בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי (מגילת העצמאות)
מאז נכתבה ונחתמה מגילת העצמאות עם ייסוד המדינה, גם במדינת ישראל החדשה חי העם חיי קוממיות ממלכתית והוא יוצר בה נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים. מאז ספר הספרים התקיימה ספרות עברית לאורך הדורות כולם, בעיקר בהקשרים דתיים ותורניים. ספרות עברית של יומיום לא נוצרה כמעט, בין היתר מכיוון שהעברית לא הייתה שפת היומיום בקרב רובם של אוכלוסי ישראל. עד שבאה עת חדשה ובכנפיה יצירה עברית בפרוזה, בשירה ובמחזאות, שעמדה בראש מהפכת השפה ותחיית האומה. אבל רק עם הקמתה של מדינת ישראל, ששפתה הרשמית היא עברית וגדל ורבה בה מספר קוראי העברית ומשתמשי היומיום שלה, וגם יש בכוחה לתמוך ביצירה עברית, הייתה עדנה לסיפורת ולשירה והיא הייתה לספרות ישראלית.
כמו תקופות קודמות בספרות העברית, כך נחלקות תקופות ונמנים דורות ספרותיים גם בספרות הישראלית הצעירה לאורך שבעים שנותיה. מהספרות של דור המייסדים – דור המדינה, דור תש"ח, דור הפלמ"ח ומלחמת השחרור – המכונה גם "דור בארץ", שעליה נמנים משה שמיר, נתן אלתרמן, יהודית הנדל, אהרן מגד, חיים גורי, נעמי פרנקל, אמיר גלבוע ועוד רבים ומשובחים; דרך ספרות שנות השישים, שכונתה "הגל החדש", ובין יוצריה הבולטים עמוס עוז, אברהם ב' יהושע, עמליה כהנא כרמון, אהרן אפלפלד, יהושע קנז, יהודה עמיחי, דוד אבידן, דליה רביקוביץ ורבים אחרים; ועד ל"גלים" הבאים – "הגל המפוכח" בשנות השבעים: יעקב שבתאי, יצחק בן־נר, חיים באר, אלי עמיר, דויד גרוסמן, רוני סומק ועוד; והגל ה"אחר" משנות השמונים ואילך עם אורלי קסטל־בלום, אתגר קרת, דרור בורשטיין, סביון ליברכט ושורה ארוכה ארוכה של יוצרים עד ימינו. טרם אופיין למעשה הדור הנוכחי בספרות, דור אלפיים, ואם לתת בו סימנים, לצד ההמשכיות לספרות הפוסטמודרנית, אפשר אולי לומר שניכרת בו נוכחות רבה של ספרות דיסטופית וספרי היסטוריה חלופית (שמעון אדף, אסף גברון, אביבית משמרי, ישי שריד ועוד).
העדנה של הספרות הישראלית, כמו תחומים נוספים במציאות הישראלית, הפכה במהלך שבעים שנים אלה לשפע. שפע רב של ספרים היוצאים לאור במספרים גדלים והולכים הגודשים את מדפי הספרות העברית. ספרים שבמידה רבה מספרים את סיפורה של המדינה, את סיפור תנועתם של סופרים ותתי־מגזרים מהשוליים למרכז ולהפך וגם משמשים ראי לשינויים שחלו במשפחה, בחברה ובשפה.
חגיגת ה־70 למדינת ישראל היא גם חגיגת הספרים העבריים שיצאו לאוויר עולמה של מדינה יהודית ריבונית, ומוסף "שבת" מבקש להצטרף לחגיגה היפה הזאת. לא ביקשנו לערוך מיני סולמות ודירוגים וחלוקת מדליות למנצחים, אלא פנינו לכמה נשות ספר ואנשי ספר, בהיבטים שונים של העשייה הספרותית־תרבותית בישראל, וביקשנו ללמוד מהם על הספרים הטובים, מותירי החותם, האהובים עליהם באופן אישי.
לא הגבלנו את הסוגה ולכן נמנו פה ספרי פרוזה, ספרי שירה ועיון. מטבע הדברים, כמה וכמה ספרים חזרו על עצמם ברשימות השונות, ויופיעו כאן פעם אחת. אם ליטול דוגמה אחת בלבד, ספר הנוער "אורי" מאת אסתר שטרייט־וורצל, למשל, הופיע שוב ושוב ברשימות וחצה מגזרים ומגדרים. רוב ה"קלסיקונים" של הספרות העברית הצעירה מצאו את דרכם לרשימות אלה, אך לצדם גם שמות מעניינים אחרים ואף מפתיעים. העמודים הבאים שלפניכם יחגגו עם מחברי הרשימות ונבחריהם את חגיגת ה־70 הפרטית שלנו – שבעים ספרים בשבעים שנות מדינה.
קריאה מהנה
שמואל פאוסט
חיים באר
כפרוזאיקן, החלטתי להתרחק בבחירתי מספרי הפרוזה של עמיתיי ולהתמקד בספרי שירה בלבד. בשנות המדינה המשיכו משוררים כנתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, יונתן רטוש וי. בת מרים לפרסם ספרי שירה חדשים אבל דומה כי הישגיהם הגדולים כבר היו מאחוריהם. בחרתי בכמה ספרי שירה שראו אור בשנות המדינה, ספרי שירה שכל אחד מהם מנהל דו שיח עמוק ופורה עם המקורות העתיקים של היצירה העברית לדורותיה.
רחובות הנהר; ספר האיליות והכח, אורי צבי גרינברג / שוקן, 1950
חשבון הנפש הפואטי הגדול שערך משורר "אנקריאון על קוטב העיצבון" ו"הגברות העולה" עם חורבן בית ישראל באירופה. קינה אקספרסיוניסטית חריפה, מתפרצת ועזת ביטוי, משיאיה של השירה העברית בכל הדורות שהמשורר אבות ישורון השווה אותה לנבואת החורבן של ירמיהו.
אין פרחים שחורים, ט. כרמי / מחברות לספרות, 1953
המשורר כרמי טשרני, שנולד "על אדמת העברית" בברוקלין ניו יורק, נותן ביטוי בספר שירים זה, שראה אור בשנת 1953, לחוויותיו מן הימים שבהם שימש מדריך לניצולי שואה בבית ילדים בצרפת בין אוקטובר 1946 ליוני 1947. יצירה פורצת דרך בשירה העברית בעמידתה מול השואה.
אהבת תפוח הזהב, דליה רביקוביץ / הקיבוץ המאוחד, 1969
ספר שיריה הראשון של צעירה בת 23, שמשעה שראה אור בשנת 1959 היה ללא ספק לאחד מספרי השירה הליריים הנפלאים ביותר שנדפסו בישראל. יכולתה לגעת בכאב ובפצע בישירות מעוררת הערצה ויחד עם זה כובשת את הלב עד היום בחמדה שלא הייתה כדוגמתה.
שירים 1962־1948, יהודה עמיחי / שוקן, 1965
המשורר שחולל את אחת התמורות המהפכניות ביותר בשירה העברית החדשה. מתוך שאיבה מ"ארון הספרים העברי" מכאן ומהשירה האנגלית המודרנית מכאן העמיד עמיחי גוף יצירה רחב יריעה, שבמילים פשוטות אמר דברים עמוקים ורגישים ושימש מקור השראה למשוררים ולמשוררות שקמו אחריו.
השבר הסורי אפריקני, אבות ישורון / ספרי סימן קריאה, 1974
בשנת 1974, שנה לאחר מלחמת יום כיפור וארבע שנים לאחר מותו של נתן אלתרמן, הופיע "השבר הסורי אפריקני" והזניק את המשורר של "פסח על כוכים" אל כותל המזרח של השירה העברית. המשורר, ששנים נרדף בשל ההשוואה שעשה בין הפליטים הערבים ליהודי פולין, זכה לקריאה מחודשת בזכות ספרו פורץ הדרך שהפנה עורף למורשתו של אלתרמן.
עם הלילה הזה, לאה גולדברג / הקיבוץ המאוחד, 1964
לאה גולדברג היא ללא ספק האירופאית ביותר בקרב היוצרים העברים, הן בשירתה, הן בתרגומיה לעברית הן במסותיה. ה"רומן" רווי האכזבות שלה מתרבות המערב, שהפנתה לה עורף עם עליית היטלר לשלטון, יחד עם התאכזבותה מדור קוראים חדש שסירב להקשיב לה, עומדים ביסודו של אחד מספרי השירה הנפלאים ביותר שנכתבו כאן.
רציתי לכתוב שפתי ישנים, אמיר גלבע / עם עובד, 1968
המשורר יליד ווהלין, שכל משפחתו הושמדה בשואה, שהתנדב לבריגדה והשתתף בהעלאת עקורי השואה לארץ והיה לאחד המשוררים הבולטים בזכות ספרו "כחולים ואדומים", נתן ביטוי לחרדה הגוברת והולכת בקרב הישראלים במשך ימי ההמתנה קודם מלחמת ששת הימים ולפרץ השמחה עם שחרור ירושלים בספר בעל עוצמה לירית אדירה.
חיים באר הוא סופר ומשורר, פרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון. ספרו "בחזרה מעמק רפאים" ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד
איריס אליה כהן
ספר ישראלי בעיניי הוא ספר שנכתב במקורו בעברית, או ספר שהתת מודע הקולקטיבי שלו – ישראלי. אמנות אינה נוצרת על־פי צורך מגבוה, היא באה לעולם מתוך שהיא רוצה ויכולה ומסוגלת ומוכרחה, מחמת איזו בערה פנימית. מזה זמן אני מוטרדת מהדרת נשים סופרות ומשוררות מפרסים וכיבודים כאלה ואחרים במרחב הספרותי בארץ. הרשימה הזאת, אפוא, היא בבחינת אפליה מתקנת.
הבכור לבית אב"י, דבורה עומר / עם עובד, 1967
דבורה עומר ואוריאל אופק, זכר סופרים גדולים לברכה, היו מי שפתחו לי את הדלת והכניסוני פנימה, אל קודש הקודשים של הספרייה הציבורית. אבל הספר הזה, הבכור לבית אב"י, יותר מכל ספר אחר, פתח לי את הדלת אל העברית. אני זוכרת ילדה בת 7 שבוחנת ובודקת ובוררת כל מילה בקפידה, בהתפעמות, בהודיה עמוקה. שואלת, את המילה הזאת אליעזר בן יהודה המציא או א־לוהים?
סוגרים את הים, יהודית קציר / הספריה החדשה, 1990
בת עשרים וקצת קראתי את הנובלה השנייה בספר, "הנעליים של פליני", באוטובוס 501 מחיפה לקריית שמונה. אני זוכרת שהגענו לתחנה המרכזית, ולא יכולתי לקום מהספסל. כנראה קמתי בסוף. אבל זה באמת ספר שאי אפשר לקום ממנו.
גאות החול, לאה איני / הספריה החדשה, 1992
מדובר ברומן הראשון של לאה איני, שבו היא שוחטת בווירטואוזיות פרות קדושות על ימין ועל שמאל. תרתי משמע. רפת שלמה. לאה איני היא בוודאי אחת הסופרות האמיצות ביותר הפועלות בארץ, אם לא האמיצה שבהן.
אנשי פינות, אסתי ג. חיים / כנרת זמורה־ביתן, 2013
הספר הזה הוא דוגמה מופתית לחשיבות האיך על פני המה. כל כך הרבה ספרים נכתבו על השואה ועל בני הדור השני, אבל רק אסתי ג. חיים כותבת ככה: חשוף, פצוע ועם זאת מרהיב, חיוני ומלא חיים, כשמה.
אלף שנים לחכות, מיה טבת דיין / כנרת זמורה־ביתן, 2011
מדובר באחד הספרים שהכי השפיעו עליי בשנים האחרונות. מיה טבת דיין, שהיא גם דוקטור להינדואיזם (גילוי נאות: גם ידידה), טוותה כאן סיפור אהבה ריאליסטי אבל פנטסטי, צנוע ומינורי אבל גדול מהחיים, כחול־לבן אבל צבעוני כמו הודו, מצחיק נורא, כי מיה הכי מצחיקה בעולם, אבל קורע לב בסופו.
פחות מאמת אין טעם לכתוב, שולמית אפפל / ספרא, 2013
נדמה לי שהכול כבר נאמר על הספר הזה, שמגלם בשמו ובתכניו את הכלל של הכללים שחייב לעמוד לנגד עיניו וליבו של כל כותב: פחות מאמת אין טעם לכתוב. כמה פשוט, ככה גאוני. הספר מכיל קטעי שירה פרוזאים, חלקם הגותיים, חלקם מבוססים על זיכרונות ילדות, חלקם אניגמטיים במידה רבה, אבל מושחזים ומצחיקים להלל.
לילה טוב, מרקוביץ', איילת גונדר גושן / כנרת זמורה־ביתן, 2012
לא מאמינה ב"קנאת סופרות תרבה חכמה". לראיה, לא הפכתי ליותר חכמה אחרי קריאת הספר הזה. וכאילו לא די בווירטואוזיות הלשונית, בתנופה הסיפורית ובעין החדה אך החומלת שבה ניחנה איילת גונדר גושן, היא גם נחשבת לסופרת הישראלית הכי מצליחה כרגע בעולם.
איריס אליה כהן היא סופרת ומשוררת, כלת פרס היצירה לשנת 2015. בימים אלה רואה אור ספרה השישי "גבר אישה ציפור" בהוצאת ידיעות ספרים
ניצה בן־דב
ספר ישראלי לטעמי הוא זה המצליח לתת ביטוי עמוק ואותנטי לחיינו ולזהותנו, תוך שהוא מפקיע אותם מהיומיומיות והשגרה ומטביע בהם מבע מיתולוגי־רליגיוזי כלשהו, ויהא זה דרך גיבורים או מערכות יחסים מיוחדים במינם; עלילה שמחקה את החיים ובו־בזמן בודה אותם, דרך תואם בין צורה ותוכן, ובעיקר דרך השפה העברית על רבדיה השונים ויכולותיה המגוונות. הספרות העברית במיטבה נוגעת באש, בפצעים פתוחים ובעצבים החשופים של יחידים ושל החברה בכללותה, מבקרת אותם אבל גם מגלה כלפיהם הבנה וחמלה. בעיקר, מספרת את סיפורה הקונפליקטואלי של החברה הישראלית בעשרות אופנים יצירתיים ובשפה ספרותית רזה או רוויה. אין מתכון אחיד ליצירה ישראלית מייצגת שבו־בזמן מגלמת משהו שהוא מעבר לממש.
לא מעכשיו לא מכאן, יהודה עמיחי / שוקן, 1963
רומן ניסיוני חלוצי־פיוטי, צבעוני, אסוציאטיבי, עשיר בדימויים מפתיעים; רומן בדוי ומציאותי גם יחד, שבו נמצא הגיבור החצוי בו־זמנית בשתי ערים רחוקות ושונות: בירושלים ובוויינבורג. בירושלים חווה הגיבור אהבה סוערת לאישה זרה, ולוויינבורג בא כדי לנקום את מותה של חברת ילדותו, רות הקטנה שנרצחה בשואה. העלילה הישראלית והעלילה הגרמנית משחקות משחק השתקפויות, הפכים ודמיונות מקורי ורבגוני, שהוא ביטוי עמוק ונדיר לנפשו של היהודי החדש, שהוא אדם פרטי שסוע ובו־בזמן חלק מקולקטיב ישראלי מלוכד.
התגנבות יחידים, יהושע קנז / עם עובד, 1986
רומן חניכה ישראלי על יחידים המתגייסים לצבא ועוברים בטירונות טלטלה נפשית, חברתית ופיזית עזה. זוהי יצירת מופת על בזות ורעות, על התעללות והתחשלות, על מיתוסים שנשברים ופטריוטים שמתאבדים ועל כור ההיתוך הישראלי, שלצבא תפקיד חשוב בהצלחתו ובכישלונו. הרומן עוסק ברפש, בהשפלות, בהפרשות הגוף, בדחפים נמוכים של הגיבורים, בסירחונות ובחולי ובו־בזמן מתנשא לגבהים של אנושיות צרופה, יופי, אחדות וטוהר – תמהיל שהוא מסגולותיו של רומן נדיר זה.
מר מאני, אברהם ב' יהושע / הספריה החדשה, 1990
רומן ניסיוני נוסף בן חמישה פרקים, המוגדר כ"רומן שיחות". שני משוחחים עומדים במרכזו של כל פרק, כשקולו של משוחח אחד נשמע ועל הקורא להשלים את דבריו של המשוחח השני. השיחות מתנהלות במקומות גיאוגרפיים שונים ובתקופות היסטוריות הנמשכות מן ההווה אל העבר, כולן קשורות בהיסטוריה היהודית. התבנית המקורית של הרומן אוצרת בחובה עולם ומלואו מבחינה אידיאולוגית, פסיכולוגית, סוציולוגית, פילוסופית וספרותית.
ויקטוריה, סמי מיכאל / עם עובד, 1993
רומן חושני, נטורליסטי ורב עוצמה על אישה חזקה, השורדת את דיכוים של גברים תאוותניים, שטופי זימה ונבערים בתוך הקהילה היהודית בבגדד. סמי מיכאל לא נרתע ברומן נועז זה, הכתוב בשפה עשירה ופוליפונית, לתאר את האמונות התפלות, הריטואלים הפרימיטיביים, המזימות, השקרים והיצרים החשופים ובו־בזמן לתאר את הריחות והטעמים, המאכלים, התלבושות והגגות הצבעוניים של בגדד, שם מתרחשים החיים במלוא עניותם ועושרם.
חבלים, חיים באר / עם עובד, 1998
רומן אוטוביוגרפי רב קסם, מפתיע במידת גילוי הלב הטוטלי שלו, ביכולתו לחשוף מערכות יחסים קשות בתוך המשפחה, ובה בעת לשמור על רמתו הספרותית הגבוהה של הטקסט. סיפור מורכב הנע קדימה ואחורה במסלול הזמן בין חוויותיו התמימות של ילד לבין הפרספקטיבה הצינית, המפוכחת והאירונית של הסופר המבוגר השב אל החוויות במטרה לספר אותן בדרכו הייחודית. לשונו הטעונה של חיים באר השופעת אסוציאציות תרבותיות היונקות את משמעותן רבת הפנים וקסמן ממקורות ישראל עושה את באר ברומן זה, כמו גם באחרים, ממשיכו המובהק של עגנון.
סיפור על אהבה וחושך, עמוס עוז / כתר, 2002
רומן אוטוביוגרפי רב היקף, שדרך משפחה אחת, משפחתו של עמוס עוז לדורותיה, מתאר את שורשיה של הציונות על מופעיה הנשגבים והטרגיים, על המימוש הניסי שלה והאכזבה העמוקה שחוו מאמיניה ומגשימיה. הרומן ממזג באופן יצירתי וחד־פעמי בין ספרות והיסטוריה, בין ספרות וביוגרפיה, בין ספרות וגיאוגרפיה, בין ספרות ומחקר הספרות ובין ספרות ואידיאולוגיה. זוהי כרוניקה רליגיוזית הכתובה בעברית צלולה, מדויקת ומרגשת עד דמעות.
אשה בורחת מבשורה, דויד גרוסמן / הספריה החדשה, 2008
הרומן משתרע על פני כמעט ארבעים שנה, ממלחמת ששת הימים ועד לתקופת הפיגועים של שנות האלפיים, שבמהלכם עוברים שלושת גיבורי הרומן, אישה ושני גברים, זעזועים ושינויים המושפעים מחיי המלחמה הישראלית הנמשכת לעד, אבל גם ממה שגרוסמן מכנה "עבודת המשפחה". סיפור שהוא מסע בזמן משתרג בתוך מסע בנופי הגליל הקסומים, קולות אנושיים משתרגים בתוך מראות טבע קסומים, זיכרון ושכחה, חולי ושיקום, בריחה ועימות מספרים סיפור ישראלי קלידוסקופי בשפה עברית מרובדת, רבת צלילים וגוונים.
ניצה בן־דב היא פרופסור לספרות עברית והשוואתית, ראש תוכנית לימודי נשים ומגדר וראש תוכנית לימודי תרבות באוניברסיטת חיפה. ספרה האחרון "חיי מלחמה – על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית" ראה אור בהוצאת שוקן, 2016
דרור בורשטיין
ימים קרועים, ישראל ברמה / כתר, 1991
פרוזה שנכתבה על ידי בחור צעיר, חולה ומרותק לביתו, שכתיבתו דומה לשפע של קוסם השולף אינספור ממחטות מתוך כובע ריק, ריק באמת. בְּריאה. ברמה יושב בדירה בפתח תקווה ורואה, ושומע, וכותב "צרעות על מים ניגרים" – כמה חדות יש בתמונה מעין זו, הצהוב־שחור מול שקיפות המים, העוקץ מול רכות הנוזל, הזמזום מול הטפטוף, ובעיקר הרוויית הצימאון הנסתרת הזאת.
הלא יאמן פשוט ישנו, ישראל אלירז / הקיבוץ המאוחד, 2007
שיאו של מהלך ההתעוררות הגדול של אלירז. פואמה מדיטטיבית. דיבור דומם גדול. הספר מתחיל "וְיוֹשֵׁב וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֵק וְרוֹאֶה וְחוֹשֵׁב וְזוֹכֵר" – פעלים רבים, שקט גדול, וכמו שש מחיקות של המילה "אני".
הכרכרה של הדוד משה, ס' יזהר / הקיבוץ המאוחד, 1973
זהו סיפור לנוער של יזהר, שנודע בזכות יצירות למבוגרים, ובעיניי הוא תמציתו של סופר דגול זה. דווקא בגלל שהסיפור מיועד לנוער, הוא נקי מהעודפוּת שבחלק מן היצירות למבוגרים. סיפור ארצי מאוד ומיתולוגי לגמרי על גן עדן ברחובות, על רגע של התבגרות, על אובדן ומציאה, ובעיקר על התגלות המרחב, בכמה גלים המובילים אל שיא מופלא. "והוליכָנו בין השורות ההולכות וסוגרות מאחורינו על דבר, שלעולם לא נדע מהו, סוד מושאר להם".
כסף קטן, יהודית הנדל / הספריה החדשה, 1988
בית ספר לדיוק בפרוזה. הספר מתחיל בדילמה מבעיתה וקומית – אביה של המספרת צריך להחליט ליד מי להיקבר, ליד אמה של המספרת או ליד אשתו השנייה. הוא גורר את בתו לסייע לו בבחירת קבר. "אני צריך להיקבר איפה שיותר נעים לי". מול הגרוטסקה הזאת והשתפכות האב מעמידה הנדל קול ענייני, כביכול נטול רגש, שרק מגביר את המצב.
זכרון דברים, יעקב שבתאי / הקיבוץ המאוחד, 1977
גם כמה קריאות לא הצליחו להמאיס עליי את הספר הזה, שהוא הדבר הקרוב ביותר למציאות עצמה בטקסט ספרותי: סבוך, מלא חומרים לא מִתקשרים, מלא סתירות, בו־זמני, רב זמנים ורב מקומות, ענקי – ובכל זאת עובד, מרגע לרגע, מתקדם כיקום ענקי הנושא את עצמו. "…והתעבות זו הוא תהליך לידתה של גלקסיה, ואילו התפשטותה לאזורים שאין לראותם הוא מותה, ובעוד הוא מהרהר בכך וכוס התה הריקה בידו…" – החיבור בין ריקות החלל לריקות כוס התה היא העניין.
עשן, אהרן אפלפלד / עכשיו, 1962
החברה הישראלית לא למדה עדיין לדבר על השואה מהספרות של אהרן אפלפלד ואידה פינק. ההבנה כי אין דרך אחרת לדבר על הזוועה מלבד סף־לחישה, בכניסה צדדית אל אזורי האימה והמשבר, בהסטת המבט אל הטריוויאלי בהנחה שהקורא יוכל להטעינו בהקשר הדרמטי, במינון המזערי הנחוץ, כמו בתרופה. "שוב אתה יוצא לחפש אותה, כמו שחיפשת אותה ביער, כמו שחיפשת את עצמך ברחוב".
*היה כבר: השבר הסורי אפריקני, אבות ישורון
דרור בורשטיין הוא סופר, עורך, מתרגם ומרצה. פרסם השנה את הספרים ״אדם בחלל״ (בבל) ו״הפוגה בטרם חושך״ – מבחר תרגומי הייקו של קרוליין גורליי (ספרי ירח חסר)
נילי ארד
הגם שהסופר או המשורר מושפעים ביצירתם מהוויית חייהם, הרי שגדולתה של יצירה ספרותית בהשלכותיה האוניברסליות ובנגיעתה באדם באשר הוא, ללא הקשר לאומי או גיאוגרפי. מבלי שייקבעו לה תחומים או הגדרות של ספרות "ישראלית" או נושאים שבהם צריכה ספרות זו לגעת. לטעמי, אלה הם עניינים הנתונים למחקר אקדמי, ביוגרפיות וכיוצא באלה. ואכן, גדולי הסופרים ובהם עגנון, זוכה פרס נובל לספרות, ולאחרונה דויד גרוסמן זוכה פרס מאן בוקר הבינלאומי, וכמוהם רבים וטובים, פרצו אל ליבות הקוראים בישראל ובה בעת תורגמו לשלל שפות והם מעוררים עניין אצל מיליוני קוראים ברחבי העולם.
אבי ואמי, אהרן אפלפלד / כנרת, זמורה־ביתן, 2013
בספר זה ובכלל יצירתו הספרותית מפיח הסופר אהרן אפלפלד רוח חיים בעולם שהיה ונעלם. בשפתו הנקייה והמעודנת הוא פורש לפנינו מרקם מופלא של צבעים, קולות ושתיקות מכמירות לב, שהן עבורנו בבחינת גשר בין ימים שנגוזו לבין הוויית חיינו במדינת ישראל.
ציפור אחוזת קסם – כתבים וציורים, זלדה שניאורסון־מישקובסקי / עמותת זלדה, 2014
בספר זה ניתן ממד חדש ליצירתה של זלדה, תוך שאנו מתוודעים מקרוב למבחר רשימות, שירים, מכתבים וציורים מעשי ידיה. בכל אלה נשמע קולה הרך של המשוררת הנוגע בנפשנו ובאורחות חיינו: "יש גם קוצים יפים מאוד".
שירה, ש"י עגנון / שוקן, 1971
ברומן רחב היקף זה, שפורסם לאחר פטירתו של עגנון בעריכת בתו אמונה ירון עגנון, נפרשים לפנינו נפתולי חייו ונפשו של המלומד הרבסט והחיפוש העקר אחר התחדשות שהוא מבקש לשווא באהבתו לשירה; וכנגדו דמותה של הנרייטה אשתו שהיא העוגן הממשי בחיי המשפחה. החזרה אל הקריאה ברומן זה, מתוך התענגות על לשונו העשירה של עגנון והמיוחדת לו בלבד, מתעצמת בחלוף הזמן וממשיכה להעניק לנו חוויה שאין שנייה לה.
פתוח סגור פתוח, יהודה עמיחי / שוקן, 1998
זהו ספר שיריו האחרון של יהודה עמיחי והוא נושא עמו את צוואת אביו ומשאלתו להוסיף שניים לעשרת הדיברות: "הדיבר האחד עשר: 'לא תשתנה'. הדיבר השנים עשר: 'השתנה, תשתנה'". ובתווך, בין קצות הזמן, אנו מצטרפים אל מסע המעשה, הזיכרון והשכחה. ובמילותיו של המשורר: "פתוח סגור פתוח, זה כל האדם".
והכלה סגרה את הדלת, רונית מטלון / כתר, 2016
בנובלה מהודקת זו נוגעת רונית מטלון בכוחו של המיאון, בעוצמתה של הכלה לברור לה חדר משלה ולהשמיע מבעד לדלתו הסגורה את רחשי חששותיה, החבויים בשירי הבן האובד שהיו לשירת הבת האובדת. מטלון מזקקת פסיפס אנושי של בני המשפחה כשהם מאוחדים, מפוזרים, נרפים. כנגדם מהדהדת שירתה של פירוז מפיה של סבתונה המקבצת את הממתינים "תחת מוטת הכנפיים הרחבות שבקולה" המגיע עד לפתחו של המנעול ולתנועת המפתח בעברה השני של הדלת.
*היה כבר: חבלים, חיים באר
נילי ארד היא נשיאת של בית הדין הארצי לעבודה לשעבר. כיום יו"ר העמותה שקיפות בינ"ל ישראל. ספר שיריה השני "סוסי פרא" ראה אור לאחרונה בהוצאת אבן חשן
שלמה וילק
ספר ישראלי בשבילי הוא כזה שנכתב בעברית ואי אפשר לתרגם אותו לשפה אחרת בלי לאבד את נשמתו. ספר שספוג בהוויה קיומית ונשזר בתבנית נוף המולדת הזו, ואי אפשר לו בלתה. ספר עברי, מאידך גיסא, הוא קוסמופוליטי, גלותי, מתווכח, ציני כלפי עצמו וביקורתי כלפי ערכיו, מפרק בזהירות, כדי שאפשר יהיה לבנות משבריו עולם חדש.
נוכחים נפקדים, דויד גרוסמן / הספריה החדשה, 1992
סיפורם של ערביי ישראל דרך עיניו של גרוסמן גילה לי שאני הוא הנוכח הנפקד. לראשונה בחיי הבנתי שהפוליטיקה, שמעולם לא עניינה אותי, שזורה בחיי באופן חזק כל־כך. הייתי צעיר לימים, ואולי אם הייתי נתקל בספר אחר באותם הימים הייתי הופך לגזען וחסר לב, אולם קראתי דווקא את "נוכחים נפקדים" ומאז אני חסר מנוחה ומבקש שלום ורעות ואמון בכל אדם. הספר מלווה אותי מאז, בסיפור ובתיעוד ובשפה הפשוטה והנוקבת.
החיים כמשל, פנחס שדה / ששת, 1958
ויסלבה שימבורסקה ודאי קראה את החיים כמשל כשכתבה את שירה המפורסם על אודות כתיבת קורות חיים. בקורות החיים שכותבים לצורכי תעסוקה מספרים רק על ילדים שנולדו ואהבות שהתממשו, על מעשים ולא על חלומות, על קיום ולא על הוויה. פינחס שדה כותב קורות חיים אחרים, על הוויה ומחשבה וקיום שמעבר לקיום, על אהבות ושנאות וניסיונות והרהורים. קראתיו בעודי חילוני, תינוק שנשבה שהופך לתינוק שכבר לא שבוי, וחייו הופכים למשל, שפתח את מסעי לנמשל.
הרב קוק, אבינועם רוזנק / מרכז זלמן שזר, 2006
בראשית, כל ניסיונותיי להבין משהו מספרי הראי״ה קוק נכשלו. כעס גדול כעסתי על שפתו הקשה והפיוטית מדי, על ההתרגשות שהפכה את כתיבתו לנלהבת ורומנטית, ובעיקר, אבוי לי, על האופטימיות הבלתי נסבלת. פרופ׳ אבינועם רוזנק הפליא לכתוב על התלהבות בלי התלהמות ועל רומנטיקה ביובש אקדמי. ואני, הציני והביקורתי, נשאבתי פנימה אל דמותו של אחד מגדולי היהודים מאז ומעולם, ננס שרכב על כתבי ננסים וענקים, צדיקים ורשעים, יהודים ושאינם בני ברית.
והזעם עוד לא נדם, אהרן אפלפלד / כנרת זמורה־ביתן, 2008
על הספר הזה המליץ בני, קצין השריון. זה אינו סיפור שואה, אלא סיפור על גבורה אישית, בתוך הבנאליות של ההמון והנצח. ברונו הגידם מנצח למרות הכול, אומר אפלפלד, משום שהוא בן מלך, והוא בתוך עם של בני מלכים. מה שמוביל את בני ובתי הקצינים אינו ראשי ממשלות, ולא רמטכ"לים; רק העובדה שסיפרנו להם כי בני מלכים הם שנקלעו לעולם אנושי מקולקל היא המוליכה אותם הלאה, בהקרבה ובתחושת ייעוד.
* היו כבר: סיפור על אהבה וחושך, עמוס עוז; אורי, אסתר שטרייט־וורצל
הרב שלמה וילק הוא ראש ישיבת ההסדר "מחניים" ורב קהילת יעל בירושלים
צור ארליך
מלך בשר ודם, משה שמיר / ספרית פועלים, 1954
משה שמיר, צבר צעיר יוצא קיבוץ, צלל אל ספרות חז"ל והעלה פלא בידו: הישג ספרותי, לשוני, למדני ואפילו תורני שאין לו מתחרים בתולדות הספרות העברית. עניינו: קורותיו ומלחמותיו של המלך החשמונאי כובש הארץ אלכסנדר ינאי, על רקע המתיחות בין הצדוקים לפרושים ופעילותם של התנאים, מתוך רמיזה אקטואלית למציאות הריבונית החדשה של עם ישראל.
שאול ויוהאנה, נעמי פרנקל / ספרית פועלים, 1956–1967
הרומן המונומנטלי של נעמי פרנקל, שעורר רושם רב לאחר הופעת שלושת חלקיו ועודנו מעמודי התווך של הספרות הישראלית, מבוסס על ילדותה של פרנקל בברלין. פרנקל, כמו בת דמותה יוהאנה וידידה הנער העני שאול, חוותה את שנות הידרדרותה של רפובליקת ויימר ונפילתה בידי הנאצים. התהליך ההיסטורי, הנפשי והתרבותי שעברה גרמניה ועברו יהודיה מתגלם בקורותיהם של שלל הגיבורים ומעוצב ביד־אמן.
עוול, אהרן מגד / עם עובד, 1996
ספריו של אהרן מגד הם מהמהנים והמחכימים בספרות הישראלית. במבט של ביקורת התרבות יש למכלול יצירתו משנה חשיבות, שכן הוא מאיר בהתמדה, כנושא, את התשתית הפסיכולוגית והערכית של עולם הספרות הישראלי עצמו. ייחודו של "עוול" בכך שהוא מפנה את הזרקור אל משולש ברמודה של נפש מעצבי התרבות הישראלית: התהפכות לבם לאחר מלחמת ששת הימים והתנכרותם אל כל אשר יקר היה להם.
אדום עתיק, גבריאלה אביגור־רותם / כנרת זמורה־ביתן, 2007
רשת של נימים מחברת ברומנים של גבריאלה אביגור־רותם בין אדם לאדם ובין סיפור לסיפור, ורשת עורקים מזרימה דם חי מעברֵנו לגופנו. ב"אדום עתיק" התמסורת היא בין ישראל של חילופי המילניום לבין ארץ ישראל של סביבות מלחמת העולם הראשונה. על גבי סיפור אהבה עכשווי ספוג הומור, ומתוך חפירות־הצלה בסגנון העברי של הימים ההם, מצליחה הסופרת להעמידנו על יסודות זהותנו ועל שורשי המתח בין ימין לשמאל.
עיר היונה, נתן אלתרמן / מחברות לספרות, 1957
התגובה הצוננת והמאוכזבת בהופעת "עיר היונה" משקפת ציפיות גבוהות ממי שכתב בתקופת המנדט את "כוכבים בחוץ" ואת "שמחת עניים", אך חבל יהיה אם תסתיר מעינינו את חשיבותו הסגולית של הכרך הזה. "שירי עיר היונה", היצירה שבמרכזו, היא התמודדות שירית מעמיקה, רחבת יריעה ורבת יופי עם התמורה היסודית שידע עם ישראל בהקמת המדינה ועם אתגרי הריבונות, הקליטה, הצבאיות והשכול.
במלוא מוטת הבריאה, חן ישראל קלינמן / כרמל, 2012
השפעת כרך גדוש זה על התרבות העברית טרם התרחשה. היא עוד נסתרת בערפילי העתיד, והיא בגדר ניחוש ותקווה והתעקשות שלא יכול להיות אחרת. חן ישראל קלַינמן פורץ דרכים חדשות של ביטוי עברי, של שיר עברי, ובעיקר של הכרה. הפרץ הנועז התוסס מספרו עוד יקנה לו את מקומו בקורות השירה העברית. לספר הזה, כמו למשפיעים גדולים אמיתיים, יש סבלנות.
*היו כבר: רחובות הנהר, אצ"ג; מר מאני, א"ב יהושע
צור ארליך הוא המשנה לעורך כתב העת השילוח, משורר ומתרגם, וממבקרי הספרים הקבועים במוסף זה
אורציון ברתנא
ספר ישראלי בעיניי הוא ספר שמביא לידי ביטוי גם שורשים של השפה העברית, גם נוף מקומי שלנו, וגם יוצר קשר בין הסיפור הכלל אנושי לבין הזהות הלאומית־החברתית. זהו ספר שיש בו איזו מחויבות מוסרית של הכותב, והצעה לקורא לקבל מחויבות זו. לטעמי, הספרות הישראלית צריכה לעסוק יותר בעל־מציאות, בראיית העולם הפנטסטית. להביע לא רק חוויה עכשווית, אלא לשאול את השאלות הגדולות של מאין באנו, מי אנו, לאן אנו הולכים – בהיקף הדמיוני הגדול ביותר שבו יכול היוצר לגעת. קשה מאוד לבחור רשימת יוצרים קצרה. קשה עוד יותר לבחור יצירה אחת משל כל אחד מהם. כפי שהתבקשתי, אזכיר יצירה אחת, אך כוונתי למספר יצירות שלהם.
קיץ בדרך הנביאים, דוד שחר / הספריה החדשה, 1969
זהו הרומן הראשון הפותח סדרה חשובה בת תשעה רומנים, שכותרת העל שלה, "לוריאן" או "היכל הכלים השבורים", מרמזת על שורשיה שבקבלה העברית. הוא מתאר בצורה על־ריאליסטית את הזהות העברית כגורל יהודי, כמיתוס יהודי פנטסטי, מבריאת אדם ועד עצמאות לאומית. יוצר שיצירתו לא זוכה בהכרה הראויה לה והראויה לקורא בתרבות הישראלית.
מסע דניאל, יצחק אוורבוך אורפז / הקיבוץ המאוחד, 1969
מתאר בשפה אקזיסטנציאליסטית את חווית מלחמת ששת הימים והדרך שאחריה. בתוך הנוף התל־אביבי הוא יוצר מפתח קיומי שמחייב מוסרית את האדם העברי הצעיר שאחרי המלחמה בתוך הזהות היהודית־ישראלית שלו. יצירה זו מתקשרת במערכת שלמה של סמלים פנטסטיים ומחויבויות מוסריות שהורחבו ונוצרו ביצירות אחרות שלו.
צלהבים, ס. יזהר / זמורה־ביתן, 1993
בניגוד ליוצרים אחרים, כאן כוונתי לספר אחד בלבד. הרבה מספריו טובעים במילים, וגם חוזרים לעייפה על סמלי יסוד. אבל "צלהבים" הוא בעיניי המיטב של זרם התודעה בשפה העברית, שיוצר קשר מדהים בין השפה העברית לבין הנוף, לבין הנפש.
השעה האחרת, ב. מרדכי / קרני, 1969
ב. מרדכי הוא אבי. האות בי"ת בשם העט שלו היא האות הפותחת של שם המשפחה, ברתנא. אמנם הוא ידוע מעט, אבל נראה לי שיצירתו מיוחדת במינה. "השעה האחרת" היא הפואמה הרביעית שמקשרת בין תולדות העם העברי לבין אירועי המאה העשרים, של שואה ושל תקומה. זוהי מסה שירית שמקשרת בצורה נפלאה בין ייאוש קיומי לבין אמונה גדולה.
*היו כבר: עיר היונה, נתן אלתרמן; רחובות הנהר, אצ"ג; מיכאל שלי, עמוס עוז
אורציון ברתנא הוא משורר, סופר, מסאי ופרופסור לספרות. ראש התוכנית ללימודי תואר שני במורשת ישראל באוניברסיטת אריאל ויו"ר המועצה לספריות ציבוריות במשרד התרבות והספורט. ספר שיריו האחרון "אחרי הגשם" ראה אור בהוצאת קשב לשירה, 2015
גילית חומסקי
שתהיי לי הסכין, דויד גרוסמן / הספריה החדשה, 1998
העולם מתחלק לשניים: אלו שלא צלחו את "שתהיי לי הסכין" ואלו שאוהבים אותו אהבת נפש. אני שייכת במובהק לסוג השני. אני זוכרת את היום שבו קראתי אותו. הייתי מנויה של הספריה החדשה, הוא בדיוק הגיע בדואר ולקחתי אותו איתי לברֵכה. מה שהתחיל כקריאה סטנדרטית הפך להתגלות. מעמוד לעמוד גברו ההתרגשות וההבנה שיש כאן משהו אחר. זה הספר שלימד אותי מה ספרים יכולים לעשות וצרב בי לנצח: העלילה האמיתית היא הנפש.
הספר השלישי, דליה רביקוביץ' / הקיבוץ המאוחד, 1988
אפשר לבחור את "כל כתבי דליה רביקוביץ'", אבל רק הספר השלישי נפתח בשיר "אתה בוודאי זוכר". וזה אחד השירים שיכולים גם היום, אחרי אלף קריאות, להקפיא אותי באימה ובהזדהות. מעטות המשוררות ששלטו בתנ"ך כמו רביקוביץ', וכתבו גם את הביקורת הנוקבת מתוך נרטיבים יהודיים שננעצו הישר בבטן (עגלה ערופה, למשל). אבל אחרי שכולם הולכים היא נשארת לבד עם השירים. ואת השירים האלו אפשר לחוות במלואם רק בשפת האם שלהם, עברית. ואיזה מזל יש לנו.
שעות מתות, אורי אדלמן / כתר, 2004
אני צרכנית מותחנים מדופלמת, עם התמחות בטוויסטים. הניסיון הרחב שרכשתי בתחום מאפשר לי להבין בשלב די מוקדם מה הסופר רוצה שאחשוב, לחשוב ההיפך ולנחש את ההפתעה. במשחק המוחות הזה, אורי אדלמן תמיד היה צעד אחד קדימה. את "שעות מתות" קראתי, כמו שאומרים בקומוניקטית, בנשימה עצורה. זה מוצלח, זה מפתיע, זה עובד. וזה עומד בשורה אחת עם המותחנים המוצלחים של העולם.
מיכאל שלי, עמוס עוז / עם עובד, 1968
את מיכאל שלי קראתי פעמיים. בפעם הראשונה הייתי תלמידת אולפנה, ושנאתי כל מילה. הספר היה מר וחמוץ וכואב מדי לקריאה, חנה הדיכאונית הייתה בלתי נסבלת, והסיפור כולו לא מעורר הזדהות. עשור אחר כך קראתי שוב, הפעם בפה פעור. הפרסונה והוויכוח הנצחי על דמותו הפוליטית מצליחים לפעמים להשכיח שבשורה התחתונה הוא פשוט סופר מצוין. מקובל לייחס את מועמדותו לנובל ל"סיפור על אהבה וחושך". אני עם מיכאל וחנה. הזוג שהיה צרוב כל כך הרבה שנים בדי־אן־איי של הזוגיות הספרותית הישראלית.
ספר משפחתי, אפרים קישון / ספרית מעריב, 1977
אפשר לספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שבהן ספר גרם לי לפרוץ בצחוק בקול רם. בכל הפעמים זה היה ספר של קישון, והספר המשפחתי יותר מכולם. קישון היה מטאור שממשיך לזהור הרבה אחרי שהוא איננו. האיש שעברית אינה שפת אמו הפך לאב הבלתי מעורער של ההומורסקה העברית. עד היום אין טור אישי בעיתונות שלא מנסה לפעמים לעשות את הקישון. אבל שום עלילה משפחתית לא תשווה לסיפורי רפי ועמיר ורננה והאישה הקטנה, כי קישון היה רק אחד.
ההפך, יהושע גרינברג / הוצאה עצמית, 1997
הלא ייאמן קרה. תלמידי ישיבות ותלמידות אולפנות מצאו את עצמם פתאום בתוך ספר. "ההפך" היה ההפך מכל מה שידענו על עצמנו עד אז – שאנחנו אלו שנועדו לקרוא ספרים, לא להיות הסופרים או הגיבורים. הסיפור של "ההפך" הוא סיפור די בסיסי, ייסורי שמירת הנגיעה של בני"ש חביב וחברתו חולת הסרטן. העברנו אז את הספר – שהיה כמעט בלתי אפשרי להשגה – מיד ליד בחרדת קודש. ממרחק הזמן קשה שלא להתפעל. איך ספר כה זעיר, עצמאי וחתרני הכה גלים והוטמע בפסקול התקופה.
* היו כבר: הבכור לבית אב"י, דבורה עומר; אורי, אסתר שטרייט־וורצל
גילית חומסקי היא סופרת, משוררת ומבקרת ספרות במוסף זה. מחזה על פי ספרה האחרון, "על אהבה אני רוצה להגיד" (ידיעות ספרים, 2017), עולה לבמה בימים אלו
אלישבע מזי"א
ספר ישראלי בעיניי הוא ספר שעוסק במורכבות המיוחדת של מדינת ישראל – למן ראשית הציונות והמאבק על הקמתה, ועד לעיסוק באתגרים הדמוגרפיים ובשסעים החברתיים של ימינו. אני חושבת שספרות ישראלית במיטבה היא כזו אשר מצליחה לקחת את האתוסים הגדולים, והמורכבויות החברתיות הגדולות ולתרגם אותם לסיפורים אנושיים פשוטים, כאלו שכל אחד מאתנו יכול להתחבר אליהם. הספרות הישראלית צריכה לגעת עמוק יותר, ובעיקר באופן מתוחכם יותר, בתופעת השבטיות שהולכת ופושטת בחברה שלנו. היה טוב אם הספרות הישראלית הייתה מתגייסת לתת מידי פעם תחושה שאפשר לחיות ביחד במדינה הזו.
אורי, אסתר שטרייט וורצל / עמיחי, 1969
הספרים של שטרייט וורצל היו מרכיב מרכזי בילדות שלי, כי הם גרמו לי להזדהות עמוקה עם הדמויות המיוחדות שלה – בני נוער שלא עסוקים רק בשטויות של עצמם אלא בגורל המדינה והחברה. כמה רציתי להיות כמו אורי, שחווה את אירועי גיל ההתבגרות הרגילים, אך לצד זאת מצא את עצמו פעיל צעיר ב"הגנה". הספר הזה, כמו ספריה האחרים, היה צוהר להיכרות קרובה עם התקופה המרתקת שקדמה להקמת המדינה, וצרב בי את הרצון לקחת חלק פעיל במפעל הזה שנקרא מדינת ישראל.
המאהב, אברהם ב' יהושע / שוקן, 1977
סיפור האהבה העדין והמוזר שנרקם בין דאפי לנעים היה בשבילי נקודת מפנה מהותית במחשבה על החיים המשותפים בארץ הזו, כי לפתע קיבלתי ביטוי קונקרטי ואנושי לכך שלפעמים ההפרדה הקיצונית הזו בין שני העמים שיושבים פה – אפילו או דווקא בתקופת מלחמת יום הכיפורים – היא חלשה יותר מהמציאות הישראלית, שבה יש גם סתם בני נוער עם יצרים.
המרד השפוף, גדי טאוב / הקיבוץ המאוחד, 1997
ספר שמצייר בצורה נוקבת וחדה כתער את הסיפור של הדור שלי וההתפרקות התרבותית שלו. דור שלם שלאט לאט הגיע למסקנה שנמאס לו מהקלאסיקה ומהפוליטיקלי קורקט ורוצה לייצר לעצמו תרבות חדשה, שגם אם היא קצת שטחית, יש בה משהו מאוד אותנטי. הספר הצליח לגרום לדור שלם להרגיש שזה בסדר לא להתרגש עד דמעות מתערוכה של אימפרסיוניסטים במוזיאון, ושהשירים של משינה הם בעצם גם תרבות. זו נקודת מפנה בעיניי.
מלכוד 67, מיכה גודמן / דביר, 2017
הספר מציע הסתכלות חדשנית ומבריקה על הסכסוך הישראלי־פלשתיני, כזו שחיזקה אצלי את התחושה שהפתרון, בסוף, הוא בניואנסים. כמה שזה נשמע מוזר ככה זה נכון, וגם מעורר קצת תקווה.
* היה כבר: סיפור על אהבה וחושך, עמוס עוז
אלישבע מזי"א היא מנכ"ל תיאטרון החאן בירושלים. לשעבר מנכ"ל עמותת "רוח חדשה" בירושלים
יוסי סוכרי
ברצוני להקדים ולומר שאין לי כל יומרה לבחור את הספרים הטובים ביותר, אלא רק את אלה שאהבתי במיוחד מבין אלה שקראתי. נהיר לי שקיימים ספרים טובים מהם או לפחות טובים כמותם.
דולי סיטי, אורלי קסטל בלום / זמורה־ביתן, 1992
הספר תופס בעיניי באופן שלם את העולם המפורק שבו אנו חיים.
מולכו, אברהם ב' יהושע / הספריה החדשה, 1987
ספר שמתאר לעילא ולעילא גוונים ובני גוונים של גבר העומד חשוף אל מול העולם, לאחר שזה הפרטי שלו קרס עליו.
ברנהרט, יואל הופמן / כתר, 1989
ספר שנכתב בשפה שלא הכרנו כמותה. לכתוב עליו דבר מה כלשהו פירושו להחמיץ אותו.
עקוד, אלברט סוויסה / הספריה החדשה, 1990
תיאור רב רובדי מבחינה לשונית של דיכוי המזרחים ושרטוט מופתי של נעורים קרועים.
נוכח הים, דוד פוגל / הספריה החדשה, 2005
ספר שהוא בבחינת האידיאה האפלטונית של המתח בין הפנימי לחיצוני. העובדה שהוא לא מכאן מוסיפה לו רבות בעיניי.
צל עולם, ניר ברעם / עם עובד 2013
ספר שלוכד בזמן אמת את הווייתו של דור שלם בעולם המערבי.
* היה כבר: זכרון דברים, יעקב שבתאי
יוסי סוכרי הוא סופר ומרצה. חתן פרס ברנר ופרס ראש הממשלה. ספרו "בנגאזי־ברגן־בלזן" (עם עובד, 2013) עלה כמחזה בתאטרון למאמא בניו יורק
