"גיליתי את התיקון שחיפשתי כל החיים"

אילנות בוכים לגשם/ וההרים לרוח/ וכעת בוכות עיניי/ עלייך יקירה אהובה… שבתי וסיפרתי/ את אשר קרה לי/ בארצות נכר / שם יבוא מותי

המילים הללו (בתרגום מלאדינו) מתוך השיר "אילנות בוכים לגשם", מיוחסות לחיים מנחם בכר – הידוע בשם חיים אפנדי –  פייטן וזמר נודד שנולד ב־1853 בעיר אדירנה שבטורקיה, על גבול בולגריה. השיר זכה לפופולריות רבה בארצות הבלקן במחצית הראשונה של המאה העשרים. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא הושר על ידי רבים מיהודי הבלקן שגורשו למחנות ההשמדה. מסופר כי יהודי סלוניקי שרו אותו גם באושוויץ, תוך שהם משנים את השורה האחרונה מ"שם יבוא מותי" ל"בפולין יבוא מותי".

שיר הנדודים והגעגועים היווה השראה לתערוכה "העצים בוכים לגשם" של האמנית יעל סרלין (אוצרת: גבי המבורג־פימה), שבה הוצגו עבודות אמנות החושפות את מסעה של סרלין אל שורשיה ואל זיכרונות משפחתה. כמו מחבר השיר, גם סבתהּ של סרלין נולדה באדירנה. המסע של נכדתה ביטא את החיפוש האישי שלה אחר שורשים, ורצון להשמיע את קולה של קהילה שנכחדה מבלי שנותר מישהו שישמיע את קורותיה.

החיפוש אחר הנקודה היהודית ויצירת החיבור בין סיפורה האישי לסיפורו של העם היהודי, החלו להתעורר אצל סרלין שנים רבות קודם לכן. סרלין (38), אמנית רב־תחומית וראש החוג לאמנות במכללה האקדמית לאמנויות ועיצוב "אמונה" בירושלים, נולדה בקיבוץ יראון שבגליל העליון. סבה וסבתה מצד אימה נולדו בטורקיה, והגיעו לקיבוץ להבות־הבשן במסגרת נוער עולה של השומר הצעיר. הורי אביה נולדו בטינריר שבמרוקו והגיעו לצפת.

"לאורך השנים שמרתי על קשר הדוק עם הסבים והסבתות שלי, וגיליתי עניין רב בשורשי משפחתי משני הצדדים", מספרת סרלין. "יש לי עד היום בראש את תפילת יום כיפור של בית הכנסת המרוקאי בצפת. אלה המנגינות שחוזרות אלי תמיד. כשהכנתי את עבודת השורשים לבת־מצווה, נסעתי אל סבא וסבתא שלי לשבועיים וחקרתי את האלבומים שלהם". החיבור לסבים ולסבתות נבע גם מחיפוש אחר תחושת משפחתיות בעקבות גירושי הוריה כשהייתה ילדה בת עשר, אירוע שהיא מתארת כחוויה טראומטית ומטלטלת שגרמה לה תחושות ניתוק ותלישות.

בין הקיבוץ לסבתא

במבט לאחור, סרלין רואה בעיסוק האינטנסיבי בסוגיית המשפחה מניע מרכזי שהביא אותה בהמשך לחזור בתשובה. הניגוד המובהק בין שורשי המשפחה המזרחיים והמסורתיים לשגרת חייהם של תושבי הקיבוץ האשכנזי והחילוני שבו גדלה, יצר אצלה עימות פנימי שבא אל תיקונו רק לאחר החזרה בתשובה.

לאחר סיום הלימודים בתיכון הלכה סרלין לשנת שירות במכינת הקיבוץ העירוני "בית ישראל" בשכונת גילה בירושלים. זוהי מכינה המשלבת דתיים וחילוניים, ולימודי יהדות לצד פעילות התנדבותית בשכונה.

"בבית ישראל נפגשתי לראשונה עם המקורות היהודיים, וצללתי לתוך תהליך לימוד מעמיק", היא מתארת. "גם את השירות הצבאי עשיתי שם, כמורה חיילת. באותה תקופה התחלתי להתפלל בכל יום, ושמרתי שבת ומצוות בהדרגתיות. אבל בשבתות בקיבוץ עדיין התנהלתי ללא שינוי, מתוך חשש לאבד את רן, בן זוגי מגיל 15. זה היה מאוד מורכב, כי לא יכולתי לשמור שבת לבדי. אני זוכרת שהיינו נוסעים ביום שישי אחר הצהריים, והייתי רואה את השמש שוקעת ונצרב לי הלב שאני לא יכולה לשמור שבת. ואז רן אמר לי: 'למה את נקרעת? תשמרי שבת ואני אהיה איתך'. וכך שמרנו שבת יחד. הוא מתוך ההבטחה להיות איתי, ואני מתוך הידיעה שהוא יהיה איתי".

בן זוגה רן גדל בקיבוץ סאסא הסמוך, בבית שהיה רחוק מאוד מהדת, ובכל זאת עודד את אהובתו לצעוד בנתיב התשובה. תחילה מתוך כבוד והיענות לרצונה, ובהמשך אף החליט ללכת בעקבותיה ולהצטרף אליה. "רן לא ידע כלום, לא פתח סידור ולא שמע תפילה בחיים. אבל הוא פשוט היה איתי. החלטנו שנתחיל בלימוד משותף של פרשת השבוע. אני זוכרת שבאופן מאוד סימבולי, השבת הראשונה ששמרנו שנינו הייתה שבת פרשת לך־לך, וישבנו וקראנו יחד את הפסוקים הללו".

החיבור ליהדות לווה בחיבור מחודש לערך המשפחתיות, שסרלין ערגה אליו במשך השנים. "כל החיים התפללתי למשפחה מתוקנת, ופתאום ראיתי את זה אצל ישראל וציפורה (הרב ישראל פרידמן בן־שלום ורעייתו הרבנית ציפורה; א"ו). זו החוויה הכי חזקה שעברתי בבית ישראל. ראיתי היתכנות של משפחה שחיה כמו משפחה, וזה קסם לי. גיליתי את האפשרות של תיקון שחיפשתי כל השנים".

זמן קצר לאחר שהשתחררה מהצבא נישאו בני הזוג סרלין והפכו לחלק מקהילת בית ישראל. לצד פעילותה כאמנית וכמורה העבירה יעל חוגי אמנות בשכונה, ורן ניהל במשך תקופה את המכינה. בשנה שעברה הם פתחו יחד בית ספר יסודי שהאמנות והיצירה הם חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים שלו, כאשר בסמוך לכיתות ההוראה מתקיים "סטודיו פתוח" עבור התלמידים.

מאפיין בולט בעבודותיה של סרלין, שמתקיים גם בקרב יוצרות מזרחיות חוזרות בתשובה אחרות, הוא שילוב דמויותיהן של הסבתות בתוך היצירות. ספר שיריה של המשוררת מרים גולן, "ללה מרי", סובב סביב זיכרונות מסבתה האהובה והדומיננטית, והאלבום "יא אמנא" של הזמרת והמלחינה אתי אנקרי מבוסס על שירים בערבית־יהודית ששרה סבתה, מַמַה זֵהְיְרַה. הסבתות מסמלות ביצירות את השורשים המשפחתיים ואת המסורת היהודית, ומהוות דמויות לחיקוי. "החזרה בתשובה הייתה עבורי תהליך חזרה אל השורש, אל המקור, אל המקום הזה שנשכח, שנמחק", אומרת גם סרלין.

ארכיון חי

מסעה הגיאוגרפי של סרלין אחר שורשיה החל כאמור באדירנה, העיירה של סבתה. הביקור בעיר הוליד יצירה ייחודית שעודנה מתרקמת בימים אלה, מעין מפה של זיכרון יהודי קולקטיבי. "כשהגעתי לבית הקברות היהודי בעיר", מתארת סרלין, "גיליתי להפתעתי שעל הקברים חרוטים דימויים המבקשים לסמל את מקצועותיהם של האנשים הקבורים בהם. אחד הסמלים הראשונים שמשכו את עיניי היה  של מספריים. הם הזכירו לי את סבתי, ישובה על ספה, אוחזת במספריים ורוקמת. הצמדתי דף אל המצבות, ובעזרת פעולת מיחוי העברתי את הדימויים אל הנייר ולקחתי אותם איתי לישראל. כשחזרתי הביתה רקמתי אותם בחוטי זהב על גבי וילון לבן". עבודות הרקמה הוצגו בתערוכת היחיד "אדירנליס", שהציגה סרלין בבלגרד ב־2020 (אוצרת: גבי המבורג־פימה).

בהמשך הפכה עבודת היחיד של סרלין, בתהליך מרתק וייחודי, לעבודה שיתופית וציבורית. זה קרה לאחר שבקיץ האחרון יזם פסטיבל התרבות היהודית בקרקוב תוכנית לאמנות ציבורית בשם "קומזיץ", פרי שיתוף פעולה בין הפסטיבל, קולקטיב האוצרוּת CCPA מברלין, ו"המפעל" – מרכז תרבות שקם על חורבות מבנה היסטורי נטוש במרכז ירושלים.

סרלין יזמה עבור הפסטיבל את העבודה "המפה", המורכבת מכ־400 פיסות בד רקומות המחוברות זו לזו. על פיסות הבד רקומים דימויים סמליים שהיא מצאה על גבי מצבות יהודיות בבתי קברות בפולין ובתצלומי ארכיון שליקטה בעבודת מחקר מתמשכת. בסמלים הללו ניתן לזהות מוטיבים יהודיים מובהקים כגון צבי, כתר או שופר, אולם חלקם בעלי מוטיבים שמשמעותם המדויקת עלומה וקשורה כנראה להיבט אישי של הנפטר ושל משלח ידו כגון מספריים, גלגל או מחרשה.

כותרת העבודה, "המפה", שואבת השראה מחיבורו הידוע של רבי משה איסרליש (הרמ"א) אשר זכה למעמד קנוני בקרב יהודי אירופה. "המפה" של הרמ"א כוללת הערות על ה"שולחן ערוך", במקום שפסיקתה ומנהגיה של יהדות אשכנז שונים מפסיקתו של רבי יוסף קארו, ממגורשי ספרד.

"הסימנים שאני מוצאת על גבי המצבות הם עבורי כמו סימני חיים. אני מחפשת עקבות יהודיים, עקבות לקהילה, למסורת, לדרך. המטרה שלי היא ללכת אחורה אך להיות עם המבט קדימה", אומרת סרלין.

את עבודת רקמת חלקי המפה החלה סרלין כפעולה קהילתית בבית האבות "מוזס" בירושלים, יחד עם קבוצת נשים, רובן ילידות אירופה. "הנחתי על השולחן את חתיכות הבד עם הדימויים שרשמתי, והזמנתי את הנשים לבחור דימוי שנגע בהן", היא מתארת. "הבחירה הייתה אינסטינקטיבית, אך במהלך העבודה היא העלתה זיכרונות וסיפורים רבים. זו הייתה הקבוצה הראשונה שעבדתי איתה. שבוע אחר שבוע הקלטתי את סיפורי הנשים שעלו תוך כדי רקמה. מטרת הרקמה בקבוצה הייתה לחבר את האנשים, וזה מה שהפך את העבודה לרבת עוצמה. הרוקמים התחברו זה לזה, והפכו את הסמלים להוויה אחת. אני מרגישה שנתתי מתנה לכל מי שהשתתף, להתחבר לשכבות עמוקות בזהות שלהם".

אט־אט, בעידודה של סרלין, נוצרו ברחבי הארץ קבוצות רקמה דומות, בהשתתפות יותר מ־300 נשים. "הרגשתי שהעבודה שהתחילה בארכיון הפכה אותי למעין ארכיון, כזו שאוספת בתוכי סיפורים של כל כך הרבה אנשים, משפחות וקהילות. בזמן שהקשבתי ותמללתי את הסיפורים העוצמתיים לא הפסקתי לבכות. אני הייתי כלי הקיבול של כל זה. הייתי מוצפת ונרגשת מהתהליך שנוצר, שבו אני לוקחת דימויים ארכיוניים מן העבר והופכת בעצמי לארכיון של עדויות, של משפחות וקהילות. מאגר שאוצר בתוכו זיכרון יהודי וזהות יהודית".

ביוני האחרון הגיעו פיסות הבד הרקומות עם סרלין לפסטיבל בקרקוב. באחת מכיכרות העיר הוצבה סוכה, ובתוכה שולחן עגול. סביבו ישבו נשים שהגיעו לפסטיבל, ורקמו במהלך היום סמלים חדשים. בשולחן נפרד ישבה תופרת שחיברה את החלקים זה לזה. "אני מוצאת משמעות של תיקון בחיבור 'מפת הטלאים' הזו, פעולה אמנותית של ליכוד עקבות של קהילות יהודיות שנקרעו ואבדו. תהליך הרקמה המשותפת הוא ניסיון לאחות אותן חזרה", אומרת סרלין.

העבודה חזרה עם סרלין ארצה, וגודלה מגיע כיום ל־15 מ"ר. מפת הטלאים העצומה תמשיך להירקם בפעולה קבוצתית משותפת ב"המפעל", באוצרותו של מידד אליהו, והיא תחל בחג הסוכות הקרוב ותיחתם בפסטיבל "מנופים" לאמנות עכשווית בירושלים.

מאחורי המסכה

הנושאים שסרלין בוחרת לעסוק בהם בעבודותיה קשורים גם להוויית חייה כחוזרת בתשובה ולתהליכים שחוותה לאורך הדרך, למעבר מעולם חילוני לדתי, לבניית הזהות שלה כאישה וכאמנית, ולבניית משפחתה בעת שחברה לשורשיה.

בעבודת הווידאו "וידוי" צילמה סרלין את בני משפחתה החילונית בנפרד זה מזה, וביקשה מהם לקרוא אל המצלמה את טקסט הווידוי הנאמר בתפילות יום הכיפורים, "על חטא שחטאנו לפניך". "הם נפגשו עם הטקסט הזה לראשונה בחייהם, והקריאה נעשתה בכבדות פה, בגמגום ובזרות. כך נוצר מבט חדש על עניין הווידוי, כאקט כמעט כפוי על המצולמים, שאינם מבינים מה הם קוראים. הצילום נעשה חתוך, כך שהזהות של המתוודים נותרת מעורפלת, כמתוודים על חטא שאינם יודעים שחטאו".

סרלין בחרה כאן בתפילה המחוברת לעומק החוויה הדתית של האדם הדתי בכלל ושל החוזר בתשובה בפרט. בבקשתה האבסורדית מבני משפחתה החילונים להקריא את התפילה המכוננת, היא ערבבה בין שתי הזהויות שלה: החילונית, שמייצגים בני משפחתה, והדתית, שמייצג הטקסט. לדבריה זוהי זהות מאוחדת, המתגבשת ומתהווה בכל רגע נתון, על אף המורכבות והאתגרים שהיא מזמנת.

העיסוק בזהות מיוצג בעבודותיה גם באמצעות מוטיב של התחפשות – לשון חיפוש ולשון חשיפה. "כשהייתי ילדה אהבתי מאוד להתחפש", מספרת סרלין. "עסקתי הרבה בפער בין הפנטזיה של להיות משהו שמגולם בתחפושת, ובין המציאות שמתרסקת בפנים. ההסתרה היא פעולה של ללבוש זהות חדשה, לנסות לנצח את עצמי".

סדרת עבודות של סרלין, ששמה "תחפושות", מבוססת על צילומי ילדות שלה, שאותם היא מטשטשת או מעוותת. בעבודה "מחופשות" נראית דמות גדולה המקיפה דמות אחרת, שכמו ממשיכה את קודמתה או נולדת מתוכה פעם אחר פעם, כמו מטריושקה החופנת עוד ועוד דמויות של עצמה.

"בתמונה המקורית מהילדות אני מחופשת, עם זר פרחים גדול שאימא שלי הכינה לי, ואני מחבקת את אחותי. התמונה צולמה זמן קצר לאחר הגירושין של הוריי. בתמונה יש לכאורה אווירה חגיגית, אבל אנחנו נראות בה עצובות ומכונסות". חוקרת האמנות והאוצרת קציעה עלון פירשה את הצבע האדום העז שבו כיסתה האמנית את פני הדמויות, כביטוי לסבלה ולייסוריה. בציורים עזי המבע שבסדרה, סרלין מנכיחה בעוצמה רבה את "המצוי מתחת למסכה", כותבת עלון.

התחפשות היא גם חלק מתהליך החזרה בתשובה, שכן השינוי המהותי והפנימי מתבטא בשינוי לבוש ובקודי התנהגות חדשים, הנחווים על ידי החוזרים והחוזרות בתשובה כמעין תחפושת. החוזר בתשובה לובש זהות חיצונית חדשה, אך זו אינה מבטלת את זהותו החילונית, המסתתרת מאחוריה.

במבט לאחור, סרלין רואה את האמנות כ"חבל הצלה" שסייע לה "לחצות בשלום את המעבר התהומי בין שני העולמות". את התמסרותה לאמנות בצעירותה היא מתארת במושגים דתיים: "האמנות בשבילי בקיבוץ הייתה תחליף לדת, האמנות בשבילי הייתה אלוקות". ואכן, בתחילת התהליך, החזרה בתשובה גרמה לה לחוש קרע פנימי: "הרגשתי שהחזרה בתשובה טוטלית כמו האמנות. טוטליות מול טוטליות. המיתוס של האמנות זה שאת משתעבדת לאמנות, והמשפחה וכל השאר בצד".

את המיתוס הזה סרלין מבקשת לנפץ, והיא מתארת את החזרה בתשובה שהשתלבה בהקמת המשפחה, במונחים של תיקון וגאולה. כך היא גם רואה את היצירה – אפשרות לגעת בכאב ובשבר, אך גם הזדמנות לתיקון ולריפוי. "הזהות שלי מורכבת מהמון דברים, ואני חיה עם זה בשלום, עם כל מיני קצוות או קולות שונים. זה לא נתפס אצלי כמנוגד. יש חיפוש של השורש שלי דרך האמנות, ודרך הסיפורים שאני פוגשת בדרך. גם החזרה בתשובה היא הליכה אחורה, חיפוש וגילוף של השכבות כדי להתקרב, להקשיב לעצמי ולאחרים".