בחירתה של מרגלית זינאתי להדליק משואה ביום העצמאות היא סיבה לחגיגה לאוהבי פקיעין ולקרוביה של מרגלית. כבת בית בפקיעין וכמו בת משפחה למרגלית, אני סוחבת מדי פעם את משפחתי לשבת בפקיעין. אנו ישנים על מזרנים בבית העתיק שבו גדלה מרגלית, סועדים תחת עץ התות העתיק, משוטטים עם מרגלית בכפר וזוכים לפתוח את בית הכנסת, לעיתים לדמוע יחד עם מבקרים החווים תפילה משמעותית אחרי שנים רחוקות. בשבתות האלה אני מתבוננת במרגלית ורואה בה שני עולמות עמוקים וביניהם גשר צר.
מרגלית היא מיתוס, אישה בת אלפיים השומרת על הגחלת היהודית בפקיעין, נצר למשפחת כוהנים מירושלים. כאשר היא נעתרת לברך את הקהל המוקסם סביבה בבית הכנסת היא פונה אליהם ב"מי שבירך" האופייני לה ובשיר המעלות המוסב לגוף רבים, כפי ששמעה מהוריה: "שיר למעלות מאין יבוא עזרכם, עזרכם מעם ה' עושה שמים וארץ", ומסיימת ב"ישא ה' פניו אליכם ויברככם, וישם לכם שלום".
מאות ולעיתים אלפי אנשים מבקרים בפקיעין בכל יום, מתבוננים, מצביעים, מלחששים. "כן, זו האישה היהודייה. תראה איך היא זקנה". והפנייה הקבועה אליה – "אז את לא מפחדת לגור פה לבד?". המעגל המצומצם יותר סביב מרגלית מכיר את צדדיה השונים וחווה באופן טבעי את שתי הדמויות, שתי המרגליות הכמעט מפוצלות, בלא שזו עולה על זו.
יהדות אדמתית
מרגלית הקטנה, משהו ילדי כל כך פועם בתוכה, כאנשי פקיעין עצמה. משהו ילדי שנותר כשהיה בלי להזדקן. מרגלית זו, גם בדידות גדולה היא נושאת, וכושר הישרדות נדיר. מבעד השחוק הילדי נשקפים בעיניה גם העצבות, הבדידות והקושי היומיומי לעמוד מול כל המערכות.
עדנה הייתה למרגלית בשנים האחרונות. הדמות הלוחמנית שהייתה בצעירותה פינתה מקום לרוך רב, לתהליכי עומק מפתיעים הממשיכים להתרחש בה, רבות בזכות העבודה הצמודה המשותפת עם אוריאל רוזנבאום, שהקים ומנהל את עמותת בית זינאתי, שחקן ודרמה־תרפיסט בהכשרתו. ועדיין, כשהערב יורד והמבקרים מתפזרים, נותרת מרגלית ערב ערב לבדה מול העולם. חסד עשה לה א־לוהים ולאחרונה הצטרף לגור עמה אחיינה, יחזקאל.
ישנו עוד משהו פקיעיני שמרגלית נושאת, ואני עדיין מתבוננת בו, משתאה. האדמתיות של מרגלית שכולה ארצית וכה תשתיתית אחוזה בארץ סביב עונות השנה: החריש, הזריעה, הקציר והמסיק. האדמתיות הזו נושאת רוח גדולה. יש בה בעבודה החיונית הזו בשורה אימננטית, כשכינה המצויה בין קורות הבתים העתיקים. הרוח האופפת את מרגלית שונה מכל רוח שלה חונכנו באולפנות ובישיבות. אין לה קשר לממסד או לרבנים; כל כולה מושכת מרוח המסורת המפעמת בה. פרטי ההלכה אינם ידועים לה, ובשבת בבוקר היא יכולה להצטרף אלינו עם לק אדום ששמה לכבודנו באהבה גדולה.
הדמויות המפורסמות שאיתן מרגלית הייתה בקשר כוללות בעיקר את יצחק ורחל בן צבי. אליהם הייתה פונה בשעת מצוקה וייאוש, כמו בעיות מים או רטיבות בבית. מול נבדלותה של פקיעין מן התרבות הישראלית בולטות התמונות שהיא מציגה בגאווה לאלה הזוכים להיכנס לביתה, של הוריה עם שמעון פרס וראשי ממשלה אחרים. היום, כאשר לשמחתנו המקום זכה להכרה מכבדת, נראה שמרגלית יכולה לנוח מעט מתפקידה ומשאה הכבדים, לתת מקום לגאווה למלא את מקום המאמץ הרב, לקחת חלק בפעילות המרכז לקשיש במעלות, לצאת לחופשה, להרפות מעט.
לפני שנים רבות ביקרנו במקום עם הוריי. הם התרשמו כמובן ממרגלית והתרגשו מאוד מהמפגש. במהלך הביקור, אמי שעלתה ממרוקו שאלה לפחות שלוש פעמים את מרגלית ואותנו: אבל מאיפה מרגלית עלתה? זהותם של הוריי, שעלו ממרוקו ומפרס, כה מבוססת על הבניה עדתית, עד שלמרות שמרגלית השיבה בפשטות שהיא ישראלית ומעולם לא עזבה את הארץ, וכך הוריה וסבותיה, אמי ניסתה לאחוז את המקור, לגלות את הגלות שבוודאי ישנה – מהיכן עלית, מרגלית?
אני נמשכת לאותה פקיעיניות של מרגלית, שגחלת יהודית רוחשת בה. רוחה אינה ניזונה מתורה מעובדת ועשירה בקוצי הלכה או תורות חסידיות. יש בה משהו נקי וזך מאוד. תורה שבעל פה של אנשי אדמה החיים את היותם יהודים בפשטות גדולה, עד כי לא ברור אם הבועה היא כאן או שמא הכול פשוט השתנה מסביב.
הנה, לפני כשנתיים קיבלה מרגלית פרס יקירת ירושלים בכנס ירושלים. איש הציבור שהתכבד להעניק לה את הפרס לא היסס ולחץ את ידה. התבוננתי מעט מבודחת, כי לו הייתה באותה סיטואציה במקומה אישה מכובדת אחרת, ייתכן שהוא לא היה לוחץ את ידה. אולם מרגלית כאילו מופיעה מעולם אחר, עם כללים שונים המשרים סביבה אווירה אחרת. אולי גם איש הציבור השמרן נשבה בעולמה.
החוויה הרוחנית המלווה אותנו בשהותנו עם מרגלית בבית הכנסת העתיק ובו אבנים בנות אלפיים מירושלים היא ייחודית ובלעדית. לאחר שנפרסים מזרנים על הארץ בביתה של מרגלית או בחצר, האוכל מתחמם וההכנות מסתיימות, דולקים נרות השבת בבית הכנסת.
במשך כל השנים היה בית הכנסת פתוח למבקרים במהלך כל השבוע לפי רצונה של מרגלית. המקום היה מוזנח כמו הוקפא עשרות שנים, לטוב ולרע. הדברים לשמחתנו השתנו, מאז שהוכר בית הכנסת כאתר מורשת לאומי. בשנים האחרונות זוכה המקום לעדנה גם הודות למעורבותה הפעילה של המועצה הציונית בישראל מבית ההסתדרות הציונית העולמית. בית הכנסת וכל המתחם זכו לשחזור נפלא ומרגש, והביקור בפקיעין שינה את פניו, כשלמתחם נקבעו שעות פתיחה ופעילות מסודרות. עם זאת, בשבתות עדיין נדירות התפילות.
חוויה מרגשת היא לערוך תפילה מלאת שירה וריקוד, תמיד לקבל באורח פלא את העשירי למניין ולפתוח יחד את ספר התורה בן מאות השנים מעור הצבי, השמור בארון הקודש. מרגלית כדרכה יוצאת ובאה, מברכת את הקהל ואי אפשר לא לחוש מולה, עם הקשר הפשוט ואוהב, איזו התבטלות כנה מול דמות הצדיקה, המחוברת לצדיקים הקבורים סביב פקיעין.
בשנה שעברה יזמתי כחלק מפעילות "עבודה שבגוף", יחד עם בית זינאתי ו"זוהר חי", יומיים של לימוד זוהר לנשים בפקיעין לקראת שבועות. היומיים של "נושמות זוהר" כללו לימוד, סדנאות, שירה ועבודה קולית עם אמניות מן השורה הראשונה, הרבנית הדסה פרומן, שפרה אסולין ותלמידות חכמים נוספות.
הגיעו יותר ממאה נשים והייתה זו פעם ראשונה עבורי שבה יכולתי לתווך משהו מן הקשר שלי למקום לקבוצה גדולה ששהתה בו, לא כדרך המבקרים, אלא חוויה כולית וממושכת שהתרחשה במקום אולי לראשונה בהיסטוריה. את פנינו קיבלה הפסקת מים בכפר, ומצאנו עצמנו סוחבות דליי מים ממעין הכפר. בערב הייתה התוועדות, כשמרגלית יושבת במרכזה, זוהרת מאושר.
מרגלית שלא נישאה לאיש ישבה ככלה בחתונתה כשמעגלי נשים נעים באקסטזה סביבה. היה זה זמן נהדר לגלות לכול ששמה המקורי של מרגלית הוא זוהרה, אלא שבלימודיה בקיבוץ סברו מחנכיה שזהו שם ערבי שאינו ראוי לילדה יהודייה.
נעמה פלסר היא מטפלת הוליסטית, מנהלת "עבודה שבגוף". בראש חודש סיוון ייערך בפקיעין פסטיבל "נושמות זוהר" של "עבודה שבגוף" ו"זוהר חי" בניהולה
