המשפט "וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד" קבוע ועומד בסופה של ברכת קדושת היום (הברכה הרביעית) בכל אחת מתפילות ראש השנה – הן בנוסח ספרד, הן בנוסח אשכנז – וכן בסופו של קידוש הלילה, ובאחרונה שבברכות ההפטרה. המשפט אינו מוכר משום מקום בספרות חז"ל, וחוקר התפילה נפתלי וידר ז"ל הראה שמקורו הוא מנהג בבל בתקופת הגאונים. ואכן, המשפט נמצא בסדר רב סעדיה גאון שנערך בבבל במאה העשירית, וכן בקטעים מעטים מגניזת קהיר ובמקורות נוספים מימי הביניים שמוצאם בארצות האסלאם, שהיו כפופות בדרך כלל למנהג בבל, אך לא בנוסחי ארץ ישראל. המקורות חלוקים מעט בדבר הנוסח המדויק של התוספת: יש הגורסים "ודברך מלכנו אמת וקיים לעד" ויש המשמיטים את המילים "מלכנו", "לעד", או את שתיהן.
אלא שבסדר רס"ג ובמקורות נוספים מופיע המשפט רק בתפילות יום הכיפורים, ונעדר מתפילות ראש השנה. מסידורי תפילה ומתיאורים של מנהגי תפילה שנשתמרו מימי הביניים בתפוצות ישראל, ובייחוד בצרפת ובאשכנז, עולה שנהגו לומר את המשפט המדובר הן בראש השנה הן ביום הכיפורים. נראה אפוא שהתוספת הקצרה "ודברך אמת" גלשה מתפילות יום הכיפורים אל תפילות ראש השנה.
"גלישות" מתפילות ראש השנה אל תפילות יום הכיפורים הן תופעה ידועה. בין אלה יש לציין יחידות מהותיות מתוך התפילה, כגון החתימה "מלך על כל הארץ", שורת הקטעים "ובכן תן פחדך" וכו', תפילת "עלינו לשבח" ועוד, וגם פיוטים לא מעטים, שהידוע שבהם הוא "ונתנה תוקף". גלישות בכיוון ההפוך הן נדירות, ועל כל פנים בדרך כלל נתקבעו לבסוף היחידות המועברות הן בתפילות ראש השנה הן בתפילות יום הכיפורים, אלא שבמקרה הנדון התרחש תהליך נדיר: המשפט "ודברך אמת וקיים לעד" נטש כמעט לגמרי את מקורו ביום הכיפורים והתקבע בכל תפילות ראש השנה.
"כמעט" אמרנו, שכן המשפט, שנעלם מתפילות יום הכיפורים, שרד בחתימת ברכת ההפטרה האחרונה של שחריתו, שאף היא ברכת קדושת היום. ויש לשער שאילו היה בידינו נוסח תקני של קידוש ליל הכיפורים למי שאינם צמים, היה משתמר המשפט גם שם, שהרי עיקרו של קידוש הלילה בכל השבתות והחגים אף הוא קדושת היום.
במקומות ובזמנים שבהם נאמר המשפט "ודברך אמת" בתפילות יום הכיפורים, הוא שובץ סמוך אחרי מילות החסד והביטחון: "כִּי אַתָּה סָלְחָן לְיִשְׂרָאֵל וּמָחֳלָן לְשִׁבְטֵי יְשׁוּרוּן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ". גדולה מזו: בקטע העיקרי של ברכת קדושת היום של יום הכיפורים, קודמים למילים אלו פסוקי ההבטחה מישעיהו, "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ", ו"מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ… שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ", וכן הבטחת התורה בספר ויקרא: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם… תִּטְהָרוּ".
שיבוצה של התוספת "ודברך אמת" במקום זה מובן היטב, כפי שמסביר וידר: "הדברים 'ודברך אמת וקיים לעד' משמשים ביטוי לאמונו של המתפלל שההבטחה הכלולה במקראות המצוטטים היא אמת ותתמיד לעד". ועוד: "המתפלל… מביע את בטחונו שכשם שה' 'סלחן לישראל' כן ימחול ה' את עוונות ישראל…. ויעביר אשמותיהם בכל שנה ושנה". דברים אלה מבוססים על דברי פרשנות קרובים שהובאו כבר בכמה ספרים מימי הביניים, בהם "כלבו", "משמרת המועדות", וחיבורו הידוע של ר' דוד אבודרהם על תפילות ישראל.
משנקלט המשפט "ודברך אמת" בתפילות ראש השנה, נקבע מקומו גם כאן לפני חתימת הברכה הרביעית, אחרי המילים "וטהר לבנו לעבדך באמת", אלא שמברכה זו נעדרת הבטחה כלשהי מדברי האל או נביאיו, ולכן זרותה של התוספת ניכרת היטב לעין. "מה עניין טהרת לב המתפלל אצל אמיתות דבר ה' ונצחיותו?", תמה וידר על המציאות הנהוגה בימינו. אולי כתשובה חלקית לשאלה זו, הוא מסביר, התרחב משפט הסיום של ברכת מלכויות עוד מעט, וכך נוצר מטבע הסיום: "וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְךָ בֶּאֱמֶת, כִּי אַתָּה אֱ־לֹהִים אֱמֶת וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד". עד כאן תמצית מדברי וידר בעניין זה, ועליו אבקש להוסיף משלי.
מנעילה להפטרה
ראשית אומר, שתופעה דומה של ביטוי האמונה בהתגשמות ההבטחה והנחמה מוכרת לנו ממקום נוסף. ביטוי זה הוא מהותה של הברכה השנייה הנאמרת לאחר הפטרות כל השנה. ברכת "נֶאֱמָן אַתָּה… הָאֵל הַנֶּאֱמָן בְּכָל דְּבָרָיו" מבטאת את האמונה בהתגשמות הבטחות הנחמה שבדברי הנביאים, וכמוה כמשפט "ודברך אמת…".
שנית, יש להניח שהמשפט "ודברך אמת" וגו' נוצר בראשיתו דווקא כחלק מתפילת נעילה של יום הכיפורים ולא ביתר תפילות היום, ודווקא לחזרת הש"ץ ולא לתפילת היחיד. בתפילתם של היחידים נמצאים הקטעים "אַתָּה נוֹתֵן יָד לַפּוֹשְׁעִים" ו"אַתָּה הִבְדַּלְתָּ אֱנוֹשׁ מֵרֹאשׁ" בסוף התפילה, אחרי הווידוי, אבל בחזרת שליח הציבור על נעילה מופיעים קטעים אלה בתוך הברכה הרביעית, והם קודמים וצמודים לפסוקי ישעיהו וּויקרא דלעיל, ולמשפט "כי אתה סלחן לישראל" וכו'.
הקטע "אתה הבדלת אנוש" מכיל בתוכו שורה נוספת של פסוקי נביאים, שבהם קריאה לתשובה והבטחת סליחה: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ", יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ… וְיָשֹׁב אֶל ה'… כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ", "אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה…". נראה שצירוף נרחב זה הוא שהוליד את "ודברך אמת וקיים לעד", המאשר את ביטחון המתפלל בהגשמת הבטחות אלו. מכאן נדד הצירוף אל יתר תפילות שליח הציבור ביום הכיפורים, ובהמשך הגיע המשפט גם אל תפילות היחיד ביום הכיפורים.
ושלישית, באשר למעבר אל ראש השנה, אפשר שבתחילה הועתק המשפט דווקא אל סוף ברכת הזיכרונות שבתפילת המוסף, שכן ברכה זו עתירה גם היא בפסוקי נחמה והבטחה: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ", "וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ", "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם… זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד". הבטחות דומות כלולות גם בפסוקי התורה והכתובים של ברכת זיכרונות: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב… וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר", "יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ", "וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ…".
אפשר אפוא שברכת זיכרונות נחתמה במטבע המורחב: "כִּי זוֹכֵר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת אַתָּה הוּא מֵעוֹלָם וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד, וַעֲקֵדַת יִצְחָק לְזַרְעוֹ הַיּוֹם בְּרַחֲמִים תִּזְכֹּר". ואז, משהתקבעה התוספת "ודברך אמת" בברכת זיכרונות, נדדה גם אל הברכה הרביעית המשלבת את מלכויות עם קדושת היום, וכאן שולבה התוספת במשבצת המותאמת עבורה עוד מימיה בתפילות יום הכיפורים, ממש לפני החתימה "מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים / הַזִּכָּרוֹן". מכאן גלשה התוספת אל קדושות היום שביתר תפילות ראש השנה, בקידוש ובברכת ההפטרה, כנהוג עד היום. בשלב האחרון התנתקה התוספת מברכת זיכרונות של ראש השנה, כשם שהתנתקה קודם לכן מתפילות יום הכיפורים, וכך נוצר המצב המוכר בימינו: המשפט "ודברך אמת וקיים לעד" נמצא בקדושות היום של ראש השנה, ובברכת ההפטרה של יום הכיפורים.
בדברים דלעיל רבות העובדות, אך לא מעטות גם ההשערות. אולי לא כל התהליך המפורט אכן התרחש במתכונת זו, אבל מכל מקום אין לראות בדברים אלה הררים התלויים בשערה או מגדלים פורחים באוויר. תהליכים מעין אלה אכן התקיימו במרוצת הדורות ובמרחק המקומות. תפילות ישראל בגדר תורה שבעל פה הן, וריבוי הנוסחים, המנהגים, העיבודים ותהליכי היצירה מעידים מחד על יציבותם של עיקרי התפילה, ומאידך על חיוניותה של התפילה ועל זיקתה המתמדת אל המקום ואל הזמן, על עולמם המשתנה של נושאיה ועל שילובה במערכות הרגש והמחשבה של העם היהודי לדורותיו.
