמת מתרחש בא' בתשרי משהו שלא התרחש בכ"ט באלול – אם לא ההחלטה שלנו שצריך לשנות. השורש שנ"ה מכיל בתוכו שתי משמעויות הפוכות. בבניין קל פירושו לִשְנות ולחזור על הראשונות, בעוד שבבניין פיעל משמעותו לְשַנות ולעשות אחרת.
מאבקנו הגדול כבני אדם הוא להוכיח לעצמנו כי אנחנו מסוגלים לשנות. זהו עומק הסיבה שלא מברכים את החודש בשבת שקודם ראש חודש תשרי. ראש השנה אינו עוד תאריך בלוח, מתחילה בו מציאות חדשה. ראש השנה הוא לא עוד ראש חודש, הוא התחלה של הכול מראשית. זה עומק זעקת השופר. השופר שאין בו מילים ולא כללים אלא זעקה פשוטה, קורא לנו להתנער מקביעותנו ומההרגלים שאנו שקועים בהם. מכאן הצורך לתקוע אחרת, פעמיים, להריע לפתע תרועה גדולה, לתקוע ולהפסיק לתקוע, להראות שאין אנו מקובעים בכלום.
לסיום נביא את הסיפור הבא, המופיע בספרות המנהגים וההלכה:
שמעתי ממורי ורבי מוהר"ז ציון, מעשה אירע למה"ר מענלין ז"ל, שהיה בעירו שלשה תוקעים מובהקים, ובראש השנה בא האחד לתקוע ולא יכול, בא השני ולא יכול, בא השלישי ולא יכול. וצוה מהר"ר מענלין ז"ל להפך השופר ולקרות בו ויהי נועם. וכן עשה, ואז היה תוקע. ואמר מהר"ר מענלין שהשטן היה שם ועכבן מלתקוע.
כיצד מגיע השטן לאזור השופר, ומדוע היפוך השופר מצליח לערבב אותו? לב הסיפור הוא שכאשר מגיע תוקע הסבור כי תקיעת שופר היא עוד מצווה, המצריכה מיומנות ומקצוענות ותו לא, היא אינה עולה בידו. רבינו מענלין אומר לתוקעים שצריך להפוך את השופר, להפוך את ההסתכלות, לא להיות מקובעים, וכך נוכל לתקוע.
שנה חדשה קוראת לנו להסתכל על עצמנו מחדש ולראות היכן אנו יכולים לשנות מבט, להעמיק, לעשות זאת אחרת. להילחם בשטן שבתוכנו, המקדש את הקיבעון וההרגל.
הרב דוד סתיו הוא רב היישוב שהם ויו"ר ארגון רבני צהר
